ג'קי לוי בא בטוב

אירוע שכונתי ספונטני הוכיח לי שבפסח הזה נוכל לצאת כולנו גם מהקורונה - וגם מהרעל המסכסך בינינו

כשאבותינו יצאו לחירות הם מצאו את עצמם, אולי לראשונה, חולקים ארוחה עם השכנים. ג'קי חוגג

כמו כל דבר מוצלח,

זה התחיל לגמרי במקרה. יש לנו חברה שהיא כמו משפחה. היא שכנה, ובניגוד לפ תגם הבריטי, אין גדר בין החצרות שלנו. לפני שבועיים התארחה שם ידידה. הן שתו קפה ושוחחו קצת על החיים אחרי הקורונה. היא סיפרה על הזמן הפנוי שבו אמנים כמותה הצליחו לייצר המון. כלי בית. בגדים. אמנות. הכל בעבודת יד. מצד שני, היא לא הצליחה למכור.

פתאום, משום מקום, צץ הרעיון שאולי נעמיד דוכן וננסה למכור את הדברים היפהפיים שנוצרו השנה. השאלה היתה איפה בדיוק אפשר לעשות את זה. אנחנו, שהקורונה לימדה אותנו להעדיף תשובות פשוטות, הצענו שממש כאן. בחצר. בין הבלוקים. בשטח הלא מוגדר והבלתי מוסדר שאף פעם לא שייך לאף אחד, והוא לגמרי תלוי באווירה וביחסים בין השכנים. השטח הזה שהוא חלק מתרבות הדיור הציבורי בארץ ישראל, ושכולכם מכירים. הוא יכול להיות מגרש גרוטאות, שדה קרב, או חלקת אלוהים קטנה.

החלטנו לעשות את זה ממש שם. כלומר, כאן. כולם ירצו לקנות משהו חדש לפסח. כולם ישמחו לצאת קצת. מה גם שבקניונים וברשתות הולכת להיות מהומת אלוהים שעוד תגרום לכולנו להתגעגע לימי הבידוד, כן? סיכמנו על דוכן בין הברושים הזקנים ומכל הסולר הירוק, שכבר שנים לא מחובר לשום הסקה ורק תופס מקום ותוקע את המבט המרובע שלו.

בנקודה הזאת עלתה השאלה הבאה. עם כל הכבוד, קשה נורא למשוך אנשים לדוכן אחד ולמוצר אחד. זה לא מישהו בצד הדרך שמוכר תותים ובייגלה. אם אנחנו באמת רוצים שמישהו יבוא, אז כדאי לברר אם יש עוד אנשים בשכונה שירצו להצטרף ולהציע משהו משלהם. לכבוד פסח, וההתאוששות, והאפשרות לא לדבר בכלל על פוליטיקה לאיזה שעה או שעתיים, או סתם לכבוד יום המעשים הטובים.

היו לנו ימים ספורים לכל העניין, והחלטנו לנסות ול ראות מה יהיה. אני ממש גאה בסיפור הקטן הזה, ולכן אני עומד לספר הכל, פחות או יותר. אבל רגע אחד.

באופן הכי אישי,

יש בי רגשות מעורבים כלפי כל מה שמכונה בשם יזמות קהילתית, או מעורבות חברתית, ושאר מיני פעלתנות ואכפתנות. לפני כמה שנים נחשפתי לאירוע משנה תודעה. התגוררתי אז בנחלאות בירושלים, ויום אחד הגיע לשכונה רב צעיר ונמרץ עם מבטא אמרי קני, קסדה ואופני הרים. תושבי נחלאות לא ראו מימיהם רב על אופניים, וגם לא תיארו לעצמם שהדבר אפשרי. אבל זה לא כל כך קשור לנושא.

עם בואו החליט הרב הצעיר לארגן אירוע שכונתי קהילתי, ומייד יצא לפעולה. הוא עבר ברחובות דבור על אופניו, ותלה בעצמו מודעות חביבות שהודיעו פחות או יותר כך: כולם מוזמנים ליום ספונטני שבו כל אחד יתרום מכישרונו ויקבל משל אחרים. נקרא לזה "יום של אור" ויהיו שם שיעורי גיטרה, סדנאות יוגה ומכונאות רכב, הכנת אוכל כורדי מהמם, טיול מודרך בשכונה, מעגל מתופפים ומשולש מחופפים. כולם מוזמנים לבוא, לתת, לטעום ולקחת. והעיקר, בלי כסף. שום מטבע לא יעבור מיד ליד. יום של אור. ואולי זה היה "יום של חסד". לא זוכר בדיוק.

מה אני מספר לכם? לא חלפו מספר שעות, והרב הנאיבי כבר זכה לשיחת טלפון מהסוג הבלתי נשכח. על הקו היה נציג של משרד עורכי דין שניגש ישר לעניין, והורה לכבוד הרב לאסוף בזריזות את כל המודעות עוד בטרם יבש הדבק, ולא - הוא צפוי לתביעת ענק בסך כמה מאות אלפים, מבלי לוותר על הזכויות ובכפוף.

"מה קרה?" הוא שאל בתדהמה אותנטית. אוי, יכול להיות שלא שמתי לב והדבקתי חלק מהן על רכוש צי בורי? לא, לא, לא, מיהר המשרד והבהיר שרכוש הציבור מעניין את הסבתא של מרשו, ובכלל. העניין הוא ש"יום של אור", או שמא "יום של חסד" הוא מותג רשום, והשי מוש בו ללא הסכמת הבעלים - שממנה אפשר ואף רצוי לשכוח לאלתר, למפרע ובכפוף - חושף אותך לתביעת ענק מוצדקת מאין כמותה.

מבלי לוותר על הזכויות? שאל הרב הצעיר. שמחים לראות שהבנת, ענו מהמשרד.

אני זוכר איך הפנים שלו נראו כשהוא סיפר לי על האירוע ההזוי הזה. הוא תלה בי מבט כאילו אני, בגלל שנולדתי כאן, אמור להבין קצת יותר. איך יכול להיות שמישהו מציע יום ללא כוונת רווח, קורא לו בשם כלשהו שיש בו אור וחסד, ומו צא את עצמו מול תביעה שלא רואה בעיניים? האם אפשר כבר לקבוע שעלול להיות מסוכן להיות יותר מדי "קהילתי"?

לענייננו, כבר כמה שנים אני מתהלך עם הסיפור הזה כמו אולקוס קטן. סיפורים כאלה הם רעל במינון נמוך. הם לא הורגים אותך. הם סתם הופכים אותך לציניקן קטן אמונה.

יש כמה קבוצות

ווטסאפ בשכונה, ולפני שהבנו מה קורה, כבר יצאנו לחצר, ושברנו את הראש איפה בדיוק נמצא מקום לכל הדוכנים שהצטברו. בגדי מעצבים. צע צועים יד שנייה וסתם שמאטעס. תכשיטים. אוכל רחוב בסגנון הודי. עוגות ביתיות בסגנון ביתי. שאלנו האם כדאי

גם ללכת על דוכן ספרים, כי לא היה לנו השנה שבוע הספר, ופתאום התברר שיש בשכונה לא פחות מעשרה סופרים, משוררות, מאיירים וחוקרים שישמחו להשתתף. מי שצריך את זה ירוויח כמה שקלים. ומי שפחות צריך, יתרום לצדקה וירוויח מצווה.

אז יצאנו לחצר לעקור את עשבי החורף שכבר גבהו מאוד, ניקינו קצת ופרסנו מחצלות, והעמדנו את המיחם של שבת, כי בטח יבואו כמה שירצו לשתות קפה. תיארנו לעצמנו שיבואו 20 או 30 שכנים ושכנות. הרי הכל קרה בתוך ימים ספורים.

מה שקרה בסוף היה כמו באגדה ההיא על "מרק הכפ תורים". כמעט כל השכונה הגיעה, ונשארה לכמה שעות. אף אחד לא התכונן לחגיגה כזאת. הסחורה עפה. כולם קנו כוסות לימונדה מהילדים שהתרוצצו נרגשים וקנקנים בידיהם, מכרו כוס בשקל ולמדו ששוק הוא קודם כל אירוע חברתי. נגנים צעירים ניגנו על כלי מיתר, והטאבון שבנינו בסגר הראשון שיגר פיתות עם שוקולד שחלק מהן כמעט לא נשרפו בכלל. בזווית העין ראיתי איך חברה עוטפת ומוכרת את ספלי הקרמיקה האחרונים שהביאה, וקצת לא יודעת את נפשה מרוב שמחה.

היו כמה חברים ששאלו בדאגה כנה האם החלקנו על השכל, ומה פתאום החלטנו לארח בלאגן כזה, ועוד ערב פסח. יש משהו בשאלה הזאת, ורבים מאיתנו גדלו בבתים שהחליטו באופן מודע לבחור בטרפת הסדר והניקיון כת חליף לחגיגה. אבל הרעיון העתיק של הפסח היה לחגוג יחד את היציאה.

עבדים נוטים להיות יצורים שורדים, ודי מבודדים. כשאבותינו יצאו לחירות, הם מצאו את עצמם, אולי לרא שונה, חולקים ארוחה עם השכנים וחוגגים איתם. הפסח שיש לנו השנה הוא חג של יציאה, ולא רק מהקורונה. גם, ובעיקר, מהאווירה הרעילה והמסכסכת של החוד שים האחרונים.

חג שמח!

עבדים נוטים להיות יצורים שורדים, ודי מבודדים. כשאבותינו יצאו לחירות, הם מצאו את עצמם, אולי לראשונה, חולקים ארוחה עם השכנים - וחוגגים יחד איתם

איור: נדב מצ'טה