אברי גלעד שם לב

לפני כמה שבועות הכתרתי פה את יהודה משי זהב כצדיק חי. לנוסח מסכת הזוועות שנקשרה בשמו, אני באבל

"איך קניתי אותך, משי. איך קנית אותי, זהב. איזה שחקן אתה, יהודה". אברי מתחרט על שבחי העבר

הטלפון עשה טינג. הרמתי. פתחתי לראות את ההודעה. מהמסך יצאה יד ונתנה לי אגרוף בפרצוף. יהודה משי זהב. גם הוא. אבל לא סתם גם. וואו, איזו מסכת של זוועות. לכאורה. נתקפתי תחושת אבלות קשה. רק לפני כמה שבועות כת בתי פה כמה ראוי האיש בעיניי, ואיזו דוגמה נהדרת הוא למידות טובות, לענוות שליחות, לשילוב יראת שמיים ועבודה על הקרקע. הכתרתי אותו כצדיק חי. והנה כל מילותיי כעפרא דארעא, עפר הארץ. התייתרו, התייתמו, התבטלו. האיש ששומר על כבוד המתים מחלל את כבוד החיים. לכאורה. איזה מפח נפש.

איך קניתי אותך, משי. איך קנית אותי, זהב. איזה שחקן אתה, יהודה.

ואומרים: הא, כולם ידעו. שנים. ואני חושב: מה? ידעו ושתקו? נתנו לעוד ועוד בני אדם שבורים ליפול אל הפח שטמן להם? מילא, אני מבין קורבנות. להתעמת עם בנא דם שלא נלחץ מליקוט חלקי גופות זה לא פשוט, ואם מאיימים שידרוס אותך הג'יפ של זק"א, אני מניח שתח שוב עוד פעם על לפרסם. אבל עיתונאים ידעו, ועסקנים ידעו, ומקורבים ידעו, וכולם ידעו. איך לא התכנס איזה בית דין דוגמת "תקנה" ושם לזה סוף? איך משמרות הצ ניעות לא עשו אצלו ביקור בית? איפה פיקוח הנפש, לכל הרוחות והרבנים?

אז יש פרס ישראל פנוי, וחבל שאי אפשר חוקית לב חור מישהו שיקבל את הפרס השנה במקום משי. יש לי כמה מועמדים חזקים, ובראשם הגב' רחל הבר, רעיית הרב ישעיהו הבר, מקים "מתנת חיים" להשתלות כליה מהחי, שהלך השנה לעולמו אחרי שהציל כבר אלף איש. רעייתו ממשיכה את דרכו, והיא ממש מחליקה לאותה משבצת של מי שהיה משי, רק שבמקרה שלה, אני מניח, לא יצוצו שלדים מהארון, כי כל הארון מלא מכתבי תודה.

בכל המגזרים יש התפרצות של עבירות מין קיצוניות, פסיכופתיות, סדרתיות, בלתי מודעות לעצמן, גם לחומרתן וגם למחיר שישולם עליהן. נהיה פה סדום ועמורה. המרחב הציבורי מלא בפורנוגרפיה של פגיעות וסטיות מבחילות.

הכל תוצאה של אפס לימוד על יחסים בין אישיים תקינים, על מיניות ללא פגיעה, מיניות של אהבה. המ ציאות דורשת להתחיל ללמד עכשיו ילדים איך לא להפוך לעברייני מין או לקורבנות, חלילה. חייבים להתגבר על המבוכה ולהתחיל לדבר עם הצעירים, לפני שהם דופקים לעצמם את החיים.

צרפתי

דווקא צודק בן גביר. חייבים חוק צרפתי, ומייד. צריך לעצור את הטירוף של תביעות מנהיגים בזמן כהונה. בלי לנקוט עמדה בעניין תיקי נתניהו, בטוח שהעובדה שהם נידונים כעת, תוך כדי כהונה, היא פיגוע עצמי של המדינה. לא מבין את השכל שמעורב בעניין הזה. צריך שיהיה לגמרי אחרת:

ראשית, מחוקקים חוק שקובע שאין להעמיד לדין אדם בעת כהונה כראש ממשלה, בשני תנאים: .1 הכהונה מוג בלת לשתי תקופות. .2 על כל ראש ממשלה מתנהל איסוף רציף של חשדות ובירורם, ללא חתירה לכתב אישום. גובים עדויות, מרחרחים בפינות, חושדים, מאששים או מפריכים. החומר נאגר ומחכה לתום הקדנציה. ואז, אחרי הפרידה מאנשי הלשכה - שבוע נופש עם המשפחה, ואז הלשעבר נקרא לחקירה, ארוכה מאוד, שבוע ברצף, למשל, ובה כל מה שנאסף מוטח בו. ורק אז, אחרי שהוא כבר לא משפיע, כשהוא בדימוס, יוחלט אם להעמידו לדין.

יש פה רווח ענק. מצד אחד, ראש הממשלה לא יהיה עסוק כל הזמן בהדיפת מתקפות משפטיות עליו. הוא יוכל לתת את מיטבו בתפקידו, אם יש לו מיטב שכזה. מצד שני, הידיעה שיש יחידה במשטרה שכל עיסוקה הוא איסוף חומרים נגדו ממהלך כהונתו, ושיבוא יום בירור ומתן דין וחשבון, עשויה לסדר את עניין המידות האישיות של ראשי ממשלה.

הייתי הולך יותר רחוק, ִחגרו חגורות: כל כהונה של ראש ממשלה צריכה להסתיים במשפט, אם עבה התיק או דק, ובהרשעה או זיכוי. מי שיזוכה, יוכל להמשיך לקדנציה שלישית, אחרי הפוגה של אחת. מי שיורשע, לא יוכל עוד למלא שום תפקיד ציבורי. ויש גם הגורסים שראוי לדלג על שלב המשפט ולקבוע שכל ראש ממשלה שמסיים את כהונתו הולך לשנה בכלא, להזכיר לו שהוא אדם ככל האדם, לאתחל לו את המערכת מהכי נמוך.

ובחזרה מהרעיונות האלה, שמצחיקים יועצים משפטיים, למציאות. אני לא מצביע נתניהו, וגם לא בגוש נתניהו. אבל אם נתניהו לוקח - חייבים לתת לו לעבוד. זה לטוב תנו, וטובתי אצלי תמיד באה לטובתי. מי שמרגיש שהוא חייב שזמן ביבי בחיינו ייגמר מייד ועכשיו - ינשום עמוק ויבין שאולי יש פה יותר אנשים שחושבים אחרת, ושיום יבוא וגם זה ייגמר, ועד אז צריכים להוציא מזה את המיטב. כלומר, לא לתקוע מקלות בגלגלים, זה מאט את הכרכרה שבה אנחנו הנוסעים.

ושנזכה להכרעה ברורה בבחירות, לפה או לשם. אני בצד של הלשם.

סגר

כשראש הממשלה אמר שלא יהיו יותר סגרים, התפללתי שלא תבוא איזו הפתעה בדמות מוטציה פראית, שתטרוף את הקלפים ואת מה שנשאר מהכלכלה שלנו. אחר כך, כמעט מייד, הרגשתי תחושה של אבל.

אני מודה, הסגרים עשו לי טוב. אני שם את ההיבט הלאומי בצד לרגע. לי, אישית, כמי שפרנסתו לא התר סקה, זאת היתה שנה נהדרת. החיים שלי התמקדו בבית. כל הנסיעות בפקקים התבטלו, כל היציאות נעלמו, כל המפגשים החברתיים גזו ואינם. שום סיוע חיצוני לקיום. משק אוטרקי, דואג לצרכיו בעצמו ללא מיקור חוץ.

בהתחלה השתגעתי, אבל אחר כך נרגעתי לתוך זה, נשמתי את הכבישים הריקים, התפנקתי בשקט שבחוץ, התענגתי על האוויר הנקי. לרגע היתה תחושה של חיים בארץ מרוּוחת, שבה יש מקום לכולם, הכל בנחת. מבחי נתי, הקצב של הסגר הוא הקצב הפנימי שלי. קטן ורגוע.

ואז זה נגמר, וכאילו כל המכוניות לא שקטו על צמי גיהן בשנה הזאת, אלא ָפרו וָרבו. כמה מכוניות חדשות על הכביש, כמה מכוניות בכל מקום. חשבתי שהיעדר הפקקים הוא כבר מצב קבוע, שלמדנו משהו, שאנשים ויתרו על הרכב. איפה. במיוחד על רקע שנת הנסיעה החלקה, הפ קקים עכשיו מרגישים כמו הצצה לגיהינום. איפה הייתם

ומה עשיתם, כל יושבי המכוניות, ולמה יצאתם כולכם יחד?

הסגר היה שדרוג של יום כיפור, היום האהוב עלי בשנה. היתה התכנסות פנימה, היתה למידה, היתה הת קרבות, והיה גם אוכל בשפע. הרגשתי שבקצב הזה היה נכון לי להמשיך לחיות. אני בטוח שגם בין הקוראים כאן יש כאלה שכבר מתגעגעים, וקצת מתבאסים שאין סגר בליל הסדר.

הייתי שמח שיהיה יום זיכרון ל 6,000 מתי הקורונה, יום שבו יועלה על נס המדע, שבזכות התמקצעות בר מות בלתי ניתנות לתפיסה, מצליח להתערב בחלקיקי תא כה זעירים, שאפילו מיקרוסקופ אלקטרונים רק שמע עליהם ממישהו. יום ניצחון הידע על הבורות והמצוינות על האומללות. זה חג שווה. והייתי חוגג אותו בסגר. סגר הדוק, כמו בפעם הראשונה, עם פעילויות במרפסות, וכל המשפחה בבית, ומענקים כספיים לכולם.

חוזרים לחיים. אני שמח מאוד בשביל כל מי שחייו דור שים שיקום ובנייה מחדש. שמח בשביל התלמידים, הקשי שים, העצמאים, האמנים. שמח כמעט בשביל כולם. ובעוד השמחה ממלאת את ליבי, מתגנבת גם עצבות על ההמולה שחזרה, על הצפיפות, על הגירויים שצריך להגיב להם.

אני מצביע למי שמבטיח לי סגר בכל מגיפה, כולל מגיפת כינים בגן.