חזרנו לקלפי, חזרנו לחיים

שוב זה קורה, יצאנו להצביע. וכשא ני כותבת "יצאנו" הפעם אלו הן אני והמסיכה, כי פרטנריות מתחת לגיל 12 כבר לא מתרגשות מיום הבוחר )"אמא, זה קורה כל הזמן!"(. חרף העובדה שהן צודקות, הב נות שלי לא זוכרות מה היה כאן לפני שנה. הן לא אמורות לזכור. אני זוכרת גם עבורן. שנה אחורה. בתחילת מארס 2020 אנחנו מצ ביעות )כי גררתי אותן לקלפי, לא חלילה מר צון(, ואני מתעדת, כי זה מה שבורגנים עושים. באוויר ניחוח עטלפים, אבל למי אכפת. רק אחר כך אנחנו מבינים.

באמצע מארס כבר כולנו היינו עמוק בקורונה, ובאפריל היינו זוג הורים שארגן ליל סדר גרעיני - ארבעה אנשים, ארבע הגדות )שהשגתי בדרכים מפוקפקות, אבל זה כבר לטור אחר(, ובאוויר רי חפו חרדה, מתח ואי ודאות. את הפאניקה החבאנו מתחת לאפיקומן וטשטשנו הודות למתנות שנקנו דקה לפני פרוץ הסגר. אי אפשר היה לדעת כלום, וקשה היה אפילו לדמיין איפה נהיה שנה קדימה. היום, כשיצאתי להצביע בבוקר, רק המסיכה נו תרה כעדות אחרונה למגיפה שהשתוללה כאן לפני שנה. משם המשכתי לסידורים, מינוח כללי ל"קניית מתנות לפסח שהמארחים לא צריכים אבל שמחים לקבל". זכיתי ביום חופש, ולא רק אני. בישראל, כולנו יודעים שאפשר לנשום לרווחה.

הברים נפתחו, במסעדות מקבלים גם ילדים )תודה לאל!(, הקניונים עמוסים, התיאטרון חוזר, אולמות האירועים מתמלאים בחוגגים, במגרשי הספורט מותרת כניסת אוהדות ואוהדים, ובתי הספר פועלים כמעט כסדרם )אבל למה לא גם בחול המועד? חברה שואלת(. המונים הלכו לים ביום הבחירות, אחרים טיילו בטבע, ומי שבחר לבלות בקניות לחג, כמוני, הרגיש לבטח את תחושת ההקלה. .We are back

החופש לבחור, לבלות ולחיות חזר, ואיתו הצבע ללחיים. של כולנו. איזה כיף זה לבחור לאן ללכת, בכל מרחק מהבית, ואיזו זכות זו לתכנן תוכניות קדימה. "אז מתי נטוס?", שאלה הבכורה. איזו קושיה מעולה, חשבתי. בשנה שעברה השאלות היו כל כך קשות, ועל רובן לא יכולתי לענות. אז שתקתי. "בקרוב מאוד", עניתי לה. כי עכשיו זה נכון. בקרוב נטוס, וגם נטייל, נקנה, נשתה, נאכל, נחגוג, נתחבק - ונ עשה את כל הדברים שהם מובנים מאליהם לא נשים חופשיים. תעריכו את זה. אני מעריכה. חג שמח!

כשיצאתי להצביע, רק המסיכה נותרה כעדות אחרונה למגיפה שהשתוללה כאן לפני שנה. משם המשכתי לסידורים, מינוח כללי ל"קניית מתנות לפסח שהמארחים לא צריכים אבל שמחים לקבל"