ידענו: רק אמירת אמת תשכנע את הציבור לציית
במלחמות
ישראל בקושי סופרים את מלחמת המפרץ הראשונה. מה כבר היה, אומרים? כמה טילים, העורף במסיכות. צה"ל אינו יורה ולו כדור אחד, אינו מתניע טנק או מעלה מטוס ואינו חוצה את הגבול. יאללה, קוריוז. אז זהו, שלא. ככל שחולף הזמן, כך מתבררת חשיבותה ההיסטורית והאסטרטגית של המלחמה, והדיון הציבורי בה עוד ישוב ויתפתח, כפי שקרה בעת האחרונה למלחמת יום הכיפורים.
מי שהבחין כבר אז בייחודיותה של המלחמה הזאת היה משה ארנס, אז שר הביטחון בפעם השנייה מתוך שלוש פעמים ששימש בתפקיד )גילוי נאות: שימשתי יועץ תקשורת לארנס בעת שירותו כשגריר בוושינגטון ובכהונתו הראשונה כשר הביטחון(. ארנס, שהשבוע מלאו שנתיים לפ טירתו, הטביע את חותמו על צה"ל בשקט וביסודיות. לכן, כאשר מינה לאחר המלחמה את אהוד ברק לרמטכ"ל, הוא התנה זאת בהקמת פיקוד העורף - פיקוד חדש שהוסיף לשלוש הרגליים המסורתיות של ביטחון ישראל - ההתראה, ההרתעה וההכרעה - את הרגל הרביעית, ההגנה.
מלחמת המפרץ הראשונה שינתה את אופי המלחמות בין ישראל לאויביה. היא פתחה עידן של מלחמות חדשות - מרחוק, ללא אדם, עם רחפנים ורובוטים, תחום הסייבר, מלחמות על העורף ומלחמות על התוד עה. נכון, ב 2006 עוד עשינו ניסיון להיכנס ללבנון ובחלק מהמבצעים נגד עזה, בעשור אחריו, נגסנו מעט בשטחה, אבל מרבית ההתנגשויות שלנו מאז היו ממרחק - איראן, לבנון, עזה. ובאותה עת היה העורף לחזית של ממש. מלחמת המפרץ הפכה את הקרב על הבית למושג מוחשי ואמיתי.
עברנו שינוי תודעתי גדול עם השינוי האסטרטגי הזה. בן גוריון, שעיצב את תורת הביטחון של ישראל, הבין היטב כי מדינה קטנה וצפופה היא מטרה נוחה לאויב, ולכן קבע כי "יש תמיד להעביר את המלחמה לשטח האויב ולנהלה שם". זאת אבן היסוד של תורת הביטחון הישראלית, אבל התפיסה הזאת השתנתה מתוקף המהפכות הטכנולוגיות שעבר העולם וההשלכות הצבאיות שלהן. אין היום עורף בטוח בשום מקום. ירי מרחוק, כל טיס בלתי מאוישים וסייבר מסוגלים לחדור כל חגורת מגן ולהשפיע עמוקות על תוצאות עימות צבאי.
בשנת 1991 התמודדנו עם ראשיתו של העידן הזה. 6 מיליון אזרחים חיו אז בישראל. הם לא תיארו לעצמם כי ב 17 בינואר לפנות בוקר הם ייכנסו לחדרים אטומים, יחבשו מסיכות מגן ויאזינו לרדיו ולטלוויזיה כדי לדעת מה יקרה ואם הטיל הזה נושא חומרים קונבנציונליים, כי מיים או ביולוגיים.
זאת היתה מלחמה חדשה, והציבור הזה הפך להיות האתגר שלי ושל יחידת דובר צה"ל. עלינו הוטל להוביל את האוכלוסייה בימים ובלילות, במצבי לחץ חסרי תקדים. אי הידיעה מאיימת. רכישת אמון הציבור היא האתגר הגדול ביותר. חיילים מקבלים פקודות - האזרחים חושבים, שוק לים ומחליטים כיצד לנהוג. במלחמת המפרץ הראשונה נהנה דובר צה"ל משיעורים גבוהים של אמון הציבור. הכלים שיצרנו אז - דוברות לאומית אחודה, מפת אזורים, רדיו שקט וכו' - הניחו יסודות להיערכות העתי דית. אך בעיקר היתה האמת. ידענו: רק האמת, ללא כחל ושרק, תוכל לשכנע את הישראלים לנהוג כמתבקש. לא היתה פעם אחת שניסיתי לעגל פינות או להתאים מידע לדרישות פוליטיות. הציבור הבין זאת.
ישראל נקלעה מאז למצבי חירום שונים, וגם המאבק בקורונה הוא "סוג של". אכן, המציאות השתנתה, התקשורת לבשה פנים חדשות, הרשתות החברתיות מתחרות בתקשורת המסורתית והציבור מוצף במידע. ולמרות הכל, פחד ודאגה נשארו רגשות אנושיים בסיסיים. לכן, מעבר לכל, גם בעולם החדש שלנו יש רק דרך אחת להצליח: לדבר.