פסח, מדים ובחירות
רגע אחרי שהצביע לראשונה בחייו התגייס הבן לצבא, ויצק - לפחות בעיני אמא שלו - תוכן לשאלה "מה ישראלי בעינייך?" לשכת הגיוס דווקא בגבעת התחמושת הופכת הכל לסמלי יותר
גבעת התחמושת מתחילה להסתמן כיעד מרכזי בחיי. הבנתי את זה כשידעתי לאיזו חניה לא מסומנת כדאי להשתחל כשמגיעים לשם בשבע ושלושים יחד עם אלף מכוניות אחרות שמסיעות את הילד - מלש"ב בשבילכם - לנקודה הרשמית שבה אוספים אותו לצה"ל. לתל אביבים יש את תל השומר, הירושלמים רבתי מגיעים עם הילדים ללשכת הגיוס בגבעת התחמושת. באזור חיוג 03 עושים את זה מאופק, שקט ועדין, כאן זה כמו בר מצווה בכותל - מש פחות מגיעות עם צידניות ושניצלים, עושים פריסה בשוחות כאילו עוד רגע הילד כובש מחדש את המוצב, וכשהחיילת קו ראת בשמו כי הגיע הזמן להיכנס, אחד הדודים נותן "סטגדיש" בתוף. מעניין אם הם גם היו במקווה ערב קודם.
אתמול הוא הצביע בפעם הראשונה בקלפי, היום הוא עולה על מדים. "מה ישראלי בעינייך?" שאל בעבר פוליטיקאי, סופר, מגיש ובעל טור. ובכן, יונית, כנראה שזה.
חצי שנה חלפה מאז התגייס בני הבכור שעשה שנת שירות לפני הגיוס, והנה אנחנו כאן עם הבן השני. כשנסענו הנה, הוא התעקש לשמוע כל הדרך את שיר הקרב על גבעת התחמושת בפול ווליום כדי להיכנס לאווירה, ואני התבקשתי לקריין את המשפטים הדרמטיים בין הבתים. ניסיתם פעם להגיד "לפע מים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי", תוך כדי עקיפה בכביש ?60 זה עוד החלק הקל. החלק הבלתי אפשרי הוא לקלוט שאת כבר לא מסוגלת להוציא מהפה את מילות הבתים האחרים, המרגשות והקשות מדי, שעליהן חינ כת את הילדים שלך. אלה בסך הכל שירים שהושמעו על אותו פלייליסט עם "הכבש השישה עשר" בבית שאותו הקמתי - אבל משהו בהתבגרות האימהית והישראלית הפך אותן למוחשיות ובלתי אפשריות לביטוי.
ערכים, אבל בלי נשק
כשהיינו קטנים, אבא שלי קנה לילדי המשפחה רובי צע צוע, ותוך כדי חופשה ב"הייאט" )זה היה מלון יוקרה נהדר לפני שרחבעם זאבי נרצח( הלכנו לגבעת התחמושת, למדנו את השיר בעזרת דפים ששוכפלו מראש וטייפ ענק על סו ללות, צפינו בחיזיון האורקולי ורצנו בשטח עם הפלסטיקים המרעישים שעושים פיו פיו; אחרי הכל, בשביל ילדים שגדלו בין כיכר המדינה לכיכר מלכי ישראל, מורשת קרב נגד אויב ירדני זאת חובה קדושה. כשילדיי היו קטנים חינכתי אותם על אותם ערכים אבל בלי נשק. מתנחלים חמודים בגוש עציון חיים את השטח, אין צורך להכביד, חיילים ורובים זה משהו שיוצא לנו לראות בדרך לרמי לוי.
אבל השיר על גבעת התחמושת היה בעיניי תיאורטי, מורשת ציונית, ספרותית כמעט; סיבה טובה לתת ליורם טהרלב פרס ישראל לפני שגרושתו, למשל, תקצור אותו. עם השנים המי לים של גבעת התחמושת הפכו לרפליקות בהומור המשפחתי, מהסוג שכמעט שוכחים מאיפה הן הגיעו. למשל: מה תגידי אם המסטיק שלך התייבש? "הבזוקה עשתה שריטות לבטון". או אם שאלתי את אחד הילדים "המורה הסכימה לתקן לך את הציון?" הוא יענה "איתן לא היסס לרגע". ואם ילד היה זוכה בפרס שלא הגיע לו, אין ראוי יותר ממשפט סיכום בפרצוף מסמיק עם חיוך מאוזן לאוזן: "אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי לחזור הביתה בשלום".
אך כמו ששר יהורם אחר בשיר אחר: עוד לא שכחנו והרי אנחנו כאן. אז בגבעת התחמושת אני נכנסת ברוורס אל אותה חניה בדיוק, היא מזהה אותי ומתרחבת מעצמה. גוגל מזהה אותי אף הוא ומזכיר לי שמכל המקומות שהייתי בהם בשנה האחרו נה, גבעת התחמושת היא האתר התיירותי הראשון שאני חוזרת אליו בפעם השנייה. לגוגל היתה שיטה: הוא הציע לי לדרג את המקום, ובין צרור שאלות על איכות הלוקיישן כבר ביקש לחלק ציונים בדמות כוכבים. כל כך רגיש.
בחשש ובגאווה
יצאנו מהרכב, הילדים כבר גדולים, לקבוצת הווטסאפ שלנו עוד קוראים "אווזה ואפרוחים" אבל זה לא ממש מדויק, בין השאר כי אני הכי נמוכה בסצנה הזאת: חייל אחד בפועל שקפץ במיוחד לרגל האירוע החגיגי, מלש"ב יקר, שביעיסטית שהצו הראשון שלה כבר מוצמד למקרר וחמשוש אחד שמעריץ את כל מי שעוטף אותו כרגע ומדלג אל המדרגות המוכרות.
כשנגמרו המדרגות, קראה החיילת הממונה על הסדר והמיון בשמו של המלש"ב, ואנחנו ניגשנו והצטופפנו יחד איתו. "בוקר טוב, משפחה יקרה", היא אמרה קצרת רוח, ואני הצדעתי כמחווה לגבעת חלפון. "אני יודעת שזה מרגש מאוד אבל עכשיו הוא צריך לבוא איתי". "לא, זה בכלל לא מרגש", שחררתי את ההצדעה ועניתי, וכולם התפוצצו מצחוק. חוץ מאחד. המלש"ב לא האמין שאנחנו מפדחים אותו גם כאן, במעמד השיא של הבוקר הזה, והביט בנו בעיניים שמבקשות "עופו, עופווווו". חיבוקים, ברכת כהנים, סלפי שהוצאתי ממנו באיומים ופילוס הדרך חזרה לרכב בין עשרות משפחות שעדיין מצויות בחאפלת בוקר.
בפעם הקודמת כולנו חזרנו הביתה אל הסגר והמחשבות. עכשיו כולם ממהרים לעמל יומם, ויש בכך משהו מרגיע. חייל אחד אני מורידה בהסעה לבסיס, ילדה אחת מספיקה בדיוק את האוטובוס ללימודים וחמשוש קטן שגבוה ממני בראש לא מש תכנע שעדיף להפסיד טיול עם חברים ולשתות איתי משהו. שנה וחצי נותרו עד הגיוס הבא, יש לי שמונה עשר חודשים להוציא מהראש את תיאור הקרב על גבעת התחמושת ולשתול בתודעה המשפחתית מסר עכשווי ברם מוזיקלי, משהו שישלב מורשת קרב אך יעורר הזדהות ותקווה ריאלית לפלאשבקים פחות מוחשיים מקרבות היסטוריים, לבטן פחות מתהפכת בדרך לבקו"ם. עד שנגדל יהיה שלום, ואם לא - לפחות נשמע בדרך לחיול את אחינועם ניני.
בבית המתרוקן קשה להבחין במה מתמלא הראש ובמה הלב. גאווה על הבחירות שהילדים עושים? כן. חשש מן הבאות? תמיד, אבל אצלי קשה לדעת כי אני דואגת גם כשהם הולכים לישון. תדע כל אם עברייה, גם זאת שמוודאת בלילה שהנוער נושם מתחת לפוך, שאחרי שהם.ן מתגייסים.ות, החיים ממשיכים כר גיל. ומותר, ומותר ליהנות מהשקט. הסבתות או האימהות שלנו חיו בציפייה לטלפון, אבל אנחנו יכולות לנצל את הזמן לעבו דה ולהנאה מהחיים עצמם, בדרך לפסגות חדשות, כאלה שלא ישתוו לעולם לאושר שחשתי כשפתחתי את הווטסאפ שהגיע בשתיים, שתיים ושלושים: תמונה של אפרוח רזה וארוך במדי זית ושורה שיורם טהרלב לא היה מדמיין: "מצאו נעליים במי דה שלי. ניפגש מחר".
כן, כן, מי חלם אז בכיתה שב 2021 הצבא לא יסנכרן בין גיוס מארס לבין ליל הסדר, למרות שעיון ביומן של ניסן עשוי למנוע בלאגן. חיילינו יחוו יממה של הסתגלות, ממש כמו כשהיו במעון - וישובו הביתה - רק שהפעם כל הצדדים מרוצים.
בחירות, גיוס ופסח בשבוע אחד, פקודת השילוב הראוי של אימהות דמוקרטיות.
שירים כמו "גבעת התחמושת" הושמעו על אותו פלייליסט עם "הכבש השישה עשר" בבית שאותו הקמתי - אבל משהו בהתבגרות האימהית והישראלית הפך אותם למוחשיים ובלתי אפשריים לביטוי