טקסט והעיר הגדולה
פראן ליבוביץ: נגיד שזאת עיר, נטפליקס
הסופרת והעיתונאית פראן ליבוביץ עומדת במרכזה של סדרה חדשה בנטפליקס, שביים מרטין סקורסזה. זאת סדרה על ניו יורק כשם שהיא על ליבוביץ. מובן שאי אפשר לנתק בין העיר לבין סקורסזה, שיצר כל כך הרבה סרטים שבהם ניו יורק היא הת פאורה העיקרית.
פראן ליבוביץ מדברת על כל מה שהיא אוהבת ושונאת בעיר, על הילדות שלה ועל הפרספקטיבה שהשתנתה עם השנים בנושאים מסוימים. הלשון המושחזת שלה, בשילוב עם אופיה הנרגן, מייצרים פנינים בכל פרק, והיא נשמעת פעמים רבות כמו המקבילה הנשית של וודי אלן. הרזולוציות שאליהן היא יורדת מזכירות לעיתים פר קים של סיינפלד, וקטעי הארכיון שמשולבים בסדרה רק ממחישים שזה לא משהו שבא לה עם הגיל - היא היתה כזאת גם בצעירותה.
הדוקו משלב שיחות שלה עם סקורסזה, קטעים מהופעות משות פות של שניהם בפני קהל, וקטעי ראיונות שהשתתפה בהם במהלך השנים. סקורסזה מנסה לתת לה את כל הבמה ולהישאר בצד ככל שהוא יכול, אף שאי אפשר להתעלם מהצחוק שלו ברקע בכל פעם שהיא מדברת. השניים הם חברים טובים והיא אפילו השתתפה בסרטיו "הזאב מוול סטריט" ו"דיבור ציבורי".
ליבוביץ מתוודה שאנשים מפריעים לה כל הזמן. כשהם הולכים ברחוב ומסמסים בלי לראות שהם עומדים בדרכו של מישהו אחר, כשהם מצטופפים במטוסים, בתורים, ברכבת התחתית – בכלל, אם אפשר שלא יהיו אנשים במרחבים ציבוריים זה יכול היה להיות נהדר. אני מנחש שהיא פורחת עכשיו בזמן הקורונה.
הסדרה בת שבעה פרקים, שכל אחד מהם מנסה לגעת בנושא אחר. הם לא תמיד מצחיקים מאוד, אבל יש בהם שנינויות שכבר לא רואים על המסך. כאמור, ניו יורק היא לא רק תפאורה בסדרה אלא היא השחקנית הראשית. בכל הפרקים, כמעט, עומדת ליבוביץ במרכז דגם מוקטן של העיר ומדברת על הבניינים שבה, על מקומות שהשתנו ועל הדברים שהיא אוהבת. היא מצולמת בהרבה מקומות בעיר ומדברת על מבנים אייקוניים שהפכו להיות מסמלי העיר.
היא שונאת את טיימס סקוור ולא מבינה למה הציבו שם ריהוט רחוב וצמחים מלאכותיים שמזכירים לה את הבית של סבתא שלה. גם על גורדי השחקים יש לה מה להגיד, על אנשים שחיים אורח חיים בריא (תראה כמה אנשים מסתובבים עם שטיח מגולגל של יוגה על הגב), על ספורט, עישון ואמנות.
ליבוביץ מציבה מראה ענקית מול העיר שממשיכה להיות אחת היקרות בעולם. היא מספרת על ההחלטות הגרועות שעשתה בע נייני נדל"ן ובזה לכל מה שטרנדי, מריח מכסף ומחוסר אותנטיות. היא לא סובלת את הקידמה ואת הטכנולוגיה ומפחדת מהמחשבה על מכונית אוטונומית.
מה שיפה בה זה שהיא לא מנסה למצוא חן. יש לה אג'נדות והיא יורה אותן לכל הכיוונים בצורה מנומקת והגיונית. נכון שאפשר להתווכח איתה על חלק מהנושאים, אבל מי באמת מעוניין בזה.
ליבוביץ מדברת גם על נושאים טעונים כמו הטרדות מיניות ותנועת #MeToo שלא האמינה שתיצור את השינוי שנוצר. היא גם מודה שכלסבית, לא חשבה שכל נושא הלהט"בים יהפוך למה שהוא נהיה, ואף שעוצרים אותה ברחוב ומודים לה על הפעילות שלה בתחום, היא דווקא מתקנת ואומרת שלא עשתה הרבה, בטח לא היתה אקטיביסטית.
"נגיד שזאת עיר" תעשה לכם חשק לטוס עכשיו לניו יורק. מכיוון שזה לא ריאלי, אתם מוזמנים ליהנות ממה שיש ל"נגיד שזאת עיר" להציע.