שהיו אבותינו במצרים
פרופ' מאיר: "הפפירוסים של יב הם אפשרות יחידה להציץ אל העבר היהודי הקדום ישירות מתוך מקור שלא עבר עריכה מאוחרת או מגמתית. צילום מצב מהימן, בלי שכבות של התפתחות"
בסוף המאה ה 19 התגלו סמוך לנהר הנילוס בדרום מצרים, במקום שבו שכנה העיר יב, כתבים עתיקים וביניהם פפירוס שבו מסופר על קיום חג הפסח לפני אלפי שנים "זולת התנ"ך, 'איגרת פסח' זו היא התיעוד הקדום ביותר לקיום מנהגי החג אצל היהודים", אומר פרופ' אהרן מאיר, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן הממצא הנדיר מתאר גם את הימצאותו של בית מקדש בעיר - באופן חריג מחוץ לירושלים - ואת מנהגי היהודים המקומיים בחיי היומיום
ועדת החקירה של ארגון האומות המאוחדות, שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1947 במטרה לבחון ולהציע את התוכנית המדינית לעתידה, זכתה לשמוע מפי דוד בן גוריון את אחד הנאומים המבריקים של חייו. כדי להמחיש את רציפות ההיסטוריה היהודית, את הקשר הבל יינתק בין העם היהודי למולדתו ואת הזכות העתיקה של היהודים על הארץ, בחר בן גוריון להשוות בין זכר הפלגת האונייה מייפלאואר, שבה הגיעו לאמריקה ראשוני המתיישבים מאנגליה, לבין זכר יציאת מצרים.
רק כ 300 שנה חלפו מהפלגת "מייפלאואר", תמה בן גוריון באוזני אורחיו, והנה אין כמעט אמריקנים שיודעים כיצד עברה ההפלגה, כמה נוסעים היו על סיפונה ומה היה הלחם שאכלו בה. לעומת זאת, אף על פי שיציאת מצרים מרוחקת מאיתנו ביותר מ 3,300 שנה, הרי אין יהודי בכל העולם שאינו יודע בדיוק באיזה יום יצאו היהודים לדרכם, מה עבר עליהם בדרך ומה אכלו.
בן גוריון הסתמך כמובן על חג הפסח ועל מנהגיו, שמנציחים את יציאת העם מעבדות במצרים בחזרה לארץ ישראל. הנאום, ומילות הסיום מההגדה )"השתא עבדי, לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בירושלים"( עשו רושם על חברי המשלחת, שרובם היו בקיאים בטקסט מקראי. עם זאת, יש להניח שהרושם הזה יכול היה להתעצם אילו ידעו על קיומו של פפירוס עתיק, המהווה את ההוכחה החוץ תנ"כית הקדומה ביותר לקיום חג החירות היהודי.
הפפירוס הזה נתגלה בסוף המאה ה 19 בחפירות של העיר ֵיב, ששכנה על אי קטן בנהר נילוס בדרום מצרים, והיתה מזוהה עם סחר בשנהב )פירוש השם יב בשפת המקום משמעותו "פיל", וכך גם משמעות שמו היווני של האי, "אלפנטינה", היא "אי הפילים"(. מסוף ימי בית ראשון התקיימה בה מושבה של שכירי חרב יהודים, ולפי אחת ההשערות המסקרנות, ממנה צמחה בהמשך קהילת יהודי אתיופיה.
"אחרי חורבן בית ראשון וגלות בבל, עלתה לגדולה ממלכת פרס והשתלטה על כל המזרח הקדום, לרבות ארץ ישראל ומצרים", מספר פרופ' אהרן מאיר, ראש המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, "חיילים יהודים שהוצבו ביב שירתו בצבא הפרסי ועסקו כנראה בשמירת הגבול בין מצרים לנוביה )סודן( שמדרומה. הם השאירו אחריהם מקבץ של פפירוסים וחרסים שמתע דים היבטים שונים של החיים שלהם. כך נמצאו, למשל, מכתבים שנשלחו מאדם למשנהו, חוזים, שטרות קנייה ומכר, כתובה של אחת הנשים היהודיות שגרה שם ועוד. הפפירוס שמכונה בפי החוקרים 'איגרת פסח', המתוארך לשנת 419 לפני הספירה, הוא אחד הממצאים המרת קים האלה".
מכתב עם אסמכתא
מדובר במכתב בארמית, השפה הבינלאומית המקו בלת של התקופה באימפריה הפרסית, מאת אדם בשם חנניה אל יהודי העיר יב, או ליתר דיוק, בלשון האיג רת עצמה "אל אחי ידניה וחבריו, החיל היהודי". כותב המכתב מבקש מהם, בהוראת המלך הפרסי, לקיים את פסח וחג המצות )רוב החוקרים סבורים שאלה היו שני חגים סמוכים ששולבו יחד עם הזמן( ומפרט כיצד לעשות זאת: "כעת אתם מנו 14 ימים לניסן, וב 14 בין השמשות עשו פסח. ומיום 15 עד יום 21 לניסן חג המצות עשו, שבעת ימים אכלו מצות".
פפירוסים עתיקים שרדו במצרים אלפי שנים הודות לאקלים היבש. מצב ההשתמרות של "איגרת הפסח" היה סביר, אך היו בקלף כמה חורים, ועל כן נדרשו שחזור והשלמה. פרופסור בצלאל פורטן וד"ר עדה ירדני ז"ל, עמלו על כך בניסיון לשחזר את מה שנכתב על הפפירוס. הצלחתם היתה חלקית - רק כשליש מן האיגרת המקורית שוחזר, וברור שהיא היתה ארוכה יותר. אבל גם התוצאה שהתקבלה אינה משאירה אף אחד אדיש.
"זולת התנ"ך, זה התיעוד הקדום ביותר על קיום חג פסח", קובע פרופ' מאיר בהתפעלות. "יש כאן תאריכים, הוראות עשה וגם כללי אל תעשה. חלק מן ההוראות בה חלט מוכר לנו, אבל חלק אחר מוכר פחות. אותן הוראות מפורטות בהמשך האיגרת: 'מלאכה לא תעשו ביום 15 וביום 21 לניסן. שיכר אל תשתו וכל דבר חמץ אל תאכלו ולא ייראה בבתיכם, מיום 14 לניסן עם הערב השמש עד יום 21 לניסן בהערב השמש. וכל חמץ שיש לכם בבתיכם הכניסו לחדריכם וחתמו בין הימים האלה...'" מיהם חנניה, כותב המכתב, וידניה, הנמען הראשי? "ידניה היה ממנהיגי היהודים בעיר יב. חנניה הוא דמות חשובה, ככל הנראה מירושלים. סביר להניח שהיה לו מעמד גבוה בהיררכיה השלטונית, ויש אפילו המציעים לקשר אותו בקשרי משפחה לנחמיה, מנהיג שבי ציון, אשר מונה על ידי המלך הפרסי לתפקיד פחה האחראי
מחקר הפפירוסים מיב בידי פרופ' בצלאל פורטן, הוביל לזיהוי השכונה היהודית ברמת דיוק שעולה על כל דמיון. מפת השכונה ממקמת משפחות שונות במרחב וקובעת מי היו השכנים של מי
על פחוות יהודה.
"קשה לקבוע בוודאות, אולם אין ספק שהוא היה בכיר מאוד בהנהגה של הפרובינציה היהודית שבירתה ירושלים. חשוב להוסיף שאותו חנניה מקדים את ההוראות במעין פתיחה, שבה הוא נתלה באילן גבוה ומבהיר: 'מן המלך שלוח אל ארשם'. ארשם היה הפחה הפרסי של מצרים, כלומר זאת אסמכתה 'מלמעלה' לתוכן המכתב".
מכתב שמגיע מירושלים מבקש מיהודי יב לחגוג את חג פסח - האם זה אומר שיהודי יב לא הכירו את החג לפני כן?
"יש לנו הוכחות שהם הכירו את החג עוד לפני האיגרת. ביב נמצאו שניים־שלושה חרסים (אוסטרקונים) קדומים יותר שמזכירים את פסח, אמנם ללא כל פירוט, ומשמעות הדבר שציון החג לא היה חדש ליהודי המקום. אם כן, העיקר באיגרת שנשלחה מירושלים מצוי בהוראות כיצד יש לחגוג את החג, ובהן דברים שלא מוכרים מהמקרא.
"לטענת חלק מהחוקרים, יש כאן אולי עדות למסורות המכונות אצלנו התורה שבעל־פה. למשל, הקביעה שמותר לאחסן את החמץ חתום במקום נפרד לשימוש לאחר החג, הדרישה להיטהר לפני החג, או האיסור לשתות 'שיכר', כשהכוונה לבירה. ואולי לקהילה ביב היתה מסורת שונה לגבי האופן של חגיגות הפסח, ושולחי המכתב בירושלים מצאו לנכון להורות להם להתיישר על פי המקובל ביהודה.
"נזכור שהתקופה הפרסית היתה ראשית המאבק האידיאולוגי בין היהודים לשומרונים, שנמשך אל תוך התקופה החשמונאית, ואפילו בתקופת התלמוד לא תם הקרב על מי שייתן את הטון כקהילה יהודית דומיננטית, וכל תפיסה ביקשה לקבץ תחתיה עוד ועוד קהילות. יחד עם זאת, ייתכן הסבר מעשי אחר: האיגרת יכלה להוות הודעה על קיום הפסח באותו חודש ספציפי, משום שזאת היתה שנה מעוברת, וביב יכלו שלא לדעת על כך".
האם משתמע מתוכן האיגרת שהיה שוני בין מנהגי היהודים ביב לבין מה שעזרא ונחמיה ביקשו להנהיג בירושלים?
"יש סבירות גבוהה להבדלים במנהגים. מקבץ המסמכים של יהודי יב, המורכב מ־571 פפירוסים וחרסים שנמצאו עד כה, משרטט תמונה מאוד יפה של חיי היהודים במקום. למעשה, זאת אפשרות כמעט יחידה לזכות בהצצה אל העבר היהודי הקדום ישירות מתוך מקור שלא עבר עריכה מאוחרת או מגמתית. צילום מצב מהימן, בלי שכבות של התפתחות במהלך הדורות הבאים, וברור ממנו שמה שקרה ביב היה שונה מן הנהוג בירושלים. לדוגמה, מציאת הכתובה מיב מעידה על נישואין שהתקיימו שם בין גבר יהודי לאישה שאינה יהודייה, בו בזמן שנחמיה אסר על נישואי תערובת בירושלים ממש בתקופה הזאת. עם זאת, אדגיש שלא מדובר בדתות שונות ואמונות שונות, אלא בהבדלי מנהגים".
הוראות מירושלים
בהנחה שמנהגים והלכה השתנו, האם נוכל לדעת כיצד אבותינו חגגו את פסח לפני 2,500 שנה?
"גם בשאלה הזאת ניעזר ביהודי יב. עבור המצרים, האי יב שימש מרכז הפולחן לאל ח'נום, המתואר כאיש בעל ראש איל, ולא רחוק מן המקדש לאל ח'נום שכן המקדש היהודי! כנראה היהודים הקריבו איל כקורבן פסח, שהרי הציווי 'עשו פסח' באיגרת הפסח פירושו הקרבת קורבן. בעקבות ההוראות של חנניה כיצד לנהוג בפסח, יהודי יב פעלו כפי שנאמר להם מירושלים, אלא שהשכנים המצרים לא אהבו את הקרבת האילים והרסו את המקדש היהודי של יב.
"ממכתב אחר אנחנו יודעים על פניית יהודי יב ליהודי ירושלים, כדי שיעזרו להם בעקבות הריסת המקדש על ידי המצרים, ויודעים שהאישור מטעם השלטון הפרסי לבניית המקדש מחדש כנראה ניתן בסוף המאה החמישית לפני הספירה, אלא שהאישור הזה התייחס רק להעלאת קטורת, בלי הקרבת קורבנות. בכל מקרה, לא הרבה זמן אחרי זה השלטון הפרסי במצרים הופל, והקהילה היהודית ביב ירדה מגדולתה ופסקה להתקיים". דבר קיומו של מקדש יהודי ביב היה ידוע בירושלים?
"בהחלט. על פי כתובות אחרות מצטיירת תמונה ברורה שכולם ידעו על כך. אין לדעת בוודאות אם הקהילה היהודית מימי הבית הראשון ביב נוסדה על ידי אנשים שבאו מיהודה או מממלכת ישראל, אך הם הביאו עימם מסורות שניתן להקים מקדש מחוץ לירושלים. לכאורה היינו חושבים שהנציג הבכיר של ההנהגה היהודית בירושלים יימנע ככל הניתן מפני מתן גושפנקה להקרבת קורבנות מחוץ לבית המקדש בירושלים, והנה קיבלנו עוד רמז לכך שההפך הוא הנכון.
"הקהילה ביב מנתה לכל היותר כמה עשרות של יהודים, והיתה בפינה נידחת למדי בעולם היהודי דאז, ולמרות זאת התקיים שם מקדש יהודי".
ההשערה ש'איגרת הפסח' של חנניה היתה עלולה להביא לזעם חסידי האל ח'נום ולהריסת המקדש היהודי של יב, נשארת כמובן בגדר השערה בלבד. השתלשלות העניינים שלאחר החורבן הזה ברורה יותר. איגרת אחרת מתארת את חורבן המקדש היהודי ואף מציינת את תאריך האירוע - שנת 410 לפני הספירה, כלומר 9 שנים אחרי 'איגרת הפסח' - ואת נסיבותיו.
"כוהני ח'נום המצרים, בשיתוף פעולה עם המושל הפרסי המקומי וידרנג, ניצלו את עזיבת הפחה הפרסי ארשם: וידרנג הטיל את המשימה על בנו נפין, מפקד חיל המצב בסוון הסמוכה. וידרנג הוביל את חייליו הפרסים יחד עם המצרים המקומיים, ובמאמץ משותף המקדש היהודי הוחרב, וכלי הזהב שבו נבזזו".
דגש על חשיבותו של החג
לא מן הנמנע שהמצרים ראו בהחרבת המקדש נקמה מתוקה, ולא רק על הקרבת אילים כקורבנות אצל היהודים. למקדש היהודי של יב היתה היסטוריה לא קצרה, ואנשי העיר ציינו אותה בין הנימוקים לעתירתם לשיקום המקדש. "בפפירוסים ששלחו לשליטים הפרסים ולאחיהם בירושלים הם העלו את עתיקותו של המקדש ואת עצם ההסכמה של השלטון הפרסי לקיומו עוד מימי כיבוש מצרים", מסביר מאיר, "כשכנבוזי השני, בנו של כורש הגדול ומלך פרס אחריו, השתלט על מצרים, הוא הורה על הריסת המקדשים המצריים. העובדה שדווקא על המקדש היהודי חס, ננצרה בוודאי בזיכרונם של המצרים, ולא בהכרח לטובה.
מחקר הפפירוסים מיב בידי פרופ' בצלאל פורטן וחוקרים אחרים, הוביל לזיהוי השכונה היהודית ברמת דיוק שעולה על כל דמיון (מפת השכונה ממקמת משפחות שונות במרחב וקובעת מי היו השכנים של מי) ולמסקנה שהיהודים גרו בערבוביה עם אחרים - המצרים והפרסים - בסמוך למקדש. על בסיס התעודות שנמצאו ועל סמך המעט שנתגלה בחפירות שרידי העיר יב, עלה בידי הארכיאולוגים להציע שחזור של המקדש היהודי בה, ולהגיע למסקנה שהוא דמה דווקא לאוהל מועד.
לדברי פרופ' מאיר, קיום מקדשים מחוץ לירושלים אינו סוד: "תפיסת העולם הדתית שלפיה יש את בית המקדש בירושלים בלבד, נתקבעה כנגד אמונות ודעות אחרות. אמנם מימי חזקיהו ומימי יאשיהו היו רפורמות פולחניות שנועדו להביא את כל הפולחן אל ירושלים, אבל לפני כן היו מקדשים מחוץ לירושלים.
"אנו למדים על כך גם מהמקרא וגם מהחפירות הארכיאולוגיות. בערד נמצאו שרידי מקדש יהודאי שהיה קיים עד ימי חזקיהו (לקראת סוף המאה ה־8 לפנה"ס), ולאחרונה נחפר מקדש מתקופת הבית הראשון במוצא, כמה קילומטרים בלבד מירושלים, שכנראה המשיך להתקיים גם לאחר ימי חזקיהו". כך או כך, "איגרת פסח", ובצידה מסמכים אחרים מהעיר יב, מספקים לנו עדות בת זמנה על האופן שבו נראו המסורות וההלכה היהודית הקדומה. "האיגרת והנאמר בה הם עדות מדעית מרהיבה מן העבר", מסכם פרופ' מאיר, "עדות אשר מדגישה את החשיבות של פסח עבור העם היהודי על קהילותיו השונות מימים ימימה. זהו ביטוי יוצא מן הכלל למסורת יהודית על אירוע מכונן - יציאת מצרים - ובידינו ההוכחה שהדבר מצוין על ידי הקהילות היהודיות לכל הפחות לפני 2,500 שנים, וכנראה הרבה יותר".