"הייתי מלאה ברעלים"

המשוררת אפרת מישורי מפרסמת ספר שירים חדש, ומספרת בראיון ל"ישראל השבוע" על הגמילה ממופעים פרובוקטיביים ועל הצורך לשלם מס עבור שיר טוב

"אני כותבת כתיבה אחרת, כבר לא מתוך אזור המשפחה, כבר לא מתוך המקום של התינוקת, של הנשואה או של האמא - אלא כאישה, כאני", כך אומרת אפרת מישורי, אחת הדמויות המרתקות והמורכבות שהוליד עולם השירה היש ראלי בעשורים האחרונים, בראיון לרגל צאת ספרה החדש שיתפרסם מחר במוסף "ישראל השבוע".

הספר, "ואיש לא חיבק את הים - מבחר שירים "2018-1994 (הוצאת מקום לשירה והוצאת עמדה), מאגד שירים מתוך מכלול יצירתה, אך לדברי מישורי, "זה מבחר קדי מה, לא אחורה; הספר מתחיל בשיר שנקרא 'בית' ומסתיים ב'קצידת סיני', עם שורות ששואפות אל המיסטי, שטובלות את הרגל באופק חדש, שאני מתנסה בו עכשיו. יש לי שורה, 'החיים הם סבל./ יש מי שסובל פחות./ אז הוא לא חי'. אבל עכשיו פיניתי מהזיכרון לטווח ארוך שלי את כל השורות התחתונות, את כל ההברקות האינסופיות". מישורי מספרת מדוע הפסיקה עם מופ עי "הדוגמנית של השירה", שכבשו את עולם השירה בסערה בסוף שנות ה ,90 ושבהם הופיעה לבושה במכנסי ויניל, בגד ים ומשקפי שמש, והקריאה שירה בקצב הטראנס. "הייתי כדור אנטיביוטיקה מלא ברעלים", היא אומרת, "היה לי סוד, היתה טראומה מינית". לאחר לידת בנה, לד בריה, "התחלתי לדמם את הפצע שלי" ומעידה כי "התחנון להבנה - הפסיק". כיום היא מבלה את הבקרים בשחייה יומית בים, שהוא מוטיב מרכזי מאוד בשיריה. "המים הם קוויר, מקבלים צבע לפי מה שבא", היא אומרת, "כמו שמת קדמים בים, כשהמים בתוך הפה, ועושים צליל של 'וואה' והגל ממשיך, הדבר מת גלה תוך כדי שהוא נכתב. הרגשתי שאני רוצה לכתוב על ההווה, והנה הוא בא". בשנים האחרונות, לצד המעמד האימהי שלה בשירה הפרפורמטיבית, הגיע שטף של פרסים - מפרס עמיחי ועד פרס אקו"ם. כיום היא מלמדת משוררים ואמנים צעירים בסדנאות שירה ותיאטרון חזותי, ומבהירה: "אני משאילה להם את ארגז הכלים שלי, הם מרשים לי להתערב - ואני מאוד מת ערבת. אני יודעת איזה מס צריך לשלם לשיר הטוב".

צילום: יהושע יוסף מישורי