שרק נהיה מאושרים

מדינת ישראל נחשבה עד לפני הקורונה למעצמת אושר לאומי. במדד האחרון, שפורסם במארס ,2020 דורגה ישראל במקום 14 מתוך 153 מדינות. לנתונים אלה יש משמעות מעבר לתדמית וליחסי ציבור: רמת אושר גבוהה מסייעת להגברת החוסן החברתי, בעיקר במדינה שחייה מתנהלים תחת איומים יומיומיים. אושר לאומי גבוה הוא כלי להגברת פריון העבודה, להפחתת תחלואה, להנעת הכלכלה ולחיזוק האמון החברתי ות חושת השייכות של האזרחים.

הקורונה, מן הסתם, שינתה זאת. משפחות איבדו את יקיריהן בשל הנגיף, ילדים ובני נוער לא טופלו כראוי על ידי המערכת, רבים איבדו את מקור הפרנסה או את מפעל חייהם, והאמון החברתי נסדק. מחקרים ונתונים מהשנה החולפת מלמדים כי תקופת הקורונה לוותה ברגשות שליליים כמו כעס, תחושת בדידות, חרדות (בריאותיות וכלכליות), דכדוך ואף דיכאון. הדבר בא לידי ביטוי גם בעלייה בפניות לרופאים בבקשה לכדו רי הרגעה, לכדורי שינה ולנוגדי דיכאון. וזה עוד לפני שדיברנו על הטראומה הכלכלית והחברתית.

מובן אפוא שהדיון הציבורי על אסטרטגיית היציאה ממשבר הקורונה צריך לעסוק לא רק בשיקום הכלכלה, בהבראת המשק ובהחזרתה של מערכת החינוך ושאר המערכות הציבוריות לשגרה. צריך לדבר גם על השבת האושר הלאומי. מדובר במשימה מורכבת, משום שב ניגוד למדינות רבות בעולם, שהפנימו את הצורך לדון באושר כיעד לאומי וכמשאב לניהול המדינה והחברה, בישראל טרם התפתח דיון שיטתי בנושא. אפילו באיחוד האמירויות, שזה עתה הפכה יעד תיירותי לישראלים רבים, מונתה כבר ב 2016 שרה לענייני אושר שתפ קידה לחזק ו"לנהל" את האושר הלאומי.

אושר לאומי הוא פועל יוצא של ביטחון תעסוקתי, תחושת קהילתיות, איכות שירותי הבריאות והשקעה בתשתיות נוספות. ניהול האושר הלאומי של ישראל והצבתו כיעד יחייבו השקעה מושכלת, לצד קביעת יעדים ובקרה. הטמעת האושר במערכת החינוך, למשל, חיונית להחזרת ילדים ונוער לשגרה חיובית. בכמה מדינות הונהגו תוכניות להטמעת אושר דרך חינוך לנתינה, חיזוק הזיקה לקהילה והגברת פעילות הפנאי מחוץ לשעות הלימודים. גם בקבוצת הגיל השלישי, שסבלה אולי יותר מכולם בקורונה, יש להשקיע, בין היתר, בגיבוש אפיקי תעסוקה, בעידוד להתנדבות וב שימוש בטכנולוגיות שונות להפגת הבדידות. במדינות רבות מותאם גם שוק העבודה לצורך שיפור האושר של העובדים, למשל באמצעות תקנות לאיזון בין עבודה לפנאי. השקעת משאבים וסבסוד פעילות פנאי אקטיבית כגון חוגים, פעילות ספורט ותרבות בקרב כלל האוכ לוסייה, לצד הטמעת האושר במערכת הבריאות ככלי להפחתת תחלואה, הם אמצעי הגברת אושר מקובלים במדינות רבות.

ככל שהדבר עשוי להישמע "תלוש" בהקשר העכשווי, הבסיס לניהול האושר הלאומי הוא חקיקת חוק האושר הלאומי, שיחייב את הממשלה להתחשב בו בהחלטותיה ולהקצות לטובתו משאבים. ישראל תהיה אולי הרא שונה שמחסנת את רוב אזרחיה נגד נגיף הקורונה, אך היא מוכרחה להשקיע גם במבצע חיסונים נגד מגיפת הדכדוך והחרדות, ולשמר את משאב האושר שמבטיח את הלכידות והחוסן של החברה בישראל מול אתגריה.

הדיון הציבורי על אסטרטגיית היציאה צריך לעסוק לא רק בהבראת הכלכלה והמערכות הציבוריות, אלא גם בשיקום האושר הלאומי, שמבטיח את הלכידות והחוסן של החברה