21 בנובמבר .1985
100 בבוקר. ג'ונתן פולארד ואשתו דאז, אן, מגיי עים לשגרירות ישראל בוושינגטון. את מה שקרה באותן דקות הוא מתאר היום, שנייה אחרי שנייה, כאילו הדברים התרחשו רק אתמול.
"היה מעקב של האף.בי.איי אחרינו לכל אורך הדרך, סוכנים עם רובים, ומסוק מעלינו. אנחנו מגיעים לשער השגרירות. המאבטח הישראלי עומד לפני המכונית. הבהבתי בפנסים, והשער נפתח. הם ידעו מי אנחנו. הבחור הולך לפני המי כונית, ואני נכנס, השער נסגר, והמעקב נשאר בחוץ. יצאתי מהמכונית ואמרתי: 'זהו? אני בבית? זה שטח ריבוני של מדינת ישראל'. והאיש אומר לי, 'כן, הכל בסדר, אתה בבית'.
"ואז, מישהו יוצא מבניין השגרירות, קורא לאיש הביטחון. והם מדברים, חמישהישישה אנשים. ואני רואה שהם מתרחקים ממני. לפני כן הם היו סביבי, טפחו לי על השכם, אמרו שהכל בסדר. פתאום הם התרחקו. אמרתי לעצמי, זה לא טוב, זה כמו בסיי טואציה של ירי, הם לא רוצים אש צולבת.
"ואז איש הביטחון אומר לי: 'אני מצטער, מיי רושלים אומרים שאתה צריך לצאת ולהיכנס מהי שער הראשי'. אמרתי לו: 'אני לא אספיק להגיע לשער הראשי. 20 סוכנים של האף.בי.איי מחכים בחוץ. אתה יודע מה הם יעשו לי?'. והוא אומר: 'מצטער, אתה חייב לעזוב". מה הרגשת באותו רגע? אכזבה, פחד?
"בעיקר בלבול. אמרתי לו: 'אתה יודע מה הם יעשו כשאני אצא'. והוא אמר: 'כן'. אמרתי, 'אתה יודע מה הם יעשו לאשתי לשעבר?' והוא אמר: 'כן'. אמרתי: 'ולמרות זאת אתה אומר לי לעזוב'. והוא אמר: 'אלה ההוראות מירושלים'.
"זזתי הצידה ואמרתי: 'אז תירה בי. אני יודע מה עומד לקרות, ואני לא מוכן לזה. פשוט תירה בי. תגיד שחשבת שאני מחבל ושהרכב ממולכד. רק תעשה את זה עכשיו, במהירות. אל תחשוב על זה'. ברור שהוא לא רצה לעשות את זה.
"הסתובבתי כדי להיכנס לרכב, והוא אמר: 'סליחה, הבוס שלך רוצה את הדיווח האחרון שלך'. עמדתי שם והרהרתי בזה לרגע. והדבר היחיד ששקלתי באותה נקודה היה המחויבות שלי לישראל והכעס שלי על החוצפה לבקש את זה ממני. לא של האיש שם, אלא של רפי איתן.
"אמרתי לו מילת קוד שקשורה לדיווח האחרון