על סף התנגשות בקרחון: השמאל נאכל מבפנים - ופורץ בתשואות

השמאל מגיע לסיבוב בחירות רביעי כשבתחזית האופטימית ביותר הוא יכול לקוות 11-10פל מנדטים. ייתכנו הפפ תעות לטובה, אבל העובדה היא שמפלגת העבודה מתייצבת בסקרים על 6-5 מנדפ טים ואילו מרצ נאבקת על חייה. מבקריה מצביעים על התרחקות הדרגתית מהזרם המרכזי בחברה הישראלית, דבקות בקונפ ספציות מדיניות כושלות, נכונות להתפשר על סמלי הציונות ודיאלוג דל עם הפריפריה החברתית והגיאוגרפית.

אלה גורמי רקע משמעותיים, אבל הבחיפ רות ממילא לא עוסקות בסוגיות האלה. וגם אם כן, מולן עמדה לרשות השמאל הפוליטי סוללת וינטלטורים תעשייתיים שאמורה לספק רוח גבית בעוצמות הוריקניות. זה השמאל שבסוף הצליח להפוך את ה"רקפ לאפביבי" לסנטימנט מוביל שמגייס המונים להפגנות ומשנע מצביעים בין מפלגות. זה השמאל שמשבר הקורונה המחיש את הרפ לוונטיות של קריאתו להשקעת משאבים במערכות הציבוריות, ובעיקר בבריאות ובפ רווחה. זה השמאל שניצחונו של ביידן (ותפ בוסתו של טראמפ) היו אמורים לשמש עבופ רו השראה ומודל ליבוא. זה השמאל שאמור היה לגרוף כל כך הרבה מנדטים מצמיחתו של המעמד הבינוניפהערבי, המעוניין בשופ תפות פוליטית פרגמטית ולא בדלנית. זה השמאל שלמרות נחיתותו האלקטורלית, הוא עדיין דומיננטי באמצעי התקשורת ובמנגוני עיצוב התודעה.

11-10 מנדטים בתחזית האופטימית? זה לא הגיוני. אבל זה קרה. בוחרי השמאל, כן כן, השמאל הסוציאליסטי ושוחר הפפ שרות הטריטוריאליות, מעדיפים לתת את קולם למפלגת הבורגנות הבינונית ונטולת הברק של יאיר לפיד, שהצלחתו ממילא תלויה בנפתלי בנט הסינגפורי ובגדעון סער הבית"רי. איך זה קורה? תתחילו ממרב מיכאלי. איכשהו התבססו סביבה תחושת הייפ ומומנטום, מבלי שעוצרים לשאול: על מה בעצם? על 6-5 מנדטים שעלולים לבוא על חשבון מחיקת מרצ?

תוצאות הפריימריז שעליו התעקשה לא העניקו לה כלי עבודה מוצלחים. רשימת העבודה מורכבת מדמויות אנונימיות ברופ בן, ונטולות משקל ציבורי כלשהו. אלה מהן שבכל זאת הגיעו לכותרות, עשו שם בושות. אבל השמאל מחא כפיים.

את האפשרות לחזק את הרשימה הלאפ מרשימה בדמויות מוכרות בעלות רקורד מוכח - דחתה מיכאלי בבוז. דמויות כמו עפר שלח או רון חולדאי - חסרי אופק במפ פלגות עצמאיות אך אטרקטיביים בתוך רשימה - נשקלו, הושמו על הולד, וקיבלו שיחת דחייה מנומסת. נותרנו עם אבתיפ סאם מראענה ואמילי מואטי. אבל השמאל מחא כפיים.

כעת אפשר היה לטפל במרצ. במקום למפ קסם את ההבדלים ולהתמצב כמפלגת עתופ דה שלטונית הממוקמת בזרם המרכזיפציוני של השמאל, פלשה תעמולת העבודה לטפ ריטוריה של מרצ: זהויות מגדריות, שוויון אזרחי, צדק חלוקתי. שיק סגול ומתוחכם שצמצם יותר ויותר את מרחב המחיה של מרצ, ופורר אותה מזהותה הפרטיקולרית. מי צריך אותה עכשיו? כך חוסל בהתמפ דה המנוע האנרגטי החשוב ביותר בשמאל דווקא על ידי שותפתו האידיאולוגית; קניפ בליזם אשר כיבה בהדרגה את מנוע הבעירה הוותיק של מחנה השלום, שהשאיר אותו בחיים גם בשעותיו הקשות. אבל השמאל מחא כפיים.

והשמאל, שמתקשה לערוך חשבונות נפש או להודות בנטייתו להיסחף אחר טרנדים, ממשיך למחוא כפיים - מבלי להבין שהוא נאכל מבפנים. מיכאלי לא תשלם מחיר על הקרסת השמאל, משום שלא היא מגיעה אליו כתקוות השינוי. היא הצליחה לבסס הסכמה רחבה שפ6 מנדטים יהיו ניצחון. הכל יושב הפעם על הכתפיים של יאיר לפיד; הוא זה שהפסד בבחירות הקרובות עלול להיות הרספ ני להמשך דרכו. העניין הוא, שכדי להצליח, הוא חייב לצידו חגורת שמאל עבה. זה הדבר האחרון שמיכאלי יכולה לתת לו עכשיו. מתגנבת התחושה שאהובת השמאל מכווצת את העבודה והורגת את מרצ בכוונה - אולי כדי להעיף מהדרך את לפיד. הליכוד צריך לשלוח לה פרחים. והשמאל? מוחא כפיים.

מתגנבת התחושה שמיכאלי, אהובת השמאל, מכווצת את העבודה והורגת את מרצ בכוונה - אולי כדי להעיף מהדרך את לפיד. הליכוד צריך לשלוח לה פרחים. והשמאל? מוחא כפיים

השמאל הפך את ה"רק־לא־ביבי" לסנטימנט מוביל, והמחיש השנה את הרלוונטיות של קריאתו להשקיע בבריאות וברווחה. רק 11 מנדטים בתחזית האופטימית? זה לא הגיוני, אבל זה קרה