מלכת המטבח
הסגר הראשון הכניס אותה לחרדות ("האמנתי לתחזיות על רבבות מתים"), הבת מיכל ממלאת אותה גאווה ("אני מתרגשת ממנה, מהיכולות שלה"), וחשוב לה שאנשים ידייקו בביצוע המתכונים שלה ("שיעשו מה שאני אומרת וזהו") ● שרי אנסקי משיקה ספר חדש שכולו אוכל של בית וחולמת להתחתן
"בדנ"א הישראלי חשוב להרגיש שאמא מכינה הכי טוב. כשמערערים על זה בטלוויזיה, זה מפלצתי בעיניי". שרי אנסקי מבשלת מילים / הילה אלפרט
כבר חודשים ששרי אנסקי מסתובבת עם נזיר בראש, מחכה שייכתב סיפור האהבה שרקמה ביניהם, אבל המילים מסרבות לה.
זה סיפור שראשיתו ביום שישי אחד בקיץ שעבר. חמסין קשה הכביד על הנשימה בירושלים, השכנים השקו את הגינות, ושרי יצאה לנשום קצת אוויר. כשהתקרבה לעמק המצלבה ראתה מרחוק התקהלות של אנשים שהוציאו סירי אוכל מהרכבים והלכו לכיוון המנזר, זה שבילדותה עמד חשוך ודומם והילך עליה אימים כי הסבירו לה שזה המחבוא של הפושעים בעיר. היה לה ברור שהולכת להתרגש שם ארוחה מופלאה, והיא התחילה לרקום בראש סיפור שלם על סבתא רבתא שלה, שלפני עשרות שנים תרמה את הנדוניה שלה ליושבי המנזר אחרי שזו נחשדה כשעטנז.
אבל הבושה גברה על הסקרנות של הפה, ושרי עזבה את המקום בלי אוכל, אבל עם סיפור שיש בו מן האמת ויש בו מן הבדיה. מין תחקיר היסטורי הנענה לתשוקות ההווה, שמתוכו צמחה דמות של נזיר שבו לא פגשה מעולם, אבל בסיפור שלה היא עתידה לנהל איתו רומן. הסיפור תפח והפרטים התרבו, אבל בכל פעם שבה הגיעה העלילה אל נקודת הרתיחה - המילים קפאו בה, "בלוק מוחלט", והיא החליטה להניח לנזיר.
ככה, עד שלפני כמה שבועות פגשה חבר של השף עזרא קדם, שמהרגע שירד מהמכונית ידעה שהוא מוצא חן בעיניה. איש כמורה מאחד המנזרים בירושלים שמאוהב בבישול, והיא אמרה לעצמה שאם הוא מחויב לפרישות הרי שגם היא, וכל אהבתם תהיה סביב המטבח.
בעיניים פעורות הקשיבה לו כשתיאר איך הכין בעצמו נקניק לבוליטו מיסטו, מאכל תאווה מאמיליה רומניה, המחוז בצפון איטליה שבו מיני חלקי בשר מבושלים יחד. כשסיים לספר באוזנייה את קורות המתכון הישירה אליו את עיני החתול שלה, עיניים שלא יודעות להסתיר כלום, ואמרה לו שבטח יש לו עוד איזה נקניק במקפיא, ושאם יסכים היא תשמח לבוא לטעום ממנו. הוא אמר שיתקשר, בינתיים היא מחכה, ואני חושבת שאולי נבהל כי ראה בעיניים שלה את הסוף שהיא מחפשת לסיפור שלה.
בפעם הראשונה שבה נפגשנו, העיניים האלה לא הפסיקו לדמוע. אף אחת מאיתנו לא בדיוק זוכרת מה קרה באותו היום שככה התחלנו לבכות, אבל אנחנו זוכרות היטב איך ישבנו על ספה בדירה ברחוב הירקון, שתי נשים זרות, בחלון ממול ירד מבול על הים ובמורד הגרונות שלנו וודקה שטפה מילים, צחוק ודמעות.
שרי היתה אז מעצבת גרפית ב"מעריב", אבל אנשים כבר דיברו על האוכל שלה, בעיקר על החמין הירושלמי. אמרה שתזמין אותי בפעם הבאה שתכין אחד כזה, ואני נעצתי בה מבט ארוך כדי שתיקח ברצינות את ההבטחה שלה. רק אחרי שהלכה נזכרתי ששכחתי להגיד לה שיש לה את זוג הרגליים הכי יפה שראיתי.
בטח גם אז היתה מספרת לי על דודה עופרה, אחותו
של אבא שלה, שהצילה את שמואל אחיה כשלקחה אותו ברכבת של האס.אס, שם כל הקרון לא יכול היה להוריד את העיניים מהרגל והקרסול שלה. היתה מספרת על סבא שלה, שהשדכן הציע לו לבחור בין בת טובים מלומדת ממשפחה מיוחסת לבין פראית יפהפייה מכפר רחוק, ושעוד באותו הלילה, מצויד בעששית דולקת, הוא יצא עם עגלה לפגוש את מי שהיתה לסבתא של שרי.
355 שנה עברו מאז אותו היום, העיניים שלנו הוסיי פו להירטב ולהתייבש, ואת החמין שאכלתי אצלה אני משננת לעצמי מדי פעם, בעיקר את ההלזאלה, שאותו מילאה בחלקי פנים של עוף עם המון שמיר קצוץ, ששעות בתנור נטעו בו טעם שלא הכרתי קודם. שרי, שהיתה לבעלת טור ב"מעריב", לחוקרת אוכל ולמחברת ספרים, החליטה לעזוב את הכתיבה על אוכל ופתחה את "שרי הרינג" בשוק הנמל בתל אביב, דוכן למכירת דגים כבושים, בלחם או בצנצנות.
"היום כבר לא יודעים מי זו שרי אנסקי", היא אומרת כשאנחנו עומדות מעל הכיור לקלוף ירקות, "כמו ששנים הייתי הבת של חוקר התנ"ך פרופ' חיים גבריהו, אחר כך אשתו של אלכס, היום אני אמא של מיכל אנסקי או שאני 'שרי הרינג'".
הכי היתה רוצה לחזור לשרה גבריהו, השם שאיתו התחילה את המסע בעולם הזה, אישה יפה בעור דקיק וגוף חזק, הראוי לכל מטלה שתנחית עליו, בימים ארוכים של מטבח או בבילוי שלא מבדיל בין יום ללילה.
"לילדה השם לא התאים, אבל עכשיו הייתי רוצה בו חזרה", היא אומרת, ואני מדמיינת את שרה הקי טנה בצמות קלועות, הולכת דרך השדות עם אבא ואמא לביקור ראשון במוזיאון ישראל שרק נפתח. ילדה שחלמה להיות ציירת מתכווצת מול כל יצירות המופת שטדי קולק דאג להתקשט בהן לרגל הפתיחה, והיא נכנסה למין חרדה. "שבוע שכבתי חולה במיטה. הייתי בשוק מהמגלומניה שלי, מזה שבכלל חשבתי שאני יכולה להיקרא ציירת".
באוגוסט האחרון ארזה את כל החפצים מהבית ברחוב פרישמן בתל אביב וחזרה לבית בנווה שאנן שבירושלים, זה שנמצא מרחק שלושה בתים מהבית שבו גדלה.
"בסגר הראשון נכנסתי לחרדה. האמנתי לכל התי חזיות שדיברו על רבבות מתים, ובחוש הדרמטי שלי שאלתי את עצמי איפה הייתי רוצה לחיות לו נשאר לי חודש אחרון. ברור שבירושלים. תל אביב היא יהירה", היא אומרת, ואני חושבת שספק אם יש עיר בעולם שלא היתה מפסידה לשורשים שלה, הנטועים עמוק בשכונת נווה שאנן בירושלים.
זו שכונה מרהיבה שבה רוב התושבים, כמו אבא שלה, השתייכו לאוניברסיטה העברית. זו שבסגר האחרון השיגה את קוד הכניסה מאשת מרצה ובילי תה שם שעות עם אמא שלה, שהיא כבר בת 92 ומי תעקשת על שחייה יומיומית, על בישול, על הצחוק ועל המחשבה.
עכשיו, כמו ביקש אלוהים לחגוג אותה, כל השכונה מלאה בפריחת אביב. ורדים, גרניום, שיחי אחירותם בצהוב ורקפות בוורוד מנקדים את החצרות, לימונים כבדים מציעים את עצמם למעשי מטבח. פעם עמד
בגינה עץ תפוח שהסיפור עליו הוא שפותח את "האוכל מוכן" (הוצאת מודן), ספר בישול שסיימה שרי לכתוב כבר ,2008־ב אבל עם השנים הלך והזדקק, עד שהיה לספר חדש שיצא החודש ואוצר בתוכו את המתכונים האהובים על בני הבית, אלה שראו שנים ארוכות את המקרר מלא במנות שהיו אסורות עליהם, כי הן מיועדות לצילום.
זהו ספר המתעכב על דקויות, בניסיון להקנות כלים של ממש לקוראים שלו. מביא תובנות משנים של בישול ומחקר, בזמן שהמתכונים עצמם הם כמעט אמיצים בפשטות שלהם. אפשר ללמוד שם להוציא את זרעי העגבנייה כשמכינים סלט ירקות, להשתמש בסכין חדה, כזו שלא תמעך את הירקות בשום שלב, ולערבב אותו בקערה גדולה מכפי מידותיו.
"בגינה שלנו בירושלים, מעבר לחלונות המטבח", נפתח הספר, "גדל עץ תפוח ענק שמניין שנותיו כמניין שנותיי. מדי חורף היה העץ נסוג מכיוון הבית, כמו מתבייש במערומיו, ומדי אביב היה נכנס דרך החלונות מעוטר בפרחים ורדרדים ומכוסה בעלים ירקרקים, וכאילו דוחף את עצמו לראות מה מתבשל. ואני חשבתי שאין בעולם עוד בשלן שיש מסביבו תפאורה מופלאה כזו".
"אין כמוהו", נקרא הזן, למדה אחרי מותו של העץ מעמי ברקוביץ', החקלאי מרמת הגולן, שבלי לגלות לה הצליח להשיב לחיים תשעה עצים כאלה. את התוצרת הראשונה מהם הביא לה לפני שלוש שנים.
"דברים לא נעלמים מהעולם. אהבה יכולה למות, אבל תפוחים לא", היא כותבת את שאמר לה ברקוביץ' באותו היום. "אלפי מתכונים נוסו במטבח שלנו, כשברקע עץ התפוחים ה'אין כמוהו'. אלה שמובאים לכם בספר הזה הם אלו שנשארו; הם הבחירה של ההרכב המשפחתי שלנו. אני מודה לאלכס מעומק ליבי על תצלומי האוכל שצילם ושהוא עדיין מצלם עבורי, ועל הימים היפים הרבים שלנו יחד".
היא וליבק נפגשו כשעבדו יחד על "אוכלים בירושלים", התערוכה שאצרה עבור מוזיאון מגדל דוד בתחילת שנות התשעים. הם חלקו את המגורים בין ירושלים לתל אביב, וכשנפרדו 2014־ב היא נשארה בדירה בתל אביב, עד לפני שנה.
הצריבות ביניהם החלימו והם חזרו ליצור יחד, וכשאלכס מכוון את העדשה על שרי האינטימיות הזו שביניהם מצליחה לעבור הלאה והצילומים של ליבק, צלם מחונן, חתן פרס ישראל, כמו הסיפורים של שרי, מצליחים להביא איזו חתיכת סיפור בתוך צלחת, לצד היסטוריה ופיסות מחייה של אנסקי, המאפיינות את הכתיבה שלה.
כשיצא "חמין" שלה ,2008־ב היה אפשר בדרך לשיעור בהתקנת סיר טלה ותפוחי אדמה לנסוע איתה בין הדפים לקיבוץ בארי, שם היה בית הקברות הארעי של החיילים שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. שרי ישבה שם, מוקפת באנשים שאכלו כל הדרך, מחפשים נחמה בקציצות, ביצים וחלקי עופות, ורק היא, ילדה קטנה, בדרך לקבר של אח שלה, אכלה את עצמה.
"ראובן היה מבוגר ממני ב־11 שנה. הייתי מאוהבת בו. הערצתי אותו", היא אומרת לי, ובנשימה ממהרת, כמו ביקשה לזרז את הסתלקותן של המילים, היא מספרת את שנגלה לה באותו היום, כששיחקה איתו ועם עוד כמה ילדים מחוץ לבית הכנסת, כשקראו לראובן לבוא לקריאת יזכור.
היא דחפה את היד שלה לזו של אחיה, שהתעקש להשאיר אותה עם הילדים בחוץ, כי ידע שיזכור אומרים רק קרובים מדרגה ראשונה, ושלמי שיש שני הורים בחיים אסורה השהייה בבית הכנסת בזמן התפילה.
"הוא הלך ואני המשכתי לספר על אח שלי פה ואח שלי שם, עד שאחת הילדות אמרה לי שהוא בכלל רק חצי אח שלי. איך הרבצתי לה. יזכור לא היה באותו היום. כולם רצו החוצה מהצרחות של הילדים, שרצו להציל אותה, או אולי אותי. זו היתה חתיכת שריטה, הלוואי שההורים היו מספרים לנו קודם", היא אומרת, ואני חושבת שאולי משם יצא הצורך שלה להאיר את הפינות הכי אינטימיות בחדרי חייה. הצורך שבשנים האחרונות היא לומדת לאלף. ההצלחה של מיכל הפכה את כולם לקצת יותר חשופים, ובעידן החטטנות סיפורים מהבית הם אוצר שיש להשתמש בו באחריות.
מחשיפה בטלוויזיה היא נזהרת במיוחד. שנים סירבה להצעות להשתתף בתוכניות אוכל או בריאליטי, רק בצילומים של מיכל ל"מחוברים" הסכימה להשתתף. לפני כמה ימים חזרה מצפייה בפרקים שבהם היא משתתפת, הדורשים את האישור שלה. בין היתר צפתה שם בשיחה על איזו אמא היתה, טובה או רעה, ועל איזו בת מיכל היתה.
על הכל הן דיברו שם, וכשאני שואלת איזו אמא היא היתה היא עונה שבשביל לדעת אצטרך לצפות ב"מחוברים" וצוחקת, וברור לי שהיא מרוצה מהאופן שבו היא עוברת שם את המצלמה. שאם לא היתה אוהבת את הדרך שבה היא מביאה את הסיפור, היתה מוצאת דרך לספר לי אותו בדרכה, כי בכל העשייה שלה יש שני דברים שהיא חרדה להם במיוחד - דיוק המתכונים וטובתו של הסיפור.
כשריח מרק העוף מתחיל להתעורר בחדר, שרי מחייכת לכבודו. "אם אהיה בארץ זרה, או אם יום החתונה שלי ייפול על ערב פסח ולא יהיה לי את הריח של המרק הזה, הרי שזו יתמות נוראית", היא אומרת, ואני חושבת על הפער הגדול הזה שבין הצורך לטעת דרמה במילים לבין השקט המוחלט בטעמים, היכולת להפיק מכל חומר גלם את המקסימום שלו בלי לפחד מהעירום המוחלט. מין מטבח שהולך ונעלם, בעולם שבו כמעט כל תוכנית טלוויזיה לוחצת לעוד אנין ולעוד מורכבות.
יש לה יכולת להוציא מהבישול את יד המקרה ולהכניס פנימה את ידה שלה, המנוסה והחרוצה במרדף אחרי דיוק הפרטים. מחזרת בלהט אחרי ההצלחה של הקוראים שלה, וכל מה שהיא מבקשת שפעם אחת, לפחות את זו הראשונה, יבצעו ככתבו וכלשונו, צעד אחרי צעד.
"אני עובדת כל כך קשה בשביל לנסח כל מתכון, שזה לא פייר שלא יסמכו עלי לפחות בפעם הראשונה. שיעשו מה שאני אומרת וזהו", היא אומרת, עוצרת לרגע את שטיפת העוף תחת הברז, בדרכו למרק.
"אני תמיד שוטפת את מה שאני מבשלת. זה מקנה לי תחושת בעלות על האוכל", היא מסבירה, מקפידה היטב למרוט כל בדל נוצה שפוספס, ונדמה שבכפות הידיים שלה אצורה מלאכת הנשים במשפחה שלה, שבכפרים שמהם היא מגיעה להקות אווזים היו חוצות את השבילים.
שם, בהרי הקרפטים, כל אישה ראויה ידעה להתקין מבשרם ארוחת מלכים ולמלא כריות בנוצות שלהם. פעם היא נסעה לשם עם אמא שלה, שהראתה לה את המקום שבו עמד הבית שלה ואיפה סבתא היתה קוברת בשלג כדים עם כבדי אווז משומרים בשומן של עצמם. את האחרונים שבהם אכלו פיות שהביאה לשם המלחמה.
לא רחוק משם, בכפר אחר, נולד וגדל אבא שלה חיים גוטסמן (לימים גבריהו), הבן השלישי מבין תשעה, שבגיל 11 נעתרה אמא שלו לקולות שאמרו לה שהילד גאון, ציידה אותו בכרית, שיהיו לילותיו רכים בעיירה הסמוכה שבה החל ללמוד, וממנה המשיך הלאה ללימודים באוסטריה ובגרמניה, עד שהגיע לירושלים.
הוא למד ארכיאולוגיה, מקרא ולשון, אבל את פרסומו קנה כחוקר תנ"ך. הוא ייסד כינוסים סביב התנ"ך ויזם את חידון התנ"ך הבינלאומי. היא זוכרת אותו כותב תחת עץ התאנה שאמא שלה, באהבתה כי רבה, בנתה לו חדר קטן מסביבו, שיוכל לעבוד שם גם בחורף.
גבריהו, שגדל רחוק מאבא ואמא שלו, זכר חסדי אנשים שהזמינו אותו אליהם בשבתות ובחגים ובגלל זה בליל הסדר היתה רשימת מוזמנים שכמעט לא היה אפשר לחזות מראש. היא זוכרת את מצחצח הנעליים מכיכר ציון, את בן הכפר של אבא שאבדה עליו דעתו במחנות הריכוז, את אנשי הדת הנוצרים שחקרו את המקרא, את האדון שחי במערה, וגם בחורה ברזילאית שעד היום היא לא בטוחה שהיתה יהודייה, אבל אחרי ארבע כוסות קמה לרקוד על השולחן.
היא זוכרת את ההתכנסות המשפחתית כשפורסמה כתבה המתארת את ליל הסדר בביתו של חוקר התנ"ך המהולל, שכל ימיו התהלך בחליפה ומגבעת, שנשא בתוכו את נשיכות השכול ואת כוחותיה המרפאים של ההגות.
איש שכל נפשו כמבוע. שאחרי שראובן נהרג לקח את שרי איתו לסמינר בסקוטלנד, שם אמר לה שמאיזושהי סיבה אדם בגיל מסוים עשוי למצוא את עצמו בתוך מקצוע שבו לא בחר. ביקש שתזכור את זה היטב. "אני חושבת שהוא רצה להיות ארכיאולוג. הוא סיפר לי איך היה בין הראשונים שהשתלשלו בחבל למערות קומראן", היא אומרת. כל מי שהשתתף בחפירות יודע את כוחו של ריגוש מכל חרצן תמרים עתיק, מטבע או עצם משויפת, אפשר רק לנסות ולדמיין מה עבר על אלה שמצאו את המגילות הגנוזות".
אם חיים גבריהו ביקש להעביר שיעור לבת שלו, הרי שהצליח מעל המשוער. שרי מקפידה על שינויים והתפתחות. היא עבדה שנים כגרפיקאית, אחר כך כתבה על אוכל ומשם המשיכה לדוכן הדגים שלה, שבחודשים הקרובים ובניצוחם של מיכל ושל אייל אמיר, החתן שלה, עתיד להיפתח סניף ראשון שלו בניו יורק. זה יקרה אחרי ששרי תצא למסע לתור אחרי חומרי הגלם המקומיים. "אני בשלה לדבר הבא", היא אומרת, "אני לא בטוחה בדיוק מה הוא יהיה, אבל אני יודעת שהוא יהיה מרגש. אני מרגישה את זה".
בפעם הראשונה שבישלה למישהו, זה היה לאחים שלה, בפסח. ההורים לא היו בבית, היא היתה רק בת ,7 והאחים שלה היו רעבים ועייפים והבטיחו לשלם לה אם רק תכין איזה משהו לאכול. אז היא טיגנה להם בצל, שאותו ערבבה עם קמח מצה וביצים וטיגנה מין קציצות מצה. את הטעם היא לא זוכרת, רק את זה שהם היו מרוצים.
את המלאכה למדה מאמא שלה, שבתוך הבית שבו כיכב אבא האוכל היה המקום שלה להתבטא והארוחות סביב שולחן הוריה, שבהן דעת וטעם נפגשו, עשו להן שם.
שלושה ילדים גדלו במטבח של שרי, שני הגדולים מנישואיה לאלכס אנסקי, מיכל הבכורה )40( והלל ,)35( שהוא צייר. כמוהו גם חיים יצחק ,)26( בנה הצעיר מנישואיה לאלכס ליבק. על שלושתם היא אומרת שהם יודעים לבשל, ויודעים לאכול.
"הם גדלו בטעים, וטעים זה בריא", היא אומרת, "שום דיקטטורת בריאות או טבעונות לא תוכל למה שהפה שלהם התרגל אליו אצלי. גם אם יחליטו להתמסר למשהו מכל אלה, כשהם יגיעו לפה הם יאכלו את מה שאני מכינה. ככה זה גם עם הילדים שלי וככה זה עם הילדים שלך".
אין לה אינסטגרם, לא פייסבוק, וטלוויזיה למעט סדרות היא כמעט שלא רואה. בטח לא את מיכל שלה. היא אומרת שהיא לא עומדת בלחץ הצפייה, במה ואם יגידו לה או עליה. פעם אחת לקחה מונית ונסעה לאולפן. היתה לה הרגשה שמיכל צריכה אותה. זה היה ביום שבו יונתן רושפלד התעמת עם הבת שלה, עימות שהסתיים בעזיבה שלו את "מאסטר שף".
"נכנסתי לאולפן ויונתן ומיכל בהו בי. לקח להם זמן לקלוט שזו אני ומה אני בכלל עושה שם. באותו היום ראיתי את מיכל בוכה וראיתי באיזו מקצוענות היא מנהלת את המשבר. התרגשתי ממנה, מהיכולות שלה. התרגשתי כמו ביום שקיבלה חניכה מצטיינת בקורס קצינות".
הטלוויזיה מעולם לא היתה המקום שלה, אבל כמעט כל מי שנמצא היום בפריים לקח חלק בשיחות שלה על אוכל ובניסיונות בישול שאף פעם לא די להם. עזרא קדם סיפר לי ששלושים שנה הוא בשיחות איתה על הסלט הקצוץ, שהמתכון שלו בספר הוא לא פחות מהשביל לגן עדן של הוויטמינים.
שנים שהיא טוענת לקיומו של מטבח ישראלי, אוהבת אוכל במסעדות אבל חושבת שהוא אחר לגמרי מאוכל של בית, שבו עוסק הספר החדש. "בבית אסור לשנות מתכון שאוהבים. זה מה שמסמן יציבות, שנותן בטיחות", היא קובעת, "בדנ"א של הישראלים חשוב להרגיש שאמא שלך עושה הכי טוב. זה שמישהו מערער על זה בתוכנית טלוויזיה או באיזו תחרות אחרת זה מפלצתי בעיניי. מיותר".
כשהיא אומרת את זה, בעיני החתולה הירוקות שלא יודעות להסתיר כלום חוץ מאת 64 שנות חייהן עולה איזו בת צחוק. היא נזכרת איך לפני כמה ימים היתה לה שיחה עם דניאלה, הנכדה הבכורה שלה, ששאלה אותה מה היא חולמת לעשות. "אני אוהבת להתחתן, ואפילו שאני ידועה בציבור של אלכס ליבק, אני עוד רוצה להתחתן. אז אמרתי לה שזה החלום שלי, להתחתן שוב עם שמלה, הינומה ומרש החתונה". דניאלה הקשיבה ואמרה, "סבתא, שתדעי, משהו אצלך לא בסדר".