המבחן הראשון של ביידן: לייצב את החברה
לקראת השבעתו מחכים לנשיא הנכנס כמה אתגרים ● המרכזיים שבהם: המאבק בקורונה ובהשלכותיה הכלכליות ● מגמת הדה טראמפיזציה תמשיך את הקיטוב
באוגוסט 1974 נאלץ הנ שיא ריצ'רד ניקסון להתפ טר בבושת פנים מן המשרה הרמה בתבל, לאחר שנחשפו פרטיה והיב טיה של פרשת ווטרגייט, שבה היה מעורב עד צוואר בשיבוש החקירה ובמהלכי הסתרה וטיוח העבירות הפליליות שבוצעו.
אף שהתפטרותו חסכה ממנו ומהאומה האמריקנית את משפט ההדחה שניצב לפתחו בסנאט )לאחר שבית הנבחרים כבר החליט על הדחתו(, היא חשפה אותו למ בול של תביעות פליליות ואזרחיות, שההתמודדות עימן היתה עלולה לא רק להשפיל ולבזות את ניקסון אישית, אלא לגרום לזילות ולגימוד מעמדו של מוסד הנשיאות עצמו.
גם אם התממשותו של תסריט זה היתה מעניקה ביטוי מזוקק לעקרון השוויון המוחלט בפני החוק, היה בה כדי לערער עוד יותר את הלגיטי מציה של הרשות השלטונית, ואת הלגיטימציה של ההסכמים פורצי הדרך )דוגמת ההסכם שנחתם עם סין בפברואר (1972 שניקסון )בסיועו של יועצו לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר( היה אדריכלם, ושיצרו את התשתית לסדר עולמי חדש ויציב יותר.
על רקע זה החליט יורשו של ני קסון בבית הלבן, ג'רלד פורד, להע ניק לו חנינה נשיאותית ובכך תרם - למרות הביקורת הציבורית שהת עוררה בעקבות המהלך - לניתובה של הפוליטיקה האמריקנית בחזרה לפסים של שגרה מבורכת, מבלי שהצל הכבד והמעיק של טראומת ווטרגייט ומשקעיה ימשיך לרחף ברקיע האמריקני.
היום שונים לכאורה פני הדברים, ובאווירת השסע והקיטוב החברתי שהנשיא ה 45 תרם לא מעט להחר פתה, אין כמובן שום היתכנות לכך שג'ו ביידן, שבעוד שלושה ימים יושבע לנשיאה ה 46 של ארה"ב, יפעל בהתאם לתקדים שיצר פורד ויעניק לטראמפ חנינה נשיאותית )אם כי אין לשלול את האפשרות שטראמפ יעניק חנינה לעצמו ערב פרישתו - מהלך תקדימי שחוקיותו מוטלת בספק(. יתרה מזו, במרו צת ארבע השנים האחרונות נשח קו כבר לא במעט מעמדו ויוקרתו של הבית הלבן על רקע דפוס הת נהלותו הלעומתי וסגנונו המתריס והמתלהם של הנשיא כלפי יריבים מבית ומחוץ.
עם זאת, ולמרות מאמציו הבלתי נלאים לקרוא תיגר על כללי המ שחק כדי לסכל את הכרעת הבוחר, שהגיעו לשיאם בהסתערות האלימה של חסידיו מקרב האגף הרדיקלי שבתנועתו על גבעת הקפיטול, מן הראוי שהמנהיגות הדמוקרטית תפ עיל, ודווקא עכשיו, שיקול דעת קר ומפוכח ותחליט להשעות את תה ליך ההדחה )שזה עתה זכה לאישורו של בית הנבחרים(.
הליך זה אמור להתנהל בסנאט, וממילא מעטים הם הסיכויים שיס תיים בהרשעתו של טראמפ על ידי שני שלישים מחברי הבית, כנדרש בחוק. דווקא משום שהנשיא הנכנס עצמו מסויג מאוד מקידומו המיידי של ההליך, הניצב כעת לפתחו של הסנאט - שכן הדבר עלול לסכל בראייתו את שאיפתו לנסות לא חות את פצעי האומה ולהתמודד עם האתגרים האדירים, שבמרכזם המאבק בנגיף הקורונה ובהשלכותיה הכלכליות של המגיפה על בסיס דו מפלגתי וציבורי רחב - מפציעות לפתע מתהום הנשייה פרשת הח נינה שהעניק פורד לניקסון וההש לכות שניתן לגזור ממנה גם היום.
גם אם אין מדובר הפעם בחנינה, העדפתו הברורה של ביידן )שספק רב אם תיושם בפועל על ידי מנהיגי מפלגתו הנחושים לבוא חשבון עם טראמפ( להקפיא, או לדחות עד תום 100 ימי החסד לפחות, את פתי חת משפטו של טראמפ כצעד בונה אמון שנועד לסלול את הדרך לפיוס לאומי ולבידודו של הגרעין הקשה שנותר במחנה הרפובליקני - מזכי רה את התנהלותו של פורד שביקש, לפני 46 שנים, לסתום את הגולל על הטרגדיה האמריקנית שטלטלה את האומה במשך יותר משנתיים.
לפיכך, מבחנו הראשון של ביידן יהיה, באופן פרדוקסלי, לנסות לשכנע את עמיתיו הבכירים בס נאט לפעול באופן שכלתני ומתוך שיקול ארוך טווח, שבמרכזו טובת המדינה ויציבותה של החברה האמ ריקנית. אחרי ככלות הכל, גם ללא משפט הסנאט עתיד הנשיא היוצא להשלים את כהונתו כשהוא מבודד ונטול אמצעי הקשר המרכזי שלו, מנותק קשר, מושפל ודחוי גם על ידי לא מעט משריו, מתומכיו ומ נושאי כליו. אין גם לשכוח שאם תימשך מגמה זו של דה טראמפי זציה על גבעת הקפיטול ובציבו ריות האמריקנית, הסכנה הטמונה בכך תהיה לא רק המשך הקיטוב המסוכן במרחב הפנימי )העלול גם לפגוע במעמדה הבינלאומי של מעצמת העל האמריקנית(, אלא גם מחיקתם, או לפחות מזעורם, של כל הישגי טראמפ, בייחוד במ זרח התיכון, שעבר תמורה מדינית ואסטרטגית דרמטית תחת שרביטו.
ימים יגידו אם הנחשול הרגשי הפוקד עתה את וושינגטון יחלחל גם למישור מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, וזאת למגינת ליבו של קודקוד הפירמידה.