ספרים מאחורי מסך הגולאג
רגע לפני שד"ר יולי מרגולין שב מלודז' שבפולין לביתו שבתל אביב, פרצה מלחמת העולם השנייה ● מרגולין נלכד, נשלח למחנה קפוא בצפון בריה"מ, ועבר תלאות ועינויים בלתי נתפסים במשך חמש שנים ● היומן שכתב לאחר שובו ארצה, "מסע לארץ האסירים", הפך למופת של "ספרות הגולאג"
לספריו של אלכסנדר סולז'ניצין, שראו אור בתחילת שנות ה־06 ותיארו מקצת מן המתרחש ברשת העצומה של מחנות הריכוז והעבודה הפרוסה בברית המועצות, היתה השפעה אדירה. תרגומיהם מרוסית לשפות אחרות זיכו את סולז'ניצין בפרס נובל לספרות ובתהילה של הסופר חושף הגולאג. אולם, בניגוד לרושם שנוצר והתקבע מאז בקרב המבקרים והקוראים, לא סולז'ניצין פרץ את סכר ההסתרה והיה הראשון לתאר בקולמוסו את זוועת המחנות הסובייטיים. התואר הלא רשמי של חלוץ ספרות הגולאג שייך דווקא לד"ר יולי מרגולין, שב־12 בינואר יצוין יובל לפטירתו.
מרגולין, או בשמו המלא יהודה יוליוס מרגולין, תיאר את חוויותיו כאסיר במחנה בספר "מסע לארץ האסירים" ("מסע לארץ הזה־קה" במקור הרוסי - "זה־קה": כינוי לאסיר בעגה הסובייטית). "ידוע שסולז'ניצין קרא את הספר האוטוביוגרפי של מרגולין בשנות ה־05, ואחר כך, עם התמוטטות השלטון הסובייטי, נקט את כל המאמצים כדי ש'מסע לארץ ה'זה־קה' לא ייצא לאור ברוסיה", אומר מישה שאולי, עורך ומתרגם ספרות, שחוקר בשנים האחרונות את יצירתו של מרגולין ואת סיפור חייו.
שאולי אומר כי "זאת היתה קנאת סופרים המהולה בקורטוב של אנטישמיות. סולז'ניצין סבר שנושא ספרות הגולאג צריך להיות מזוהה רק עם סופר גדול אחד - הוא עצמו. בעיניי, מרגולין גדול ממנו, ולא רק משום שהיה הראשון שכתב על גולאג. 'מסע לארץ האסירים' וספריו האחרים הם ספרות גדולה ונפלאה - מזעזעת וכובשת כאחת".
עוד לפני סולז'ניצין, היו רבים אחרים שביקשו למנוע מ"מסע לארץ האסירים" להתפרסם. מרגולין כתב את הספר בתוך עשרה חודשים, לאחר ששרד את המאסר ואת עבודות הפרך בתנאים בלתי אנושיים, השתחרר, קיבל אישור לצאת מבריה"מ כאזרח פולני, וחזר לארץ ישראל בשנת .1946 אבל פרי יצירתו נדחה על ידי הוצאות הספרים בארץ. "האהדה כלפי בריה"מ, מביסת הנאציזם, היתה אז בשיאה, והאמת שמרגולין רצה לספר לא תאמה את האווירה", מסביר שאולי. "והיה עוד גורם לסירוב: מרגולין סיים לכתוב את הספר באוקטובר ,1947 כאשר לאהדה הכללית לבריה"מ נוסף גם הפחד לקומם את הזעם הסובייטי שעלול היה לסכל את אישורם לכינון מדינה יהודית. ממרחק הזמן אפשר להבין את השיקולים, הרי הקמת המדינה היתה יעד חשוב מכל. מרגולין נפל קורבן לנסיבות".
בלי "חלקים יהודיים"
ההשתקה והאדישות כלפי האמת הנוראה שרצה לזעוק, היו מנת חלקו של מרגולין גם במערב. המסר החשוב שלו, שגרס כי המאבק במשטר העבדות והטרור הלא אנושי של בריה"מ הוא חובה עבור כל אדם הגון בעולם, לא התקבל יפה. הוצאות ספרים ברחבי תבל לא ששו לעסוק בחומר הנפץ שב"מסע לארץ האסירים". לבסוף, הספר פורסם בתרגום לאנגלית בשנת ,1952 בגרסה מקוצצת מאוד, בהוצאת ספרים ניו־יורקית בשם "צ'כוב", שנוסדה על ידי גולים רוסים. לדברי שאולי, אנשי ההוצאה קיצצו ממנו את כל מה שנראה בעיניהם כ"חלקים יהודיים", בנימוק שאלה לא יעניינו קורא כללי.
גם בצרפת הספר ראה אור בגרסה מקוצצת על רקע משפט מפורסם שהתנהל שם באותה עת, וזכה לכינוי "משפט דוד רוסה". רוסה, פעיל שמאל צרפתי וניצול מחנות הנאצים, למד על קיום המחנות הסובייטיים ויצא נגדם באופן פומבי. בתגובה הואשם על ידי הקומוניסטים הצרפתים ב"המצאות וזיוף". מרגולין הובא לדיונים משפטיים כעד, ועדותו על מה שעבר וחווה היתה בין הסיבות לזיכויו של רוסה במשפט.
הערך הספרותי של "מסע לארץ האסירים" מפרה ומשלים את הערך התיעודי וההיסטורי. הגעת המספר למחנה במעבה היער הרוסי מתכתבת עם הגעת גיבורו של דנטה אל הגיהינום. ככל שזה יישמע פרדוקסלי, לתיאורי הסבל של מרגולין יש מטען אסתטי חזק, אפילו כאשר הוא מציג את תחנות הירידה אל השאול, החל מן ההלם הראשוני של הפשטת האסיר ממעטה צלם האדם, דרך שלב ההסתגלות לשגרת המחנה, וכלה בניסיונות ההישרדות הנואשים. במצב שהחיצוניות מנוגדת לכל אסתטיקה, נמצא לה המפלט בנפש האדם, אף אם נפש זו חבוטה ומטולטלת. יחד עימה מסתתרות בנפשו של המספר שאריות החירות הפנימית שלו, שמניעות אותו ללמוד את כללי ההתנהלות בעולם החדש שאליו הוטח.
האפולוגטיקה שכה אופיינית לסוגת הזיכרונות נעדרת לחלוטין מספרו של מרגולין, ובמקומה מובלטת הביקורתיות של הסופר כלפי עצמו, ההכרה בחוסר יכולתו לשמור אמונים לקוד המוסר האידיאלי בתנאים ההפוכים מן האידיאל. תפיסה זו משווה לספר אמינות עוצמתית, המקבלת משנה תוקף בזכות הריאליזם התיאורי שלו המגיע עד לפרטים הקטנים ביותר - בשונה מהגיהינום של דנטה, בעולם המחנות האכזרי והאמיתי של מרגולין - לרוע יש צורה, קול וריח הרודפים את הקוראים ולא מרפים מהם.
ביקורת על בגין
מישה שאולי מספר כי מרגולין היה איש רב גוונים, פילוסוף, אינטלקטואל ואוהב אדם. הוא גדל במשפחה לא פשוטה, שהיתה מרוחקת מכל עניין אינטלקטואלי, ולימד את עצמו עד לקבלת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. לשאולי עצמו אנו חבים תודה על הגילוי המחודש של "מסע לארץ האסירים" ופרסומו בגרסה המקורית והמלאה בעברית, ברוסית ובשפות נוספות. "יש למרגולין מעריצים רבים בארץ, רובם דוברי רוסית, אני דווקא חסיד חדש שלו", הוא מגלה. "התרגום האמריקני לספרו הופץ אמנם בסאמיזדאט (שיטה מחתרתית להפצה של ספרות אסורה בבריה"מ - א"ב), אבל משום מה לא הגיע לקייב, עיר מגוריי לפני עלייתי לישראל. לראשונה, שמעתי את השם מרגולין רק לפני כשמונה שנים; מאז אני מוקסם ממנו".
הסיפור הפתלתל של הופעת הגרסה המלאה של הספר מזכיר עלילות בלשיות, כיאה למקצוע הקודם של שאולי, בכיר לשעבר במשטרת ישראל. הוא החל כאשר פרופ' לאונה טוקר מסרה לישראל כרמל, הבעלים של הוצאת כרמל, את הספר של מרגולין, כדי שיתורגם לעברית. זאת כמובן היתה הגרסה המקוצצת, ללא ידיעת המעורבים בעניין. רצה הגורל, ומפעל התרגום נתקע בגלל עזיבת המתרגם. במקביל, ובלי לדעת על התרגום המתוכנן, שאולי נחשף במקרה באינטרנט לקובץ שהכיל גרסה רוסית של הספר, גרסה כמעט מלאה כפי שיתברר, והדחף להביאו לקורא העברי החל לבעור בו.
באותה עת נודע לשאולי על ההוצאה הצרפתית של "מסע לארץ האסירים". המו"ל הצרפתי קישר אותו עם בנו של יולי מרגולין, עו"ד אפרים מרגולין החי עם משפחתו בארה"ב, וזה הפנה אותו להוצאת כרמל. השוואת כל הגרסאות הולידה את ההבנה שהמקור הרוסי ארוך פי שניים, והוא זה שתורגם
מישה שאולי: "סולז'ניצין סבר שנושא ספרות הגולאג צריך להיות מזוהה רק עם סופר גדול אחד - הוא עצמו. בעיניי, מרגולין גדול ממנו, ולא רק משום שהיה הראשון שכתב על גולאג. 'מסע לארץ האסירים' וספריו האחרים הם ספרות גדולה ונפלאה - מזעזעת וכובשת כאחת"
לעברית והוצא לאור בשנת 2013 בתרגומה של ד"ר עירית שקד. כעבור שלוש שנים פורסמה הגרסה המלאה ברוסית, בעריכת שאולי עצמו, ובאוקטובר ,2020 כשצוינו 120 שנים להולדת המחבר, הספר ראה אור בארה"ב בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, בליווי מבוא מאת פרופ' טימותי סניידר, מגדולי ההיסטוריונים של ימינו.
מאז צלל לעבודות של מרגולין שנוצרו אחרי חיבור "מסע לארץ האסירים", חשף שאולי יצירות ומאמרים נוספים שלא פורסמו. "יש לזכור שאחרי שובו לארץ, מרגולין היה קודם כל עיתונאי, ואכסנייתו העיקרית היתה עיתון 'חירות'", מבהיר שאולי, "בעיתון הוא היה כנראה היחיד שיצא נגד בגין בעניין הקשר עם גרמניה. הוא האשים את בגין בכך שחירות ויתרה על המאבק למען יהדות בריה"מ. בשנות ה־05, מרגולין טען שבריה"מ היא האויב המסוכן, ואילו גרמניה היא אויב שכבר הובס. הוא ראה במערב גרמניה מבצר של העולם החופשי נגד התוקפנות הסובייטית. מרגולין היה עצמאי ואמיץ, ישר כמו סרגל ולא חשש ממחלוקת, וזה גם מה שהביא לסילוקו מהעיתון".
ידיד מסתורי על הסיפון
באופן טרגי, היושרה הבלתי מתפשרת של מרגולין היא גם זו שהביאה אותו לכלא הסובייטי, כמה שנים אחרי שעלה ארצה בשנת 1936 עם אשתו ובנו. כד"ר לפילוסופיה מהאגף הרוויזיוניסטי, הוא נחשב לבורגני, ולכן נמנע ממנו סרטיפיקט לעלייה מטעם הסוכנות היהודית. כדי לזכות באישור העלייה המיוחל, היה עליו להציג הון. דוד של אשתו בא לעזרת המשפחה והלווה להם 1,000 ליש"ט. הוא לא ביקש תמורה, אך מרגולין ההגון הציע שתמורת הכסף הוא ייצא לשלוש שנים ללודז' שבפולין, שם ינהל מפעל השייך לדוד.
תקופת העבודה היתה אמורה להסתיים ב־3 בספטמבר ,1939 ולאחריה מרגולין היה אמור לשוב לארץ ישראל. אלא שבצירוף מקרים מצמרר, יומיים לפני כן פרצה מלחמת העולם השנייה. מרגולין ניסה לברוח מפולין, אולם המלכודת נסגרה כשהצבא האדום נכנס למזרח המדינה. מרגולין נעצר ונשלח למחנות.
בפרק האחרון של "מסע לארץ האסירים", יצירת המופת של מרגולין, מתוארת ההפלגה של המחבר בדרכו חזרה ארצה באונייה "הליופוליס", ודו שיח עם נוסע על הסיפון, שמציג את עצמו כד"ר פאלק, מנהל בעיתון תל־אביבי גדול. "תוכן השיחה ביניהם לא הרפה ממני, וניסיתי לאתר את פאלק עד שהבנתי שזה שם מומצא", מגלה שאולי. "חיפשתי ברשימת הנוסעים של ההפלגה ממארסיי לחיפה ב־32 בספטמבר 1946 ומצאתי את בן דמותו האמיתי. זה היה יצחק מנליס מעיתון 'דבר', והוא ששמע את סיפורו של מרגולין ואמר לו את המילים הנבואיות - 'אל תצפה שיקשיבו לך בארץ - לא יאמינו לך, או יפחדו ממך'. עצוב, בדיוק כך קרה".
מרגולין העיד, סמוך לפרסום הספר, כי תחושת השליחות לזעוק את זעקת המוות של מי שלא שרד חזקה ממנו ומן הדחף הטבעי להתמסר למנעמי החיים הנוחים שאליהם חזר. השליחות האצילית הזאת טבועה בכל פרקי הספר, אולם אין בה כדי לזהם אותו באמביציה שתאפיל על מהות. המספר העד מסייע לקורא ולא מבטל אותו. בניגוד לכך, מרגולין לא חסך בביקורתו כלפי היודעים על פשעי השיטה הסובייטית וכלפי אלה שמילאו את פיהם מים.