מבצע יונתן
"קשה לי לתאר את הפלא של טיול עם אסתר ברחוב. הכל כל כך נפלא. השמיים כחולים ויפים. אנשים מדברים איתנו, ומהשיחות אני מרגיש שהם יודעים שמישהו היה מוכן למסור את חייו עבורם". יונתן פולארד מדבר לראשונה כאדם חופשי / בועז ביסמוט, אריאל כהנא וקרולין גליק
"ככל שנחשפתי יותר למידע על סכנה לביטחון ישראל, ולסירוב של האמריקנים למסור אותו לישראל, כך גבר התסכול שלי. דקרו את ישראל בגב" √ "ב 14 חודשי פעילותי העברתי שבע פעמים מסמכים בתיק קטן, בהתאם לבקשות שקיבלתי" √ "רפי איתן דרש ממני למסור שמות של סוכנים אמריקנים בישראל. אמרתי לו: אני לא עושה את זה" √ "רפי אמר לי: 'אם אתה נתפס, תצמיד את הלכלוך לפקיסטנים'" √ "בכלא סירבתי להמר, לשתות, לקחת סמים - כל דבר שעלול להמיט קלון על אשתי או על ישראל" √ "חיים של 30 שנה בפחד יומיומי שזה היום האחרון בחייך, מחווירים לעומת העובדה שאין לך ילדים" √ "ממשלות ישראל פרסמו שקרים עלי ועל אסתר, מסרו ראיות נגדי, עשו לי רצח אופי" √ "אולי הפריע להם שאני גאה מדי, יהודי מדי, לאומי מדי, או חובש כיפה" √ "אני לא צריך התנצלויות. הייתי רוצה לקבל הבטחה בסלע שהם לעולם לא יעשו את זה לאף אחד אחר" √ "אם קצין יהודי בצי יקבל היום הצעה מהמוסד, אגיד לו: 'אתה לא יכול לצפות באיום על העם היהודי או על מדינת ישראל ולהפנות את גבך'" √ "יש כל כך הרבה על מה לשמוח עכשיו: אנחנו בבית, אשתי חיה, ויש לנו עתיד. זה לא סוף הסיפור שלנו, ולא חשוב בני כמה אנחנו" √ בגיל ,66 יונתן פולארד חוגג את חג החירות עם אשתו אסתר בבית, בישראל
"נכנסתי לשגרירות, השער נסגר. ואז איש הביטחון אומר לי: 'מירושלים אומרים שאתה צריך לצאת ולהיכנס מהשער הראשי'. אמרתי לו: 20' סוכנים מחכים בחוץ. אתה יודע מה יעשו לי?' והוא אומר: 'אתה חייב לעזוב'" "הסתובבתי כדי להיכנס לרכב, והוא אמר: 'סליחה, הבוס שלך רוצה את הדיווח האחרון'. הדבר היחיד ששקלתי באותה נקודה היה המחויבות שלי לישראל והכעס על החוצפה של רפי איתן לבקש את זה ממני"
שלי. נכנסתי לרכב, השער נפתח, ויצאתי. ברגע שיצאתי, האף.בי.איי עצרו את הרכב.
"יצאתי. הם היו מאוד מנומסים. בלי בעיות. וכשהם כופפו אותי על מכסה המנוע כדי לאזוק אותי, הבטתי כלפי מעלה, אל דגל ישראל המי תנופף. היה קר מאוד, והשמיים היו אפורים. וכל התריסים הוונציאניים בשגרירות ירדו בבת אחת, כמו עין שנעצמת. ראיתי שם מישהו, ותהיתי באותו רגע: למה הוא לא יצא? מה הוא עדיין עשה שם? ואז התריס ירד. "הדבר היחיד שחשבתי באותו רגע, באופן מוזר, היה השיר שהבריטים ניגנו כשהם יצאו מיורקטאון אחרי הכניעה במלחמת העצמאות של ארה"ב: ."'The world turned upside down' אם היית אומר שאתה מסרב לצאת, אתה חושב שהישראלים היו מוציאים אותך בכוח?
"כן. היו להם הוראות, והם היו חיילים טובים".
"כולם מבקשים סלפי"
מארס .20210 יונתן ואסתר פולארד מקבלים את פנינו ברחוב שקט במרכז ירושלים ולוקחים אותנו לדירתם, שבה הם מתגוררים מאז בואם לארץ לפני שלושה חודשים. הדירה נשכרה על ידי המדינה לשנה מבעליה, יהודי אמריקני.
"האנשים בשכונה נהדרים", הוא אומר. "כשצי ריך, אני הולך למכולת בפינת הרחוב, ולפעמים אנחנו הולכים ביחד לסופרמרקט. קצת קשה לי ללכת, בגלל כאבי הגב וכאבי הרגליים. קשה לי לתאר לכם את הפלא של טיול עם אסתר ברחוב. הכל כל כך נפלא. השמיים כחולים ויפים. אני שים מדברים איתנו, ומהשיחות אני מרגיש שהם יודעים שמישהו היה מוכן למסור את חייו עבורם.
"אבל דבר אחד אני לא מבין, למה כולם מבקי שים סלפי?" הוא אומר בצחוק גדול. "מה זה השי טויות האלה?! כשנכנסתי לכלא לא היה סמארטפון ולא היה סלפי. גם אסתר וגם אני אנשים מאוד פרטיים. חשוב לנו לשמור על הפרטיות". ואסתר מוסיפה, "חברים הציעו לנו לבוא אליהם לשבת. אבל אחרי שליונתן לא היה שולחן שבת במשך 30 שנה, הוא רוצה עכשיו את השולחן שלו".
שבע שעות נמשכה השיחה עם בני הזוג, בשלוי שה מפגשים. קשה לדחוס את כולה לכתבה אחת, ובוודאי שאי אפשר לפרוש כאן פרשייה שנמשכה 35 שנים, עם כל כך הרבה פרטים ותהפוכות. אבל קשים בהרבה היו הדברים ששמענו.
פולארד, בן הי66, דיבר בדרך כלל בקול שליו. רק פעמיים במהלך הראיון נשבר קולו: כשדיברי נו על הילדים שלא נולדו לו ולאסתר, ועל רגעי הזוועה שחווה בכלא. הוא התמודד עם כל השאי לות ששאלנו וירד לפרטי פרטים בכל עניין. הוא אמנם מנסה לשים את העבר מאחור, "כי עכשיו מתחילים פרק ב', והראיון הזה אינו הסוף, אלא רק ההתחלה", כלשונו, "אבל דברים רבים מדי, גם בחיי החדשים, פותחים מחדש את הפצע". עשרות פעמים במהלך השיחה ידגיש שעכשיו הוא בבית. וכשהוא אומר "הגענו הביתה", הוא מתכוון לארץ ישראל, לא לביתו הפרטי.
יום לפני הראיון, ביקרו בני הזוג לראשונה בכוי תל. אחר כך עלו להר המנוחות, לקברו של הרב הראשי לשעבר, מרדכי אליהו זצ"ל, שפרש את חסותו על יונתן כבר בתחילת הדרך. פולארד נרגש מסגירת המעגל. "היה קשה לי לראות את רחבת הכותל מחולקת לקפסולות בגלל הקורונה. בקבר של הרב מרדכי אליהו הייתי נרגש לחלוטין. אני עדיין נרגש. הוא התייחס אלי כמו לבן, ואל אסתר כמו לבת. אפילו יותר טוב. שם היתה לי החוויה שקיוויתי לה".
הוא יודע רק מילים ספורות בעברית, אבל לומד מילים חדשות בכל יום. מתחיל לעכל מה זה לחיות בישראל, כולל מגעים מפרכים עם הביורוקרטיה המקומית, למשל - בתהליך של קבלת רישיון נהיגה. "הפעם האחרונה שנהגתי היתה בי012 בנובמבר ,"10985 הוא מחייך. בכירים במשרד ראש הממשלה, בראשות המנכ"ל צחי ברוורמן, מטפלים באופן אישי בענייניו.
אבל האתגר המרכזי שעומד בפניהם בימים אלה הוא מחלת הסרטן של אסתר והטיפולים שהיא עוברת בבית החולים הדסה עין כרם. "ברוך השם, אני בחיים, וזה הדבר הכי חשוב", היא אומרת. "התמודדנו עם כל כך הרבה קשיים בי53 השנים האלו, כולל שאלות של חיים ומוות של יונתן, ועכשיו יש את האתגר הזה. הוא קשה, כואב ומי סובך מאוד. אבל מה שמחזיק אותי הוא האפשרות שלנו פשוט להיות שמחים ביחד".
ואכן, נראה שהם פשוט משלימים חוסרים של עשרות שנים. "כבר בניו יורק, לאחר השחרור מהכלא, ולמרות שגרנו בדירת חדר, למדנו להיות ביחד וליהנות זה מזו", הוא אומר. "אנשים לא האמינו באילו תנאים אנחנו חיים שם, אבל אסתר הפכה את הדירה לארמון, והיינו מאושרים. אני לא בליין גדול. אני לא הולך למוזיאון או לאירועי תרבות. יש לי את אשתי". אתה חופשי לגמרי כיום?
"לא לגמרי. מבחינת האמריקנים, עדיין אסור לי לדבר על המידע הספציפי שהעברתי. זו האזהי רה שקיבלתי לפני ששוחררתי מהכלא. כך שאני חושש שאם אגיד משהו בעייתי, האמריקנים ינסו להיפרע ממני".
כשהגעת לארץ, קיבלת אזהרות כלשהן ממערכת הביטחון הישראלית בנוגע לחופש התנועה שלך או לדברים שאסור לך לומר? "לא".
דמעות של אמא
ג'ונתן ג'יי פולארד נולד בי7 באוגוסט 10954 למשפחה יהודית בעיר גלווסטון שבטקסס. מגיל צעיר גילה כישורים אינטלקטואליים מזהירים.
הזהות היהודית תפסה מקום מרכזי בחיי המשפש חה, ובפרט אצלו. סיפור הבריחה של דודו מגרמניה לפני השואה והגעתו לארה"ב השפיע עליו עמוקות.
"הדוד שלי היה בספינה שהגיעה מאירופה לחוש פי ארה"ב, אבל לא הורשתה לעגון שם. היהודים בארה"ב סירבו להתערב, כדי לא להצטייר כמש חרחרי מלחמה. דוד שלי נאלץ לקפוץ מספינה פיראטית ליד טרינידד, משם שחה לחוף".
אביו מוריס גויס לצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה והיה אחראי לתחנת הלוחמה הביולוגית בטקסס. "שנים מאוחר יותר, הוא קרא על הסירוב של הנשיא רוזוולט להפציץ את אושש וויץ ולהכניס פליטים יהודים לתש חומי ארה"ב, ונשבר. לימים, הוא הבין למה עשיתי מה שעשיתי".
בגיל 16 ביקר פולארד בישש ראל לראשונה, במסגרת משלחת של נוער שוחר מדע מטעם מכון ויצמן. בגיל 22 סיים תואר ראש שון במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד. הוא נרשם לתואר שני במשפטים וביחסים בינלאומיים, אבל מאחר שכבר התקבל לעבודה במודיעין של הצי, לא השלים את הלימודים. למה לא עלית לארץ?
"אני לא רוצה להאשים את אמא שלי, אבל אתם יודעים, דמעות של אמא יכולות להיות די משכנעות. שכנעתי את עצמי שמה שאני צריך לעשות הוא לשפר את הכישורים שלי, כך שכאש שר אחליט כבר לבוא הביתה (לעלות לישראל), אוכל לעשות חיל בכל עיסוק שאבחר. לא עניין אותי ללכת לעסקים. עניין אותי ללכת לצבא. לעסוק בנשק". זה נכון שבתקופת הלימודים אמרת שאתה רוצה להיות מרגל של המוסד?
"לא. בתקופת הלימודים היה פרופסור שניסה לגייס אותי ואת החברים שלי לש.CIA הוא היה מגייס שלהם, כולם ידעו זאת. אני לא רציתי בכך. כמה שנים מאוחר יותר, שוב יצרו איתי קשר, והפעם ניגשתי לתהליך. בשלב הראיון נשאלתי שאלות רבות, וביניהן אם השתמשתי פעם במריחואנה. השבתי בחיוב, כי עשיתי זאת שנים לפני כן, בקולג' בקליפורניה, כפי שכולם עשו. מהסיבה הזו, רבים נכשלו בקבלה לש,CIA וגם אני. אגב, גם הגיוס למודיעין הצי היה ביוזמה שלהם, הם אלה שפנו". אם הזכרנו סמים, היו טענות שהיית סוחר סמים.
"לחלוטין לא. הטענות האלו הן חלק מרצח האופי שנעשה לי".
1979שב התקבל פולארד לאגף המודיעין של הצי. הוא שירת בבסיס בסוויטלנד, מרילנד, קרוב מאוד לבירה וושינגטון. 1981שב הכיר את אשתו הראשוש נה, וכעבור ארבע שנים נישאו. הם התגוררו בבניין נלסון ,1733 ליד שדרות קונטיקט בוושינגטון.
ככל שהתקדם בתפקידים, כך נחשף פולארד לחומרים סודיים יותר, בהיקפים גדולים יותר. בשלב מסוים, כל תנועות הים והאוויר של צבא בריה"מ היו חשופות בפניו. חלקים מהמידע נגעו ישירות בביטחון ישראל. בתפקידו האחרון, הוצב במרכז ההתרעה ללוחמה בטרור של מחלקת ניתוח האיומים בשירות המחקר של הצי, כחוקר חומר גלם מודיעיני. פגישה ראשונה בהילטון
"הנה, זה בזכות המידע שיונתן הביא", שולפת אסתר שתי מסיכות גז, שכמותן חולקו לציבור בישראל מימי מלחמת המפרץ .1991שב "יונש תן מסר את המידע על מפעלי הנשק הכימי של סדאם חוסיין. מנין הגיע המידע על המפעלים האלה? ממנו".
ופולארד מוסיף: "היו איומים קיומיים על ישש ראל, ולא רק הגז של סדאם, שארה"ב היתה צריכה לדווח עליהם לישראל במסגרת ההסכם שהיה בין המדינות לחילופי מידע מודיעיני. אבל היא לא עשתה זאת. כשהעליתי את העניין בפני הממונה עלי, הוא אמר: 'תעזוב, היהודים רגישים לגז'. היתה בסוכנות אווירה אנטישמית, והייתי בדילמה - האם עלי לעזוב הכל ולעלות לארץ, או שאם אני רואה איזו סכנה מאיימת על העם שלי והארץ שלי, לעשות מה שנדרש. שוב השמדה בגז?! ְלמה אנחנו מתכוונים במילים 'לעולם לא עוד'?!" מי יזם את הפגישה הראשונה שלך עם אביאם סלע במאי ?'84
"היה לי חבר ילדות בשם סטיב שטרן. ככל שנחשפתי יותר למיש דע שמסוכן לישראל, ולסירוב של האמריקנים למסור אותו לישראל, כך התסכול שלי גבר. דקרו את ישראל בגב, ושיתפתי בכך את סטיב.
"בשלב מסוים הוא שאל אם ארצה לעזור לישראל. כשהשבש תי בחיוב, הוא הציע לי להיפגש עם אל"מ אביאם סלע, קצין חיל האוויר, ששהה בארה"ב בשנת לימודים. הכרתי היטב את שמו כמי שתכנן את הפצצת הכור בעיראק ואת הפגיעה במערך הנ"מ הרוסי שסוריה פרסה בלבנון.
"הפגישה הראשונה שלנו היתה במלון הילש טון בוושינגטון, ליד הבית שלי. ישבנו במרפסת, ופתאום אני רואה למטה את אחד העמיתים שלי, מעביר למישהו תיק מסמכים עם סרט אדום, סודי ביותר. האיש לוקח את התיק ושם אותו במזוודה שלו. זיהיתי את האיש - הוא מישהו שעבד במגזין הצבאי 'ג'יינס'. ואני רואה את זה ואומר לעצמי, אלוהים אדירים.
"אמרתי לאביאם, 'אנחנו חייבים להסתלק משם, כי אני בטוח שיש בסביבה אנשי אף.בי.איי שמש צלמים. ובאמת, מאוחר יותר הקולגה שלי נעצר.
"אז יצאנו מאחור לפארק. אמרתי לאביאם שאני חשוף למידע קריטי שנוגע לביטחון ישראל, אבל שלא ארגל נגד ארה"ב. הוא אמר 'ברור, אנחנו מבינים את זה'. אמרתי: 'אני לא אפגע בפעילות או בטכנולוגיה אמריקנית', והוא אמר: 'אנחנו מביש נים. זה רק בשבילנו, אתה יודע שישראל נמצאת באמברגו מודיעיני מצד ארה"ב'. אמרתי, 'כן, אני יודע, הייתי נוכח בתור נציג הצי בהרבה מגעים עם נציגים ישראלים'.
"הוא שאל אותי על כל מיני נושאים, נראה היה שהוא מתודרך היטב. אישרתי לו את מה שאמר. אמרתי לו: 'זו הסיבה לכך שאנחנו כאן'. הבהרתי לו שאני לא רוצה כסף. זה היה מאוד ברור מההתחלה. 'לא רוצה כסף, לא רוצה מתנות. רק תגיד לי אם המידע נחוץ ואם הוא עוזר. ואם לא, תחזרו אלי ואני אנסה לשפר את איכות המודיעין'". אבל ידעת מה הציפיות של הישראלים. ידעת גם שמצד האמריקנים, אתה לא יכול לתת מידע
חסוי למדינה חברה. כבר חצית את הקו. "חציתי את הקו". סלע העביר לארץ את ההצעה של פולארד לספק מידע, ונענה בחיוב. הוחלט כי הלשכה לקש שרי מידע (לק"ם) במשרד הביטחון, הגוף שהיה אחראי על איסוף מידע במדינות ידידותיות, תפש עיל את הצעיר היהודישאמריקני. בראש לק"ם עמד רבשהמרגלים רפי איתן ז"ל.
במעשה האידיאליסטי הזה החלה אחת הפרש שיות הקשות בתולדות המדינה, ואולי גם בתוש לדות הריגול העולמי. פולארד ייתפס וייכלא לש03 שנה - עונש קיצוני וחסר תקדים בהשוואה לכל מרגל אחר שהורשע בעבירה כמו שלו, לפש ניו או אחריו. קשרי ארה"ב וישראל יזועזעו עד היסוד, עם השלכות עד עצם היום הזה. המודיעין הישראלי המהולל יספוג טראומה שתיצרב לנצח, ויהודי ארה"ב יספגו מהלומה שתעיב על היחס כלפיהם לדורות קדימה. "ביקשו התרעה מיידית"
מרגע שהחל הקשר עם פולארד, הוא התגלה כמכרה זהב מודיעיני. היתה לו נגישות למאש גרי מודיעין רבים, ולבקשת מפעיליו הישראש לים, הוא חדר לתוכם והוציא מידע רבשערך עבור ישראל. לדבריו, "בש41 חודשי פעילותי העברתי שבע פעמים מסמכים בתיק קטן, בהתאם לבקשות שקיבלתי. בין היתר, התבקשתי למסור לישראל התרעה מיידית במקרה של כוונה למתקפת פתע מצד צבאות ערב".
בתחילה עבד פולארד מול אביאם סלע, ומאוחר יותר הופעל בידי יוסי יגור. עובדת שגרירות ישש ראל, אירית ארב, שכרה דירת מסתור ליד השש
גרירות, ובה צולמו המסמכים שהוציא פולארד בהיחבא ממשרדו.
הימים היו ימי המלחמה הקרה, כשבריה"מ מחש משת את מדינות ערב במיטב הנשק. לישראל עוד לא היו לוויינים, כך שפולארד העביר את צילומי הלוויין האמריקניים. הוא סיפק מידע על המאמצים של סוריה, עיראק, לוב ואיראן לפתח נשק גרעיני, כימי וביולוגי וטילים בליסטיים, על פיגועים מתוכננים נגד יעדים אזרחיים ישראליים ועל תמרונים של צבאות ערב והצי הסובייטי במזרח התיכון. הוא העביר גם תצלומי אוויר של
"הציפיות שלי היו שבסוף המבצע אעשה עלייה. אבל עם הזמן, המידע שסיפקתי לישראל הפך ליותר מפחיד, והרצון מצד הישראלים הלך וגדל. פחדתי לעצור, זאת האמת. משום שכל יום גיליתי משהו חדש שהיה סיוט"
"היו איומים קיומיים על ישראל, ולא רק הגז של סדאם, שארה"ב היתה צריכה לדווח עליהם לישראל אבל לא עשתה זאת. כשהעליתי את העניין בפני הממונה עלי, הוא אמר: 'תעזוב, היהודים רגישים לגז'"
"משלחת ביטחונית ישראלית הגיעה לפנטגון ושאלה לגבי מתקן בעיראק, שהם שמעו שמייצר גז רעיל. האמריקנים אמרו להם: 'אין מתקן כזה'. ביקשו ממני לברר, לפני שהמשלחת עוזבת. וביררתי"
"באתי לדירת המסתור, והצוות שלי עומד שם. התחלתי להוציא מסמכים מהתיק ולהניח אותם על הרצפה. יוסי יגור הסתכל עלי, לעולם לא אשכח את זה, ואמר: 'אמרו לנו שזה לא קיים'. אמרתי לו: 'ובכן, שיקרו לכם'"
בסיס אש"ף בתוניס, שאפשרו לחיל האוויר להפציצו .1985־ב העיתונאי וולף בליצר, שחקר את הפרשה, ציטט בכירים ישראלים שאמרו לו כי המידע היה קריטי לביטחון ישראל. מי רצה יותר? ישראל רצתה את השירותים שלך, או שאתה רצית לשרת את ישראל?
"זו היתה נדנדה, הלוך־חזור. כשאתה רואה משהו, אתה אוסף. כשאתה רואה משהו שמפחיד אותך וזה איום אסטרטגי על קיום המדינה הזאת, אתה רוצה יותר".
אסתר: "רפי איתן אמר בראיונות האחרונים שלו שאיכות המידע היתה כל כך טובה, עד שזה היה כמעט ממכר. הוא התכוון להפסיק לבקש, אבל הוא לא היה יכול, בגלל איכות המידע".
יונתן: "זה נכון. בדו"ח של ועדת אבן, הממשלה תיארה את המודיעין בתור זהב טהור 24 קראט. זה לא התיאור שלי". הם ביקשו עוד ועוד? דברים ספציפיים?
"זה הגיע למצב שבו הייתי מופיע לפגישות בדירת המסתור ומקבל תיקייה. אני פותח וזה מאמ"ן. אהוד ברק (שהיה אז ראש אמ"ן; א"כ). השם שלו היה שם. ועדיפויות של איסוף מידע. עמוד אחרי עמוד, ואמרתי 'אני אדם אחד, מה אתם רוצים שאעשה?'. אמרו לי: 'אתה צריך לעשות את זה כי מדובר בעניין של חיים ומוות עבור המדינה. איזה מין פטריוט אתה?'
"אני רוצה שתבינו משהו: זו לא היתה פעולה של מתקפה על ידינו. זה היה הגנתי, מאחר שהאמריקנים הפסיקו את העברת המידע לישראל. יש הבדל גדול, וזה היה ברור לי מהרגע הראשון. לא מסרתי מידע על שום טכנולוגיה אמריקנית, שום תוכנית מלחמה אמריקנית, שום קוד אמריקני, שום סוכן אמריקני. היעדים שלי היו רק השגת מידע עבור ישראל.
"הציפיות שלי באותה תקופה היו שבסוף המבצע אעשה עלייה. אבל מה שקרה הוא שעם הזמן, המידע שסיפקתי לישראל הפך ליותר מפחיד, והרצון מצד הישראלים הלך וגדל. פחדתי לעצור, זאת האמת. משום שכל יום גיליתי משהו חדש שהיה סיוט. אגב, כל מה שאני אומר עבר פוליגרף ומתועד במסמך שהגשתי לבית המשפט. לא אגיד שום דבר שלא היה במסמך הפומבי ההוא". דרכון עם השם דני כהן
בסתיו 1984 הופגש פולארד לראשונה עם רפי איתן, בדירת מסתור בפריז. הפגישה הזאת תתגלה בדיעבד כציון דרך מרכזי במבצע, ואחריה תורחב הפעלתו של המרגל. אבל היא גם תחשוף את הפערים בינו לבין רפי איתן, וייטמנו בה הזרעים שיובילו לבסוף לפיצוץ הפרשה ולמחיר האיום שישלם פולארד.
"כולם השתתפו בפגישה. רפי, אביאם, יוסי, אני, ועוד שניים, שלא קלטתי את שמותיהם. למעשה, זו היתה העברה רשמית של האחריות עלי מאביאם ליוסי יגור, שהפך מאותו רגע למפעיל שלי" (יגור היה איש הלק"מ, ותפקידו הרשמי הוגדר כ"נספח מדעי" של ישראל, 1980־מ ועד לכידתו של פולארד בנובמבר .)1985
יונתן: "רפי דרש ממני למסור לו שמות של סוכנים אמריקנים בישראל. אמרתי: 'אני לא יכול לעשות את זה'. הוא אמר: 'זאת הוראה ישירה'. אמרתי: 'לא אכפת לי, אני לא עושה את זה'. הוא אמר 'אתה מקבל כסף, אתה תעשה מה שאני אומר'. ולא הייתי מספיק מהיר כדי להבין מה הוא אמר. עניתי: 'לא אכפת לי אם אתה משלם לי או לא. אני לא עושה את זה. אני לא מסגיר סוכנים אמריקנים, וזה לא פתוח לדיון'". ידעת את שמות הסוכנים האמריקנים בישראל?
"לא". שבועיים אחרי הפגישה בפריז נפגש פולארד עם מפעיליו בדירת המסתור בוושינגטון וקיבל מהם דרכון ישראלי עם השם "דני כהן". "מאותו רגע הייתי אזרח ישראלי. עשיתי את המעבר ממתנדב לסוכן, כחלק מלק"מ.
"שאלתי אותם מדוע בחרו דווקא בשם הזה, והם אמרו: 'אלי כהן היה האיש שלנו בדמשק, ואתה האיש שלנו בוושינגטון'. אמרתי: 'אני לא אוהב את סוף הסיפור של אלי כהן בדמשק. זה לא עושה לי טוב'. הם חשבו שזה מצחיק, אותי זה ממש לא הצחיק.
"זה הוביל לשאלה מה קורה אם אני נתפס. ההוראה היתה להרוויח זמן. לא לעשות פוליגרף. ואני חושב לעצמי, הדבר הראשון שעושים לך בארה"ב זה זורקים אותך על כיסא ומחברים אותך לפוליגרף. אמרתי, 'אוקיי'. ורפי אמר: 'אל תתוודה על כלום, אנחנו נוציא אותך'.
"אמרתי: 'איך אתם מתכוונים לעשות את זה בדיוק?' כי אני חי במלכודת מוות בבניין שלי, יש רק שתי כניסות, ועל שתיהן קל לתצפת. זה לא שיש בניין צמוד ואפשר לפעור חור בקיר ולהעביר אותי דרך הדלת האחורית של הבניין השני. עברתי על הכל, ורפי המשיך לבטל את דבריי".
אף שפולארד פעל ממניע אידיאולוגי, ומעולם לא ביקש כסף, לאחר אותה פגישה הורה איתן להעביר לו משכורת חודשית של 1,500 דולר. בהמשך הועלתה משכורתו החודשית מישראל 2,500־ל דולר, לאות הערכה על ביצועיו. לימים, התמורה הכלכלית זיהמה את גרסתו כי לא פעל עבור בצע כסף, ואפשרה לאויבים שקמו לו בהמשך הדרך לייחס לו עלילות שונות.
פולארד, מצידו, טוען עד היום כי הכסף שקיבל שימש להוצאות עבור המבצע. "אני זה ששילם על כרטיסי הטיסה ועל בתי המלון של כל חברי הצוות בפריז. אני זה שמימן את הארוחות במסעדות. הם באו אלי למלון כדי לבלות". "תשלים את המשימה"
היה רגע שרצית לפרוש, ונאלצת להישאר בגלל לחץ של ישראל?
"כן, היה רגע כזה. נזכרתי בו כשקראתי על המבצע המזהיר של המוסד להשגת הדיסקים והמסמכים בטהרן, מבצע של יוסי כהן. התבקשתי להיכנס למתקן שלא היתה לי שום הרשאה להיכנס אליו. הייתי צריך להמציא הסבר למה אני רוצה להיכנס. לקח לי כמה שבועות כדי למצוא דרך. ועשיתי את זה.
"כשיצאתי, ועמדתי ליד המכונית, הייתי בטוח שמישהו יבוא לעצור אותי. לא ידעתי כמה סיפור הכיסוי שלי יחזיק, אבל הוא החזיק. הבנתי למה המידע היה נחוץ, אבל העמידו אותי בסכנה נוראית. שלחתי מסר לרפי: 'אני מקווה שהמידע הזה שווה את חייו של סוכן'. הוא ענה לי בכתב, דרך יוסי יגור: 'נתתי לך משימה, זה לא נתון למו"מ, תשלים את המשימה שלך'". למה המשכת לעבוד עם רפי איתן, אם הוא התייחס אליך בצורה כזאת?
"למה? כי לא עבדתי בשבילו. המטרה היתה גדולה מכל דבר אחר". הרגשת גאווה כלשהי?
"לא. הרגשתי הקלה והכרת תודה שאני יכול לעזור".
מה היה ההבדל בין יוסי יגור לאביאם סלע, מבחינתך?
"שניהם היו אנשים נחמדים, מאוד משכילים ומכירי תודה. לא שינה לי עם מי מהם אעבוד. העניין עם אביאם, כמפעיל, היה שהוא ידע את החשיבות המדויקת של כל פריט מידע. הוא ידע את המידע שטייס זקוק לו". אתה ידעת בזמן אמת מה עושה ישראל עם המידע שהעברת?
"הדבר היחיד שהייתי מודע לו היה התקיפה בתוניס ,1985־ב כי ישבתי במשרד שלי ועשיתי סידורים כדי לדעת אם הטיסה של חיל האוויר לשם מתגלה. קיבלתי מספר להתקשר אליו, שהיה אמור לאפשר להחזיר את המטוסים בחזרה לארץ". מה הרגשת אחרי התקיפה?
"הקלה. גאווה בבחורים שטסו לשם. זה לא היה שום דבר אישי". אבל אתה היית חלק מזה.
"רק הקלה, שסוף־סוף היכינו בממזרים האלה בצורה משמעותית. והרגשתי גם עצב גדול שהמטרה של התקיפה, יאסר ערפאת, הצליח להימלט מהסוף שהגיע לו". מסמכים על כל הרצפה
בדיעבד אתה מתחרט על מה שעשית?
"אני חושב הרבה על השאלה הזאת, אבל על מה אני צריך להתחרט? שעזרתי לעם שלי ולארץ שלי? בבית הכנסת שלי היו שני דגלים: של ארה"ב ושל ישראל. כך גודלתי. אני מצטער שאולי לא הייתי יותר אפקטיבי. ואני מצטער שממשלות ישראל נהגו בי כפי שנהגו, ושממשלת ארה"ב השתמשה בי כנשק נגד ישראל.
"אבל אני לא מצטער שפעלתי למען עמי ומולדתי. בהתחשב במידע שהיה לי, לא היתה לי ברירה אחרת ולא יכולתי אחרת. ישראל היתה אמורה לקבל את המידע הזה מארה"ב על פי ההסכם בין המדינות, אבל כשהיא ביקשה אותו, נענתה שהמידע לא קיים. להכחיש את קיומו, זה הרבה יותר חמור מאשר לא למסור אותו.
"זה הגיע למצב שבו הייתי מופיע לפגישות בדירת המסתור ומקבל תיקייה מאמ"ן. אמרתי: 'אני אדם אחד, מה אתם רוצים שאעשה?' אמרו לי: 'מדובר בעניין של חיים ומוות עבור המדינה. איזה מין פטריוט אתה?'"
"שאלתי אותם מדוע בחרו בשם דני כהן, והם אמרו: 'אלי כהן היה האיש שלנו בדמשק, ואתה האיש שלנו בוושינגטון'. אמרתי: 'אני לא אוהב את סוף הסיפור של אלי כהן. זה לא עושה לי טוב'. הם חשבו שזה מצחיק"
"זה היה מידע כל כך קריטי לקיום שלנו, של המדינה הזאת, מידע קיומי ממש. זה מידע של ניצחון במלחמה, אתה לא יורד ממידע כזה בעד שום הון שבעולם".
אסתר: "הדוגמה הטובה ביותר היא מסיכות הגז. לפני שהיו לישראלים מסיכות גז ומזרקי אטרופין וחדרים ממוגנים, בנינו מקלטים. אז איך פתאום ידענו להפסיק לבנות מקלטים ולהתחיל להצטייד במסיכות גז? זה בזכות המידע שיונתן העביר לישראל. בגלל שישראל לא רצתה להכיר ביונתן, היא שמרה את זה בסוד. אף אחד לא הסביר מעולם למה קרה השינוי הזה. ואגב, אין מילה על יונתן בכל תוכנית הלימודים במערכת החינוך בישראל. אף לא מילה".
יונתן: "היתה תקרית שבה אנשי משלחת ביטחונית ישראלית הגיעו לפנטגון ושאלו לגבי מתקן בעיראק, שהם שמעו שמייצר גז רעיל. האמריקנים אמרו להם: אין מתקן כזה. לא היה לנו אז לוויין אופק, ובגלל המלחמה לא היו טיסות מודיעין מעל עיראק. אז אוקיי, אתה סומך על האמריקנים. ביקשו ממני לברר, לפני שהמשלחת עוזבת. וביררתי.
"באתי לדירת המסתור, נכנסתי פנימה, והצוות שלי (המפעילים) עומד שם. שלושה אנשים. רצפה יפה. ביקשתי מהם להזיז את הרהיטים, והתחלתי להוציא מסמכים מהתיק ולהניח אותם על הרצפה. הם כיסו את כל הרצפה.
"יוסי יגור הסתכל עלי, לעולם לא אשכח את זה, ואמר: 'ג'ונתן, לפעמים עדיף להתעסק עם אויבים אמינים, מאשר עם חברים לא אמינים. אמרו לנו שזה לא קיים'. אמרתי לו: 'ובכן, שיקרו לכם'". אתה מתאר מצב שארה"ב במתכוון מסתירה מישראל איום על קיומה.
"זה היה רק אחד מהמצבים. וזו לא היתה רק הסתרה, אלא שקר מכוון, מאחר שהם נשאלו על זה במפורש. כשמדברים איתי על 'חברינו הנפלאים, האמריקנים', אני אומר: אין להם חברויות נצחיות. נקודה". באיזו נקודה הגעת למסקנה שהם עוינים לישראל?
"תמיד ידעתי את זה. כי אבא שלי, שהיה חכם ומחובר, תמיד אמר לי: 'מה שאתה חושב שאתה יודע על היחסים איתם - זה מיתוס'". "ייצור גז במדינה ערבית"
ממש כמו אלי כהן, שבביקורו האחרון בארץ כבר חש שהוא עומד להיתפס, גם פולארד, במפגש האחרון שלו עם רפי איתן, בקיץ ,1985 כבר דאג מאוד. ראש הלק"ם היה מאושפז באותה עת בבית החולים בילינסון בגלל ניתוח בעיניו.
איתן, אם להאמין לדברים שאמר בראיון ל"עובדה" בדצמבר ,2014 הגיע באוגוסט 1985 למסקנה שיש להפסיק את המבצע, אבל סיפר כי "הגיעה בקשה של גורם באמ"ן לקבל מידע על ייצור גז במדינה ערבית". אלמנתו של איתן נקבה בשמה של המדינה - עיראק. הגורם שביקש את המידע היה כנראה ראש אמ"ן דאז, האלוף אהוד ברק. פולארד מצידו מספר כי חשש לעזוב את ישראל בתום אותו ביקור. "כשאנחנו יושבים במטוס עוד לפני ההמראה, אמרתי לאשתי דאז אן, שיש לי תחושה לא טובה והייתי יורד מהמטוס לו יכולתי".
יונתן: "אמרתי לרפי, גם באופן ישיר וגם דרך חברי הצוות האחרים, שאני לא בסביבה ידידותית, אלא מאחורי קווי האויב, וכך צריך להתייחס לזה. רפי אמר לי: 'אם אתה נתפס, תצמיד את זה לפקיסטנים, שווה לנסות. אמרתי לו: 'איך אני אמור לעשות את זה?' והוא אמר 'אתה חכם. אתה תמצא דרך. לפני שאנחנו מצילים אותך, תוודא שהלכלוך יהיה על הפקיסטנים'.
"חשבתי על זה, ועשיתי מה שיכולתי. הלכתי לאירועים דיפלומטיים רשמיים בשגרירות פקיסטן, הצטלמתי מחובק עם דיפלומטים פקיסטנים. ביקשתי מחבר שעסק ביבוא ויצוא להשיג לי דולרים מפקיסטן עם סימני מים של הבנק בקראצ'י, והוא עשה את זה. על השולחן שלי בבית היו 200 דולר שהוא הביא לי משם".
לדבריו, ההוראה האחרונה שקיבל מיגור בסתיו 1985 היתה להשיג רשימה של ציוד הגנה אווירית שיש לאיראנים, שהם עשויים להשתמש בו להגנה על האי חארג'.
"זה היה באמצע מלחמת איראן־עיראק. הסתכלתי על יוסי ואמרתי לו: 'אתה משוגע? האיראנים? על מה אתה מדבר?' ואז סיפרו לי על עסקת איראןקונטראס, שבוצעה אז (ישראל מכרה לאיראן נשק, באישור אמריקני, ובתמורה שחרר חיזבאללה בני ערובה אמריקנים שהחזיק; ארה"ב העבירה בחשאי את הכסף שהתקבל מאיראן למחתרת האנטי־קומוניסטית בניקרגואה; א"כ). אז אמרתי, אוקיי, האויב של האויב שלי הוא החבר שלי, הבנתי". "להשקות את הקקטוס"
בסתיו 1985 החלה הטבעת סביב פולארד להתהדק. עמיתיו לעבודה הבחינו שהוא מטפל במסמכים לא־לו בנסיבות מחשידות, והחלו להעלות
תהיות. הוא עצמו תיאם מיוזמתו מילת קוד עם אן שבה ישתמש למקרה שייתפס.
"שבוע לפני התשאול באף.בי.איי (עשרה ימים לפני המעצר) התחלתי להבחין בדברים מוזרים במשרד שלי. מצאתי את הכספת שלי, שהיתה בעלת נעילה כפולה, כשהיא פתוחה. השולחן היה מבולגן. הלכתי לדווח לקצין הביטחון, אבל הוא אמר לי לא לדאוג. הייתי מוטרד מאוד.
"באותו לילה נשארתי במשרד עד שעה מאוחרת, כפי שעשינו מעת לעת. הבאתי סולם, טיפסתי והזזתי קצת את ריבוע התקרה האקוסטית. שם ראיתי מצלמה שמכוונת ישר אלי. החזרתי את הסולם והלכתי הביתה. בדרך היתה לי שיחה קשה עם עצמי. חצי אחד בראש אמר לי לברוח. יכולתי לעשות את זה בנקודה ההיא. החלק השני אמר לי שאני חייב להסתכן ולהביא את המידע שביקשו ממני.
"אמרתי לעצמי שאני יכול לקחת את הסיכון. וזו היתה טעות טראגית מאוד. אם הייתי סוכן קר רוח, הייתי פשוט נעלם באותו רגע. אם הייתי מקבל את ההחלטה הלא נכונה, לא הייתם מדברים איתי כרגע".
ביום שני, 18 בנובמבר, הגיע פולארד לדירת המפגש הקבועה עם הישראלים, לא רחוק מהשגרירות. "אבל אז קרה משהו חריג, שלא קרה לפני כן: לא פתחו לי את הדלת, ואני לא יכולתי לפתוח אותה בעצמי, למרות שהיה לי מפתח, כי היה מפתח במנעול מהצד האחר של הדלת. אולי הם ידעו".
למחרת זומן פולארד לתשאול באף.בי.אי. אחרי יומיים, בקור רוח מעורר השתאות, סיפר לחוקריו כי ריגל עבור פקיסטן. "הם רצו לדעת מי איש הקשר שלי. הייתי מוכן לזה, הכרתי אנשים בשגרירות פקיסטן שהיו מעורבים במודיעין והגנה, ונתתי להם את השמות". הצעת לפקיסטנים משהו בנקודת זמן כלשהי?
"לא. מעולם לא. מעולם גם לא הואשמתי בכך".
ומה לגבי מגעים עם סין ודרום אפריקה?
"כחלק מהעבודה שלי, הייתי בקשר עם הרבה מדינות באופן רשמי. עובדה שהתביעה הבינה שאין משהו אמיתי להאשים אותי בו. בסופו של דבר היו נגדי שתי האשמות: האחת - שהעברת המידע על יִדי מנעה מארה"ב לקבל עבורו תמורה
מישראל; והשנייה - שהערבים הרגישו שהפכתי את ישראל לחזקה. כך כתוב שחור על גבי לבן. הלוואי שאני אשם בזה".
התבקשת על ידי המפעילים שלך לספק מידע שישראל תוכל להשתמש בו תמורת מידע מודיעיני ממדינות אחרות? "מעולם לא. המידע היה תמיד ספציפי לצרכים שלנו".
מסרת שמות של סוכנים אמריקנים?
"שימו לב במה הורשעתי: 'מסירת מידע לבעלת ברית בלי כוונה לפגוע בארה"ב'. זה הסעיף, ורק זה. החוק מבדיל בין מי שהתכוון לפגוע בביטחון הלאומי של ארה"ב לבין מי שלא התכוון לכך, והחוק מבדיל בין מסירת מידע לבעלת ברית לבין מסירת מידע למי שאינה בעלת ברית.
"לו רציתי, יכולתי לתת מידע שיגרום נזק לארה"ב. יכולתי למסור לישראל על תוכניות מלחמה אמריקניות, קודים, פריסת כוחות. אם משהו מהמידע הזה היה עובר לישראל, הייתי מורשע בכוונה לפגוע במדינה. לא הורשעתי בזה, אלא רק במסירת מידע שגרם לנזק דיפלומטי.
"מעולם גם לא הסכמתי לחשוף אף אחד מהישראלים בפרשה. החוקרים שלי באו אלי עם השם אביאם סלע, ואז הסרתי ממני את חוטי הפוליגרף. החוקר אמר לי: 'אל תדאג, אנחנו כבר יודעים עליו הכל'".
פולארד ואשתו דאז גם הצילו ברגע האחרון את סלע ואת רעייתו יהודית, וכנראה גם את יוסי יגור ואירית ארב, מציפורני רשויות החקירה האמריקניות. "האף.בי.איי עיכבו אותי מחוץ למשרד. ביקשתי להתקשר לאשתי דאז אן, משום שאביאם ואשתו חיכו לנו במסעדה בעיר לארוחת ערב. הדאגה העיקרית שלי באותו רגע היתה להוציא אותו מהמדינה, כי לא היתה לו חסינות דיפלומטית. את עצמי ראיתי בתור מישהו שאפשר לוותר עליו. הוא היה גיבור לאומי, נכס בעל ערך עבור ישראל. אני הייתי חייל, זה הכל.
"התקשרתי אל אן, התנצלתי שלא אוכל להגיע לארוחה, ואמרתי לה את מילות הקוד שהמצאנו רק כמה ימים לפני כן - 'צריך להשקות את הקקטוס', שמשמעותה שנתפסתי, ועליה לצאת מהעיר מייד. היא חמקה מהמעקב של האף.בי.איי והגיעה אל סלע. כמובן שהוא השאיר אותה מאחור, אבל זה סיפור אחר. גם היא היתה אמורה להיות מועברת אל מחוץ לארה"ב".
סלע עזב מייד את ארה"ב, וגם מיהר לעדכן את רפי איתן - לא ברור באיזה סדר. 24 שעות לפני שפולארד נחשף, הודיע איתן לראש הממשלה דאז, שמעון פרס, שצפויה חשיפה של המרגל בארה"ב. פולארד שוחרר לביתו בערב תחת מעקב כבד והאזנה, וללא יכולת להימלט. למחרת ייחקר שוב, אך יחלפו עוד 36 שעות עד שייעצר. האם
ניתן היה להציל אותו בשלב ההוא? האם מישהו חשב על כך? "תגיע מחר לשגרירות"
לאחר תשאול של האף.בי.איי שוחרר פולארד לביתו. "הגעתי הביתה בלילה, אחרי שהם פשטו על הדירה ומצאו את התמונות הפקיסטניות והכסף והכל. הסתכלנו מהחלון לרחוב, היו סוכנים בכל מקום. היו לי שני מספרי טלפון אמריקניים שקיבלתי בפגישה בפריז, שאליהם הייתי אמור לצלצל במקרה חירום.
"ברחוב היו טלפונים ציבוריים, שמהם נהגתי להתקשר לישראלים כדי לקבל הוראות. באותו ערב, בסביבות ,22:00 אן ואני ירדנו לטייל, והיה ברור לנו שעוקבים אחרינו. נכנסתי לאחד מתאי הטלפון וחייגתי. התקשרתי, והמספר היה מנותק. היתה לי תחושה רעה, וזה הראה לי שאביאם ידע בדיוק מה קורה.
"היה לי עוד מספר, וניסיתי גם אותו. היה ברור שהאף.בי.איי מאזין לטלפון, אבל לא היתה לי ברירה. אנחנו מדברים על התקופה שעוד לא היה טלפון סלולרי". למי צלצלת? עם מי היית אמור לדבר?
"אני לא יודע. זה היה מספר באזור וושינגטון, שלא התקשרתי אליו מעולם, ואיני יודע למי הוא היה שייך. בסוף, אחרי הרבה ניסיונות, ענה לי גבר. הסברתי לו את המצב, והוא אמר: 'אנחנו יודעים שיש בעיה'. הוא ביקש ממני 'להמשיך לדבר', כדי לתת לחברי הרשת זמן לעזוב את המדינה".
למחרת, 20 בנובמבר, נלקח פולארד לתשאול השני באף.בי.אי, שבו השתתפו גם נציגים של מודיעין הצי, שבו עבד. הוא תיאר לחוקריו את כל מה שעשה, אבל החליף את שמות מפעיליו הישראלים בדמויות פקיסטניות שהכיר, בהתאם לסיפור הכיסוי. התרגיל עבד. לימים כתב החוקר הראשי שלו, רונלד אוליב, כי עד שפולארד נכנס לשגרירות הישראלית, הוא ועמיתיו אכן חשבו שריגל עבור פקיסטן ולא ידעו כלל על זיקתו לישראל.
גם בערב השני שוחרר פולארד לביתו, ושוב יצא עם אשתו דאז לטיול טלפונים, כדי להתקשר לישראלים. "התקשרתי לאותו מספר, אמרתי לאיש שהודיתי שאני מרגל פקיסטני, ושאני ממתין לתוכנית המילוט. הוא אמר לי: 'אין תוכנית מילוט, הפקודות אליך הן להגיע לשגרירות ישראל ב־01 בבוקר'.
"אמרתי לו: 'אתה משוגע? הודיתי שאני מרגל פקיסטני, אני מוכן ללכת לכלא בתור מרגל פקיסטני, ואתה אומר לי לבוא לשגרירות ישראל?'. והוא אמר: 'אלה ההוראות'. אמרתי: 'אני מוכן להוצאה מהמדינה. אני מוכן שיוציאו אותי'. והוא אמר 'אין הוצאה מהמדינה'". אז למה הלכת לשגרירות?
"כשאתה בסיטואציה הזו, אתה רוצה להאמין לאנשים, כי אין לך תוכנית בריחה אחרת. לא חשבתי מעבר לזה. למען האמת, הייתי מפוחד עד מוות".
בשעות הבאות ביצעה אן טעות נוספת. בניסיון לטשטש עקבות, היא מסרה מזוודה מלאה מסמכים לשכנה בבניין, בנימוק שהיא ובעלה יוצאים מהעיר, וביקשה ממנה לשמור עליה עד שובם. אלא שהשכנה היתה בת של קצין בכיר בצי האמריקני, וכשבני הזוג נעצרו, היא יצרה קשר עם האף.בי.איי ומסרה לחוקרים את המזוודה. "כולם ידעו עלי"
בבוקר שלמחרת הגיעו בני הזוג למתחם השגרירות הישראלית, וגורשו ממנו, על פי ההנחיה מהארץ. כשגורשתם מהשגרירות, אילו מחשבות עברו לך בראש?
"פחד אמיתי על מה שהמדינה הפכה להיות. ישראל, המדינה היחידה שלי. אמרתי לעצמי - כל מדינה שמסוגלת לעשות את זה לסוכן נאמן, מסוגלת להכל. גדלתי על מיתוס שלא עוזבים חייל מאחור. וזה בולשיט. זה לא רק אני. זה קורה מאז פרשת לבון, ועד היום, עם שתי גופות החיילים ושני האזרחים הישראלים בעזה".
מי שנתן את הפקודה "לזרוק אותו החוצה" היה רפי איתן עצמו, מהטלפון האדום בביתו בתל אביב, על פי עדותו ב'עובדה'. מייד לאחר מכן יצא לעדכן את ראש הממשלה פרס, שר הביטחון רבין ושר החוץ יצחק שמיר. איתן קיבל על עצמו אחריות מלאה והתפטר מייד מראשות הלק"מ.
באשר לאביאם סלע - ישראל, בניגוד להבטחה לספר את כל האמת, הסתירה במשך תקופה ארוכה את חלקו בפרשה. כשהדבר נודע לאמריקנים, זעמם התעורר מחדש, ולמעשה יש בכירים אמריקנים הסבורים שעד היום ישראל לא גילתה את כל האמת בפרשה. סלע, שדובר בו כמפקד עתידי של חיל האוויר, נאלץ בהמשך הדרך לוותר על מינויו למפקד בסיס תל נוף ולפרוש מהחיל. כף רגלו לא דרכה מאז על אדמת אמריקה, וכך גם כף רגלו של איתן.
איתן טען לימים שלפולארד ולרעייתו דאז אן הוכנה תוכנית מילוט, ושהיו להם כמה ימים לברוח. "פולארד גזר על עצמו את עונשו כשבא לשגרירות עם מזוודות מלאות מסמכים", אמר. פולארד מכחיש את הטענה מכל וכל. "לא הבאתי איתי שום מסמכים", הוא אומר בנחרצות. "במזוודה היו רק בגדים ותרופות".
איתן כתב ומחק פעמים רבות את הפרק על פולארד בספרו האוטוביוגרפי "איש הסוד". אלמנתו, מרים, כתבה בהקדמה לספר כי "פרשת פולארד היתה תקועה בגרונו של רפי 34 שנים. היא לא הרפתה ממנו והוא לא הרפה ממנה". מדבריה עולה כי איתן לקח את סודותיו אל הקבר, בעיקר כדי להגן על הדרג המדיני שהפעיל את פולארד.
פולארד סבור אחרת. "רפי איתן היה חייב "השם שלו היה שם". ברק
"האף.בי.איי עיכבו אותי מחוץ למשרד. ביקשתי להתקשר לאשתי דאז אן, כי אביאם ואשתו חיכו לנו במסעדה לארוחת ערב. הדאגה העיקרית שלי היתה להוציא אותו מהמדינה. כמובן שהוא השאיר את אן מאחור"
"מעולם לא הסכמתי לחשוף אף אחד מהישראלים בפרשה. החוקרים שלי באו אלי עם השם אביאם סלע, ואז הסרתי ממני את חוטי הפוליגרף. החוקר אמר לי: 'אל תדאג, אנחנו כבר יודעים עליו הכל'"