דרבי בימין

שבוע לקלפי: חילופי מהלומות בין נתניהו לבנט

לא עוזב את העיר

בנט מנהל את התחרות מול נתניהו בתוך הבית, בלי עזרה גדולה מהיציע השמאלני מהסוג שקיבל כשר הבי טחון בראשית משבר הקורונה. והנה, דווקא כשהשמאל נלהב ממועמד אחר ופג קסמו בטורי הפרשנים - בנט מת חיל להתרומם מול נתניהו. זה אולי לא קרב ההנהגה שהוא היה רוצה, אבל הוא הרבה יותר קרוב לשם מסער. נכון, אין מה להשוות. זו לא אותה הליגה. הליכוד וימינה הן שתי קבוצות מסדרי גודל שו נים לגמרי, אבל הן מאותה העיר. לכן זה מתחיל להריח כמו דרבי.

אז בסוף זה מתנקז לדו קרב בין נתניהו לבנט. המתח הזה נבנה זמן רב. במוב נים רבים, הוא טבעי, ואותנטי, ולטווח ארוך גם קונסטרוקטיבי יותר מהיריבות שפיתח סער מול נתניהו. מאמציו של סער לקרוע את הליכוד לגזרים ולהוביל מפץ דרמטי במחנה הלאומי עוררו הרבה סקרנות וקורת רוח בשמאל, אבל סחטו מהימין אנטגוניזם, ואז פיהוק. שקיעתה ההדרגתית של "תקווה חדשה", ככל שהסקרים מדייקים וככל שהיא תימשך, מלמדת עד כמה סער, מבלי להתכוון לכך, כבר לא נספר בימין כחלק מהימין - זולת על ידי תומכיו המתמעטים.

מה שהיה נכון לליברמן מתחיל להיות נכון גם לסער. הוא אולי לא בשמאל, אבל הוא כבר לא בימין, במובן האלקטורלי. לפעמים הפסי כולוגיה של guilt by association מדייקת. בימין רואים את האהדה לסער בשמאל ומסיקים מסקנות. גדעון לא גר כאן יותר.

זה לא בהכרח הופך את סער ליריב לא רל וונטי, כפי שכינה אותו נתניהו, אבל זה הופך אותו ליריב מחוץ למחנה. את זה אי אפשר לומר על בנט. כאן הדברים הופכים למע ניינים: המאבק על מנהיגות הימין עובר החל מהשבוע לפאזה חדשה. זה באמת מאבק על הובלה, ועל כריזמה. גם בקרב תומכי נתניהו מתחילים להבין שזה סוג אחר של יריבות. זה לא סער, במובן הזה שבנט קורא תיגר על נתניהו, מבלי לחבור בגלוי, ומתוך אמפתיה, ליריבים בשמאל. מבלי להחניף לתנועת הרק לא ביבי ולהדהד את מסריה. מבלי לבטל את תומכי הליכוד בבוז ולהתנשא מעל נאמנותם לנתניהו. מבלי לנכר את שותפיו המסורתיים. זו לא רק טקטיקה של "לשון מאזניים". זו גם התנהלות פנים ימנית נבונה. מסר העל של בנט הוא: "אני רוצה להנהיג את הימין". המסר של סער היה: "אני רוצה לשנות את הימין". זה הבדל פסיכו פוליטי עצום.

לא כוחות

דבר אחד צריך להיות ברור: אלה לא כו חות. לנתניהו יש בסיס תמיכה עממי ומוצק שמאפשר לליכוד לתפקד כמעין מפלגת ציר. מפלגת ציר קטנה, אבל כזו שהלגיטימציה הש לטונית שלה נובעת לא רק מנוסחאות לחישוב גושים, אלא מכריזמה מנהיגותית ומלגיטימ ציה עממית רחבה לפעילותה. את זה אין לבנט. גם אם מתקיים בדוחק איזשהו תרחיש עתידי שבו יוכל לדרוש רוטציה, זה יקרה כתוצאה מניצול מיטבי של קונסטלציה קואליציונית, ולא כתוצאה מסחף המוני. זה אולי חוקי, זה בוודאי מתאפשר בשיטה הפוליטית, אבל זה רחוק מלהיות שיקוף אותנטי של אמון ציבורי רחב במנהיגותו. זה פשוט משחק נכון בקלפים מצומצמים. גם הוא יודע שאם הוא יגיע לבל פור בדרך זו או אחרת, זה לא על כתפי המונים, אלא על סעיפים בהסכם קואליציוני. ואם אכן יחליף שם את נתניהו - בדיוק כמו לפיד או סער - אנו נהיה עדים לרגע פוליטי אבסורדי שבו האיש שיוצא ממעון ראש הממשלה נהנה מהרבה יותר תמיכה ציבורית מאשר האיש שנכנס להחליף אותו.

אלה תסריטים רחוקים, קלושים וקשים לתפיסה, שמהדהדים פילוסופיה רביב דרוק רית בנוסח: איזו נוסחה תצליח לשים בבלפור דמות שהבוחר לא רצה. וצריך אולי להד גיש פעם אחת ולתמיד: זה יותר קל להביא הרבה אנשים שיגידו את מי הם לא רוצים, מאשר להביא המונים שיגידו את מי הם כן רוצים. זה ההון הגדול של נתניהו, ולבנט עדיין אין אותו.

אבל במובנים רבים, בנט מנהל את התחרות מול נתניהו בתוך הבית, ללא מיקור חוץ. בלי עזרה גדולה מהיציע השמאלני - שאכן הוע נקה לו בשלב מסוים, כשכיהן כשר הביטחון בראשית משבר הקורונה. וראו איזה פלא - ואיזה לקח - הוא הופך להיות יריב רלוונטי, בוודאי יותר מסער, דווקא כשהשמאל העביר את הז'יטונים שלו למועמד אחר.

דווקא ברגע הזה, כשפג הקסם הגדול ממנו בטורי הפרשנים וכשחזית הרק לא ביבי לו עגת לו - הוא מתחיל להתרומם כדמות הר צינית ביותר מול נתניהו. זה אולי לא קרב ההנהגה שבנט היה רוצה, אבל הוא הרבה יותר קרוב לשם מסער. בסדר, אין מה להשוות. זו לא אותה הליגה. אלה שתי קבוצות מסדרי גודל שונים לגמרי. אבל הן מאותה העיר. לכן זה מתחיל להריח כמו דרבי.

המאבק על מנהיגות הימין עובר החל מהשבוע לפאזה חדשה. זה באמת מאבק על הובלה, ועל כריזמה. גם בקרב תומכי נתניהו מתחילים להבין שזה סוג אחר של יריבות