משחק הפחדן: נתניהו מחכה לטעות של בנט
מימין ומשמאל הפנימו מזמן כי שיטת הבחירות בישראל היא הבסיס לכאוס הפוליטי אחרי השבעת הכנסת החדשה, יהיה אפשר להקים ועדה עם נציגי כל המפלגות, ולגבש שינוי של כללי המשחק
די ברור שאם סיבוב הבחירות הזה יסתיים כמו קודמיו, כך גם בסבירות גבוהה יסתיימו הסבבים הבאים. המלכוד הוא שהצדדים כל כך חשדניים, שהם פשוט מעדיפים להישאר בשיטה הנוכחית ובלבד שהיריב לא ינצח בזכות השינוי
אחרי בחירות ,2006 כשאהוד אולמרט קיבל 29 מנ דטים - הרבה פחות ממה שציפה - הלך ונרקם מתחת לאפו מהלך חשאי, שיזם מי שהיה אמור להיות השותף הבכיר שלו בממשלתו החדשה, עמיר פרץ.
על פי תוכניתו של יו"ר העבודה דאז, תוקם ממשלה עוקפת קדימה, כשהוא יעמוד בראשה ומרכיביה יכ ללו את מפלגות השמאל, החרדים והגמלאים. כדי להשלים את חמשת המנדטים הנדרשים לקואליציה, היה חייב להוסיף לרשימה גם את האיחוד הלאומי מפד"ל בראשות הרב בני אלון, שקיבלה בבחירות תשעה מנדטים. המגעים התגלו והתוכנית טורפדה. אולמרט הושבע לראש הממשלה ופרץ נאלץ להס תפק בתפקיד שר הביטחון.
הסיבה שגילוי התוכנית גם הביא לגניזתה היתה החשש של פרץ ממתקפות בתקשורת וממחנהו על שיתוף הפעולה שתכנן עם "המפלגה הקיצונית" של אלון. אילו היה מתעלם מהבי קורת וכל השותפים האופציונליים היו זורמים, יכול היה פרץ להיות ראש הממשלה, ואילו אולמרט היה ממלא את תפקיד ראש האופוזיציה במקומו של נתניהו. כי על פי השיטה היש ראלית, אין משמעות לגודל המפלגה אלא רק ליכולת להע מיד קואליציה. ממשלתו של פרץ, לו היתה קמה, היתה חוקית לחלוטין. לגבי לגיטימציה ציבורית, זה כבר סיפור אחר לגמרי.
אחרי ארבע מערכות בחירות בשנתיים, וחמישית שאולי בדרך, ההפנמה כי משהו פגום בשיטה היתה צריכה להיות לא רק הנחת עבודה אלא עובדה מוגמרת. במקום להעמיד ממשלה יציבה אחרי מערכת בחירות שבה העם אמר את דברו, עו סקים הפוליטיקאים בריצוי דעת קהל מוכתבת ומנוהלת על ידי הגמוניה תקשורתית. זאת, בניגוד מוחלט לאינטרס של רוב הציבור, שמוכן להשלים עם ממשלה שאינה לרוחו ובלבד שלא יידרש להגיע לקלפי פעם ועוד פעם ועוד פעם, כשבי נתיים המדינה מנוהלת על ידי ממשלות מעבר, המתאפיינות בהגבלות משילות, באי ודאות ובחוסר יציבות.
לקראת בחירות '96 סברה הכנסת כי את חוליי חוסר היצי בות וסחטנותן של המפלגות הקטנות ניתן יהיה לעצור על ידי שינוי השיטה לבחירות ישירות. במשך שלוש מערכות בחירות נהגה השיטה הישירה - פתק אחד למפלגה ופתק שני לראש הממשלה - עד שהוחלט להחליפה. לא יציבות הביאה השיטה הישירה אלא כאוס. אמנם המפלגות ששותפו בקואליציה הלכו עם רצון העם ולא ניסו להתחכם, אבל את יצר הסחטנות היא לא דיכאה. אזרחים רבים הבינו כי אין צורך לתמוך במועמד לראשות ממשלה וגם להצביע בעד מפלגתו.
כך החלו המפלגות הקטנות, החרדיות והמגזריות, לצמוח, ואילו מפלגות השלטון צללו מטה. אחת הסיבות המרכזיות היתה כי ראש הממשלה, גם לאחר שנבחר ישירות על ידי העם, עדיין אולץ להרכיב קואליציה ולתחזק אותה מדי יום, בדיוק כמו לפני השינוי. בחירתו על ידי העם לא חסכה ממנו את הצורך המתיש הזה, כמו בארה"ב, שם הנשיא יכול לכהן גם ללא קואליציה וללא רוב בקונגרס.
לא מרימים את הכפפה
בשנים האחרונות ניסה נתניהו כמה פעמים להוביל מהלך של שינוי שיטת הבחירות ואפילו הפיכת הממשל לנשיאותי, אולם יוזמות אלו נתקלו בחומת התנגדות בצורה ובחשדנות מרקיעת שחקים מצד יריביו הפוליטיים, שסברו כי אלה בסך הכל מלכודות שנועדו לבצר את שלטונו. בשנתיים האחרונות נקלעה המערכת הפוליטית לסחרחורת של מערכות בחירות רצופות, אבל איש לא ביקש לעצור רגע ולחשוב שאולי כדאי פשוט לשנות במשהו מכללי המשחק. אחרי ככלות הכל, יהיה זה אווילי להעריך שאם יעשו אותו דבר בדיוק כפי שעשו קודם, תתקבל תוצאה שונה.
בשבועות האחרונים של מחאת בלפור, בפינה שהכי קרובה למזרקה, התמקמו אנשי ארגון שקרא להחלפת השיטה. דמו קרטיה ישירה, הם קראו לזה. בכל חצי שעה שעה החזיק אדם אחר במיקרופון ונאם בלהט בדבר הצורך לעשות זאת באופן דחוף. לא ברור למה המסר הזה רלוונטי למחאת בלפור, שא מורה להיות מופנית כלפי ראש הממשלה, וייתכן שאם היה מוצג לנתניהו, היה ראש הממשלה בכלל תומך בו בעצמו.
על פי השיטה שהציעו, יוכל כל אזרח לבחור את נציגיו באופן ישיר, ולא באמצעות רשימת מועמדים כמו היום. עוד הציעו כי ייעשה שימוש תכוף במשאלי עם, על מנת לבחון את רצון האזרחים בסוגיות מגוונות.
ואיפה האינטרס הציבורי?
לאחרונה, בין סבב בחירות ב' ל ג', הגו בכנסת רעיון כי המפלגה הגדולה ביותר תקבל אוטומטית את המנדט להרכיב ממשלה. היות שקבלת המנדט לא מבטיחה הצלחה בהעמדת קואליציה, כפי שאכן קרה לנתניהו ולגנץ - שנאלצו להחזיר את המנדט שקיבלו ולהודיע כי לא עלה בידם להרכיב ממשלה - חשב מי שחשב על אופציה, ולפיה מי שמקבל את אמון העם באמצעות תמיכה גדולה במפלגתו, יקבל גם עשרה מנדטים לרשימתו לכנסת, נוסף על מה שקיבלה בבחירות מהעם. גם פה לא היה מי שירים את הכפפה והמהלך לא התרומם.
כעת ישנה הזדמנות לשנות את השיטה שוב. די ברור שאם הסיבוב הזה יסתיים כמו קודמיו, כך גם בסבירות גבוהה יסתיים סבב הבחירות החמישי, השישי והשביעי. המלכוד הוא שהצ דדים כל כך חשדניים, שהם פשוט מעדיפים להישאר בשיטה הנוכחית, קלוקלת ככל שתהיה, ורק שלא יתברר שבמו ידיהם סייעו ליריבם שבעקבות השינוי ניצח.
אבל אם רוצים אפשר לעשות הכל. כבר אחרי השבעת הכ נסת החדשה יהיה אפשר להקים ועדה לשינוי שיטת הבחירות, שבה יהיו נציגים מכל המפלגות, ולגבש יחד שינוי של כללי המשחק. מוטב לעשות זאת ללא דיחוי, בטרם תתפזר שוב הכנסת ויהיה, שוב, מאוחר מדי.
האינטרס הציבורי המובהק הוא שבתוך כמה שבועות מהיום תקום ממשלה יציבה, גם אם לא תהיה לרוחם של כולם, ול צאת מהכאוס המתמשך. האינטרס הזה לא משתקף בכלי הת קשורת המרכזיים ובאולפני הטלוויזיה. שם האינטרס העליון הוא הדחת נתניהו.
הצרה היא שמדובר בלא יותר מאשר פיזור רעל לאוויר שאותו אנו נושמים. כל פוליטיקאי, מתחיל כוותיק, יודע שכל הבטחת בחירות תוכל להירמס על ידיו בלי שום בעיה אחריה. על הכל יסלחו וימחלו, פרט על דבר אחד. אם מדובר בעניין שיסייע לנתניהו. או אז, ייפתחו חרצובות לשונם של היושבים באולפנים והמושכים בעטים, ויובל לעמוד הקלון, שלא לומר לגרדום.
אילו התקשורת היתה מעט יותר אובייקטיבית או כזו שהאינטרס הציבורי ורצון העם עומדים לנגד עיניה, היתה דוחפת לפתרונות שימנעו בחירות ולא יעודדו את התמש כותן עד אין קץ. כי לא פוליטיקאי שיושב עם נתניהו צריך להיות מותקף, אלא מי שיכול היה למנוע בחירות נוספות ולא עשה זאת.