השמאל העמוק: דו"ח נתיחה לאחר המוות
השמאל העמוק גוסס וראוי להמתת חסד אלקטורלית. הוא אפילו לא מסוגל לברר לעצמו בהגינות מדוע חדל להיות רלוונטי לחברה הישראלית. הוא מייחס את עלימ בותו ואת כישלונו ההיסטורי להסתה מן הימין או לתודעה כוזבת של מי שלכאורה היה אמור לתמוך במסריו ואינו מבין מדוע איבד את אמונו של הזרם המרכזי. הוא מדבר בשם ערכים נשגבים, ומכחיש את העובדה שהמדיניות שהוא מטיף לה וההלקאה העצמית שהוא מתפלש בה אינן תורמות לחיזוקם. הוא מבלבל בין קופימרייטינג מבריק של קלישאות מחממות לב לבין אסטרטגיה מדינית הנמ בחנת ביעילותה. הוא אפילו לא מכעיס או מאתגר. הוא פשוט פאתטי.
באגף הזה בתנועה הציונית היו שני גורמים. שניהם טעו, אך ההבדל ביניהם דרמטי. גם לרבים מחברי השומר הצעיר היו הזיות על צדק חברתי לעמלים ושלום עולמ מי לאור "שמש העמים" המפציע בקרמלין ועל שלום יהודימערבי במדינה דומלאומית. שם היה מדובר בתנועה קונסטרוקטיבית, שתרמה רבות לבניית האומה והחברה והתגייסה בכל מאודה להגנתה. בשיחה עם יעקב חזן, אחד ממנהיגיה מעוררי ההשראה, אחרי ההתפכחות מסטאלין ומהאליטה הפלשתינית, הוא לא כעס כאשר אפיינתי את תנועתו בימי הזיותיה: "הידיים ידי יעקב והקול קול עשיו".
לצד השמאל הבונה, התפתחה גם תופעה טהרנית וקימ קיונית של יוצאי "ברית שלום", בהנהגת נשיא האונימ ברסיטה העברית יהודה מגנס, שהתנו את מימושה הממ דיני של הציונות בהסכמת הערבים. ארתור רופין, אחד ממייסדיה הבולטים, הבין את עקרותה וסכנותיה של התפיסה הזו ופרש מ"ברית שלום" בכאב כבר בשנות המ03. תרומתו הייחודית של רופין למפעל הציוני נגזמ רה מנכונותו להתייצב באומץ מול הפער בין סיסמאות מרוממות רוח לבין מה שדרוש להבטחת עתידו של העם היהודי. מגנס, לעומתו, התמכר לטהרנותו. לאחר שכשל בשכנוע היהודים בירושלים, ניסה לסכל בוושינגטון את כינון המדינה היהודית .1948מב
מרצ לא הידרדרה לשפל של מגנס, אך היא מפלרטטת עימו בתמיכתה ב"בצלם", ב"שובריםמשתיקה" בבית הדין הבינלאומי בהאג ובתקוותיה לגייס את ממשלות אירופה ואת ממשל ביידן נגד ההסכמה הלאומית הרחבה בישמ ראל. לאחר שנחלה כישלון צורב ומתמשך מעבר לתחומי הכת הקטנה של מאמיניה בציבור הישראלי, היא חותרת לכפות בלחץ חיצוני על הרוב המכריע בישראל מציאות ביטחונית ולאומית שכמעט כל היהודים שיצטרכו לחיות איתה רואים כמסכנת את עתידם.
היא אינה אומרת בפה מלא שישראל היא מדינת אפמ רטהייד המתקיימת בעזרת פשעי מלחמה. היא רק תומ מכת, מסתייעת או מתייחסת בסלחנות למי שטוען כך. מי שהיתה מפלגה ציונית החרדה לדמותה הערכית של המדינה, איבדה את דרכה. כשיאיר גולן, אחד ממנהיגיה המכיר את המציאות מניסיונו, דחה את האשמת ישמ ראל בפשעי מלחמה, אפיין יו"ר המפלגה ניצן הורוביץ את ניסוחי גולן כמיליטריסטיים. מאחמד טיבי הסתייג הורוביץ בשל עמדתו בנושאי להט"ב ("מגעיל"), אך לא פסל אותו בשל מורשת ערפאת, כפי שפסל (כראוי) את בן גביר בשל מורשת כהנא.
מרצ מסרבת להתמודד עם העובדה שאיבדה את אמונו של הציבור שוחר הפשרה בישראל, כשהמשיכה להטיף למהלכים חסרי אחריות ביטחונית וחסרי סיכויים מדימ ניים, גם אחרי מלחמת הטרור של "האינתיפאדה השנייה" בתמיכת החברה הפלשתינית וגם לאחר דחיית הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט .2008מב בלהיטותה לפצות על כישלונה בקרב הציבור הזה חברה, במישרין ובעקיפין, לגורמים החותרים לדהמלגיטימציה של המדינה היהודית. תומכיה מורכבים מפסיפס של שוחרי טוב הזקוקים לריפוי בעיסוק ערכי, "תמימים שימושיים", שוחרי "פתרונות" שאינם בנמצא, מכורים לאופנות של הברנז'ה המקצועית או החברתית שלהם ונרקיסיסטים, המאוהבים בדמותם כצדיקים בוהקים על רקע עמם המושחר. זה מספיק לכת פוליטית, לא למפלגה הרוצה לעצב דרך.
בלהיטותה לפצות על כישלונה בקרב הציבור שוחר הפשרה בישראל, חברה מרצ, במישרין ובעקיפין, לגורמים החותרים לדה לגיטימציה של המדינה היהודית