ספרים ליל סדר

מותחן מוזיקלי, פיסות שירים של אבות ישורון, חגיגת קומיקס ואוטוביוגרפיה פוקחת עיניים ● לרגל חג הפסח: המלצות לספרים מסקרנים שראו אור השנה מחוץ לזרם המרכזי

אהבה / מעין איתן (רסלינג)

"אהבה" הוא לא רק ספר טוב, הוא גם אירוע ספרותי מרכזי: הוא לוכד את רוח הזמן בשילוב המתעתע בין פיקשן ונון־פיקשן, בין מה שקרה ומה שיכול היה לקרות ולא קרה. מעין איתן כתבה ספר על אישה בזנות, על נשים בזנות, על אישה בטראומה, על נשים בטראומה.

היא לא מקשרת בין הדברים בקשר הכרחי, היא לא אומרת שכל אישה בזנות עברה טראומה מינית בעברה, או שזנות היא טראומה. לא. היא פשוט מציבה את הדברים זה לצד זה, כדי שנתבונן בהם, בקשרים שאפשר למתוח ביניהם. והיא לא מוכנה למסגר את הספר שלה בשאלות כמו "זה קרה לך?" "זה סיפור אמיתי?" או "זאת אלגוריה?" - סירוב שעורר הרבה רעש. אבל הרעש הזה מעיד קודם כל עלינו, על חוסר הסובלנות שלנו היום לסיפור, לרעיון שהאמת של הסיפור נובעת בראש ובראשונה מתוכו, ושיש בבדיון הסיפורי לא פחות אמת מאשר במציאות העובדתית.

ואיש לא חיבק את הים - מבחר שירים, 2018-1994 / אפרת מישורי (מקום לשירה ועמדה)

ספר המבחר משירי אפרת מישורי הוא הזדמנות להתוודע מחדש אל אחת המשוררות המשפיעות ביותר בשירה המקומית, שהתחילה את דרכה במופעי פרפורמנס חלוציים בסוף שנות ה־09 - מופעים שרק בשני העשורים האחרונים הפכו לתופעה מקובלת, עם הפצעת משוררים פרפורמטיביים שבהם נעם פרתום, צ'יקי ארד וקבוצת ערספואטיקה.

המבחר החדש, שכולל חומר שלקוח מתוך הספרים המוקדמים שכבר אי אפשר היה להשיג בחנויות, מציג לא רק כמה מהשירים היפים ביותר של מישורי, אלא גם יחסים מורכבים בין כאב וצורה פואטית. כי אם בהרבה מהשירה העכשווית נתפס הכאב כמה שחוסם את השיר ומכבה את הססגוניות שלו, מביא אותו קרוב ככל האפשר אל השתיקה האבנית, אצל מישורי נדמה שהיחסים האלה הם בה־במידה גם הפוכים. חוסר הנחת של הכאב מֹוֵצא מֹוָצא דווקא בראוותנות, בחיפוש הצורני הבלתי פוסק, שאינו מצליח להתמקם לבטח במרחבי השיר, שכן, כפי שהיא כותבת: "הכאב/ אינו מסוגל להיכנס/ בדלת // הנפתחת עבורו בשפה".

הקסטה השחורה / ניר מטרסו (הקיבוץ המאוחד)

כתיבה על מוזיקה תמיד תהיה אמוציונלית, כזו שהמדחפים הרגשיים פועלים בה שעות נוספות. הצלילים הסוחפים את הגוף נדחסים בתיבות הטקסט, מחזיקים בהן את התדר הנלהב. ספרו של ניר מטרסו, "הקסטה השחורה", משתמש במטען הרגשי הזה ומצרף אליו את יצר החקירה של חובבי מוזיקה אדוקים. כמו בלש ספרותי מטרסו מנסה לפענח את תעלומת הקסטה השחורה, קלטת שמע שתפסה את אוזנו לפני כעשרים שנה אך בלי שהוא זוכר מי ההרכבים המוקלטים בה.

כדי לגלות מי ההרכב ומה היתה המוזיקה הזו עבורו, מטרסו מקליט גרסה משלו, מהזיכרון, של המוזיקה המסתורית. בליווי רישומים ועיצוב רטרו, מטרסו צולל אל העבר שעיצב אותו - חברי ההרכב שניגן בו, הבמאי שהקליט מוזיקה לסרטיו ואהבות ישנות.

כל אלה מובילים את מטרסו לא רק לפענוח התעלומה, אלא גם לעימות עם היסודות הקיומיים של חייו, המקומות והאנשים שמולם נבנתה אישיותו. לפתע באמצע החיים, בשנות הארבעים של חייו,

חפץ מיושן, חסר שימוש כיום, גורם לו לשאול את עצמו - מה היה חלקה של המוזיקה בחייו ומה עושים עם חיים שכאלה.

חרסים / אבות ישורון (הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד)

מן השבירּות נעשה אבות ישורון. מהמכתבים שהגיעו מהבית ולא קרא. משירים מנוקדים בכתב יד. מיידיש שזורה בעברית של ים וארמית בשפת מקרא. מפיסות של דפים שמסר למכון גנזים שלוש

ַּת ְנָיר מָּל ְמֵגָרה מ ָּה ֶׁשָהיֻ ָׁשם ֲחֻבִּים". בתו, הלית ישורון, פתחה וחקרה את החבילות כפתח אל חיי אביה, שארית כתובה.

היא ליקטה מתוכם שברי משפטים שנכתבו על פתקים, עיתונים, שורות שהושמטו משירים ומכתבים לידידים. משפטי כנף דוגמת "מ ְּ ַמְרטּוִטים ֶׁשל ָׂשָפה / ָקָראת ָּ" או "ַהּיִֹפי ַמְׁשִאיר אִֹתי ּבֵֹדד. זֹאת אֶֹמֶרת / ֻהא עֵֹבר ְולֹא לֵֹקַח אִֹתי", יכולים להיקרא כיום כציוצים אקראיים של משורר ייחודי, 140 תווים יפים בחריגותם. סמרטוטי השפה הקטנים האלה חושפים את אותו אבות ישורון ידוע, זה שלא מפסיק לחשוב על ההורים שהשאיר מאחור ומשתמש בעברית כגלעד חי. המשפטים הקצרים האלה מצליחים לייצר אינטימיות מסוג שונה, כמו לשבת לשולחן הכתיבה של המשורר, ללוות את היד הכותבת, את הצחוק השובב מגעגועים הפולט משפטים כמו "ִּדְמיֹנַֹתי ַמִּגיִעים ַעד ְקצֹת ִצֳּפְרֵני ַרְגֵלי ֶיֶלד ְּבַנֲעֵלי ְיָלִדים".

אדם צעיר / גיליון קומיקס

את הגיליון החדש של הירחון "אדם צעיר", המוקדש לקומיקס, אפשר גם להתחיל מסופו, בשער האחורי התמטי של עדו הירשברג, מאייר שידוע בזכות סגנונו ההיתולי והעוקצני. בתשעה ריבועי איור הירשברג מתאר מפגש או מעין מו"מ גורלי בעל תוצאות עגומות בין איש שנקלע לקרקעית הים ומפציר בקרפיון פרגמטי וערל לב להחזיר אותו ליבשה תמורת שלל תופינים שאין לו מה לעשות איתם, וביניהם גם גיליון קומיקס. ההומור העצמי והקלילות שמפגינים המאייר ועורכות הגיליון, רינת פרימו ומיכל מגן, הוא סימן מטרים לאופי היצירות שכלולות בירחון והבחירה לסגור־להתחיל איתו היא חכמה.

גיליון מס' 93 הוא אחד המוצלחים בירחון שלא מפסיק להמציא את עצמו מחדש: בצד העיוני תמצאו מדריך מאויר לכתיבת צלילים בקומיקס (כתיבה: רינת פרימו, איור: הילה נועם), קיצור תולדות הקומיקס (כתיבה: רינת פרימו ומישל קישקה), שעשועונים וחידות, קומיקסים חשופים ואינטליגנטים של רון לוין, עומר הופמן, גלעד סליקטר, אביאל בסיל, איך ליצור קומיקס מאת אור ליבנה ואפילו מתכון שמנמני לפירה מאת תמר מושקוביץ.

הבנתה העמוקה והניסיון של מעצבת הספרים מיכל מגן בפורמט הקומיקס ניכרת בכל דף, והעריכה שומרת על מתח בין גבוה לנגיש. והנה דרבון חביב: לכבוד חג הפסח, יצאה ההוצאה במבצע: מי שירכוש גיליון אחד, יקבל אחד נוסף במתנה.

בדידות או / נורית זרחי (אפיק)

״למרבה הצער״, כותבת נורית זרחי בספר ״בדידות או״, ״התגלגלו הדברים כך שאני כותבת לבדי... כל כך הייתי רוצה שמישהו יחזיק לי את היד, או יתרה מזאת, יכתוב קצת במקומי״. כל מי שכותבת או ניסתה לכתוב בוודאי מבינה את זרחי ואת הבדידות הזו שלה, אבל כקוראת אדוקה שלה, אני אסירת תודה לה על מסות כאלה, תערובת של זיכרונות, חלומות ומסקנות, המפוגגות מעט מן הבדידות שאין ברירה אלא להיתקל בה בעולם.

זרחי, כתמיד, מפתיעה, מצחיקה, מטרידה, מעניינת ומנחמת, גם כשהיא נוגעת במקומות כואבים: כשהיא שואלת ״האם נולדתי כך או שה