יהודי זה דבר חלקי; ישראלי זה דבר מלא
בגיל 84 ולאחר צאת ספרו "הבת היחידה", העוסק במשפחה יהודית שנטועה באיטליה, א"ב יהושע מביא לשיא את העימות שלו עם יהדות התפוצות "אני משנה את סדר העדיפות: ראשית כל מולדת", הוא מבהיר בראיון עימו "בגולה אין יחס מחייב בין יהודי ליהודי; פה, גם הרב קנייבסקי הוא אחי" הוא נואש מהסכסוך עם הפלשתינים מבהיר למה לא כדאי שסופרים ערבים יכתבו בעברית ומגלה שכל מה שנותר לו לכתוב הם רק זיכרונותיו מילדותו בירושלים
לפני הפגישה שלנו, א"ב יהושע רצה לוודא שהשיחה תעסוק בספרות ולא ב"פוליטיקה", כלשונו. אבל כפי שקשה להפריד בין הנוכחות הציבורית שלו כסופר וכאיש פוליטי, גם בשיחה איתו הדברים מתערבבים, ומייד כשאנחנו מתחילים לדבר, הוא חוזר שוב ושוב דווקא לפוליטיקה, וליתר דיוק לביקורת הוותיקה שלו על יהודי הגולה, שדבקים בארצותיהם ונמנעים מלעלות לישראל.
לא שהביקורת הפוליטית הזאת מנותקת מהספרות. למעשה הספר החדש שלו, "הבת היחידה" (הוצאת הספריה החדשה), עוסק בדיוק בכך - במשפחה יהודית החיה באיטליה מדורי דורות ואין לה כוונה לשוב לישראל. אלא שכרגיל אצל יהושע, וכמו שהתגלה על רקע פרסום ספרים קודמים שלו דוגמת "ניצבת", יש פער בין הכתיבה הספרותית שלו לעמדות האידיאולוגיות המפורשות.
את דעותיו על יהודי הגולה וסירובם לעלות לישראל יהושע משמיע בפורומים שונים זה שנים רבות. בשנת 2006 התעוררה סערה גדולה לאחר שנשא דברים בכינוס של הוועד היהודי האמריקני בוושינגטון ודיבר על יהודי הגולה במונחים של "יהודים חלקיים", לעומת "היהודים המלאים" בישראל. לכן, הבחירה שלו למקם את ספרו החדש דווקא בגולה, באיטליה, ולצייר את חייהם של היהודים האיטלקים כחיים שקטים ונינוחים - היתה עשויה להיקרא כסוג של תיקון או ריכוך של העמדות ההן. אבל יהושע מבהיר בשיחה עימו שהוא עדיין מתייחס ליהודי הגולה כ"יהודים חלקיים", אלא שב"יהודי" הוא לא מתכוון לזהות דתית, אלא לזהות לאומית.
אם היית אומר ליהודים בוושינגטון, אתם לא ישראלים מלאים, לא היתה להם בעיה. אבל השתמשת במונח "יהודי", שהם מבינים אחרת ממך. "הם מתכוונים כמוני לזהות לאומית. בבסיסה היהדות היא זהות לאומית, זאת לא זהות דתית. אני יכול ללכת
לרב, לשרוף תנ"ך לנגד עיניו ואז לשאול - האם אני יהודי בעיניך, אדוני הרב? והוא יגיד שכן. אני לא דתי, אני לא מאמין באלוהים. אני יהודי על פי ההלכה. בעצם ישראלי. וזהות יהודית מלאה היא זהות ישראלית". אז מה נשאר מ"יהודי"?
"מה שנשאר מ'יהודי' זה הדבר החלקי. זה האדם שחי מחוץ לישראל והזהות הלאומית שלו חלקית ביותר. רוב הדברים בחייו נמצאים בשליטה של גויים. הוא נמצא בארץ גויית, בנוף גויי, והוא חי במובלעת דתית או חצידתית. אני רוצה לשנות את סדר העדיפות: ראשית כל מולדת. ראשית כל טריטוריה. ראשית כל הארץ. אני רוצה להעביר את הזהות למישור הלאומי בלבד. לא במקרה יהודים לא מסתפקים בחלקיות הזאת, ומתבוללים לתוך ההוויה הגויית. בסוף תקופת בית שני היו 2.5-כ מיליון יהודים, ולאחר 1,800 שנה היו רק מיליון. העם היהודי בגולה כל הזמן פוחת". יש חיים יהודיים בחו"ל מעבר לקיום מצוות. חיי קהילה למשל.
"אני עוסק כאן בישראל בשאלות פי אלף יותר חמורות מאשר מה יהיה בערב שבת בקהילה. אני עוסק בשאלות של שלום או מלחמה, הקוד האתי בצה"ל, מדיניות המסים, מענקי ביטוח לאומי, איך להתנהג עם אוכלוסייה נכבשת. הם כעסו עלי אז כשאמרתי להם בוושינגטון, אתם יהודים חלקיים. אמרתי להם, אני חי ביומיום במערכת שקובעת חלקים נכבדים ביותר בהווייתי ובהוויית משפחתי וחבריי - כל הדברים האלה נקבעים בגולה על ידי הלא-יהודים שבתוכם היהודים חיים כמיעוט זעיר; אתם יכולים לומר שהזהות היהודית שלי לא הרבה יותר שלמה ומלאה משלכם?"
הדפקט של העם היהודי
אתה כועס על יהודי הגולה?
"אני כועס על היהדות שנתנה להם את האופציה הזאת. אני כואב כאב מר על מיליוני היהודים שאיבדנו בהתבוללות, בפוגרומים ובשואה, בגלל האופציה הזאת. שהרי העם היהודי בכלל לא נולד במולדת שלו. בני יוסף באו לארץ גושן - למה לא חזרתם? באתם לקחת שבר, קיבלתם אוכל, קחו את האוכל ותחזרו הביתה. אבל הם לא חזרו הביתה. הם ישבו שם עד שצריך היה לחלץ אותם.
"זה העם היחיד בעולם שלא נולד בטריטוריה. אפילו את התורה הוא לא קיבל במולדתו אלא במדבר. ואז משה אומר לעם: אתם נכנסים לארץ, לוקחים בתים שלא בניתם, שדות שלא נטעתם. אם תתנהגו טוב תישארו, אם לא תתנהגו טוב, אני אפיץ אתכם. רק אחרי שתהיו ראויים - תחזרו". כלומר, הכל על תנאי. "כן, משה רבנו בעצמו הוא שנתן ליהודים את האופציה של הגולה, כבר בהר סיני. וזאת הצרה". אולי זאת הזהות האמיתית של העם היהודי - להיות חצוי בין מולדת רוחנית ופיזית? "מה יש ברוחניות הזאת? כאן אין רוחניות? אנחנו איבדנו שישה מיליון בגלל האשליה ה'רוחנית' הזאת". מולדת לא בהכרח מגינה על עם מהכחדה. "יכול להיות. אבל כשאתה בבית אתה שולט על כל מרכיבי חייך, יש לך את כל הכלים להתכונן לאיום
"משה רבנו בעצמו הוא שנתן ליהודים את האופציה של הגולה, כבר בהר סיני. זאת הצרה. אני שונא את הגולה שנאת מוות, לא רוצה שיהודים יסתובבו בעולם, אחרי שקיבלנו על זה את המכה הכי גדולה בהיסטוריה"
"יש לי סבא מרוקאי שהגיע לכאן ,'32־ב כי הבין את תביעת הציונות מהיהודי - להיות אחראי לכל מרכיבי חייו. כך גם אבותיו של ראובן ריבלין, שהגיעו ממזרח אירופה, כי לקחו ברצינות את 'לשנה הבאה בירושלים'"
ולנצח אותו". מבחינה רגשית, אין לך רגש של אחאות כלפי יהודים בתפוצות?
"יש, אבל זאת אחאות שלא יכולה לעשות שום דבר. שישה מיליון נהרגו והם לא עשו שום דבר. זאת אחאות תיאורטית. אם יש אנטישמיות בפולין, שייצאו משם. אני שונא את הגולה שנאת מוות. אני לא רוצה בכלל שיהודים יסתובבו בעולם, אחרי שקיבלנו על זה את המכה הכי גדולה בהיסטוריה". אבל גם פה אנחנו לא לגמרי בטוחים, יש סבבי מלחמות, פיגועים.
"אין ביטחון מוחלט לאף עם. גם צרפת נכבשה וגם גרמניה נהרסה. אבל בסך הכל בכל שנות מדינת ישראל נהרגו כמו שנהרגו בחצי יום באושוויץ".
אבל באותן שנים בתפוצות, מאז מלחמת העולם, נהרגו עוד פחות. דווקא מאז מלחמת העולם השנייה הקיום בישראל מסוכן יותר. "אם לא היתה מדינת ישראל, אם לא היתה התנועה הציונית, היו פשוט עוד 320 אלף יהודים נהרגים בשואה. 320 אלף יהודים היו כאן בתקופת מלחמת העולם השש נייה, ולא היה להם לאן להגיע. שערי בריה"מ נסגרו, שערי אירופה נסגרו, שערי אמריקה נסגרו. אז הם היו נלכדים שמה, ובמקום שישה מיליון היו נהרגים שישה מיליון וש023 אלף. הציונות היתה היחידה שהצילה אותם". גם אמריקה הצילה אותם. "אבל אמריקה סגרה את הגבולות במלחמה!" בתוך הגבולות שלה היו יהודים. "אבל הם סגרו את הגבולות. רובם של הש023 אלף שהגיעו לארץ ישראל, הגיעו לכאן כי אמריקה לא קיש בלה אותם. הם בכלל לא רצו לבוא לכאן". והוא מוסיף: "הכי נוראים הם היהודים המזרחים שלא הגיעו לכאן". אתה יודע שלאורך ההיסטוריה, היהודים המזרחים היו מי שהגיעו לכאן בשיעורים הגדולים ביותר, בהשוואה למספרם מתוך כלל היהודים? יצחק בצלאל המנוח הראה זאת בספרו "נולדתם ציונים".
"כל כך מעטים הגיעו שלא כדאי לדבר על זה. אני יהודי מזרחי. כשאבות אבותיי הגיעו לארץ ישראל מסש לוניקי ,1848שב היו כאן 10,000 יהודים. מתי מעט הגיעו. יהודים מזרחים - להם היה הכי קל להגיע לכאן. הרי הם היו חלק מהאימפריה הטורקית, דיברו ערבית, והנוף היה אותו נוף - ובכל זאת הם לא הגיעו. הם ישבו במקומוש תיהם, כמו כל היהודים, ולא הגיעו. היה צריך להביא אותם בסוף, אחרי שקמה מדינת ישראל, וכמעט הרגו אותם. ואחר כך הם מתלוננים למה קיפחו אותם. אמש רתי להם - למה לא באתם, הייתם יושבים בדיזנגוף, מי ביקש מכם לחכות ככה? לי יש סבא מרוקאי שהגיע לכאן בשנת ."1932 למה הוא הגיע?
"כי הוא הבין את התביעה המוסרית של הציונות מהיהודי להיות אחראי לכל מרכיבי חייו, כמו כל בן עם אחר. גם אבות אבותיי שבאו מסלוניקי, או אבות אבותיו של ראובן ריבלין שהגיעו ממזרח אירופה, הגיעו כי הם לקחו ברצינות את 'לשנה הבאה בירושלים'. הם ידעו שלאומיות מתחילה בטריטוריה. הם היו אנשים בריאים. הם היו דתיים, אבל אם יש דתיים שמסתובבים בעולם וחושבים שארץ ישראל זה רק דיבור, להם היה בדתיות איזה דבר נוסף, ההבנה שצריך גם טריטוריה". למה אתה קורא לזה "בריאים" יותר? "כי הם הבינו מה זו מולדת. הדפקט הכי עמוק בעם היהודי זה שהוא לא מבין מה זאת מולדת". אדם יהודי שנולד באמריקה, למה ישראל היא המולדת שלו?
"אז שיבטל את 'לשנה הבאה בירושלים'. לאחר מלחש מת ששת הימים חשבו כמה מהחילונים בתנועת העבודה שהנה, תהיה תנועת עלייה עצומה מהגולה, ולכן צריך להתחיל לספח את השטחים. וקרה ההפך - היהודים לא באו, והפלשתינים הכפילו ושילשו את מספרם, ועכשיו אין לנו ברירה אלא להיגרר למדינה דושלאומית".
להתנדנד בין זהויות
כאמור, הספר החדש של יהושע, "הבת היחידה", סובב דווקא את הקיום היהודי בגולה, שבשיחה איתו הוא מתש נגד לו נחרצות. הוא מתאר את חייה של משפחה יהודית אמידה באיטליה, כמעטשמתבוללת (האב נישא לאישה נוצרייה שהתגיירה), שאינה מתכוונת לעלות לישראל, וחיה שם חיים נוחים למדי. הענן הגדול שמעיב על חיי הגיבורה, ָרֶקֶלה לוצאטו, עדיין לא בת ,12 הוא מחלש תו של אביה שבראשו מתגלה גידול. אמנם ברקע היא מתמודדת עם כמה קונפליקטים ביחס לזהותה כיהודייה כמעט יחידה בסביבה נוצרית. למשל, היא רוצה להשתתף בהצגת חג המולד בתפקיד האם הקדושה, ואביה אוסר עליה, או שהיא מתכוננת לטקס בת המצווה, שכולל תפילה נגד הגויים - "עלינו לשבח לאדון הכל... שלא עשנו כגויי הארצות" - שעשויה לפגוע בסביה הנוצרים.
ולצד זאת, בקריאה שלי, הקונפליקטים הללו לא מפש ריעים יותר מדי לחיי המשפחה האוהבת. התפילה הבש עייתית מוחלפת במהרה בתפילה אחרת, ואיסור ההשש תתפות בהצגה מתקבל על ידי רקלה בהבנה ובהשלמה. ומעל כל זה: החיים באיטליה מתוארים בספר בצבעים רכים ובתנועות גולשות, בין חופשת סקי בשלג לטלש טולים עדינים על המים בוונציה, עד כדי כך שלמקרא הספר היה אפשר לחשוב שיהושע שינה את עמדותיו, ולפתע הוא מצליח לדמיין, ואפילו להזדהות, עם ישיש בתם של יהודים מחוץ לישראל.
כאשר העליתי בפני יהושע את הרעיון שלפיו יש פער בין דעותיו על הגולה לבין האופן שבו היא מתוארת בספר - הוא התקומם. אחרי הראיון הוא התקשר אלי פעם אחר פעם בדרישה שאשנה את פרשנותי לספר ואת שאלותיי, ולבסוף העביר אלי גרסה חדשה, בכתב, לכמה מהשאלות שנשאלו בראיון. בספר אתה מתאר חיים מאוד נינוחים.
"אני מתפלא על קריאה כזאת שטחית של הספר. איך את מדברת על חיים נינוחים? בספר מתוארים שלושה חודשים בחיי רקלה, כאשר מתחילה מחלת אביה, והיא באה אל מיטתו ואומרת, אתה משאיר אותי לבד. היא מאוד קשורה אליו. הכל אצלך חומר? אם היא שייכת למשפחה עשירה, אין לה ייסורים ואין לה בעיות? מה עוד שהיא מתנדנדת בין הזהויות הנוצרית והיהודית במשפחתה. אבל החיפוש שלה הוא לא אחרי אלוהים. היא רוצה להרגיש בבית. היא רוצה אח. ואח אמיתי, לא אח ביולוגי, יש רק בארץשישראל. אנחנו אחים". בתפוצות אין אחים? "בתפוצות אין יחס מחייב בין יהודי ליהודי. הנה, גם
הרב קנייבסקי הוא אחי ללאום. הוא אחראי לי ואני אחראי לו. אני רוצה שישמור על כללי הבריאות כדי לא לסכן אותי, ואם הוא יפר אותם יש לי יכולת לקנוס אותו או להעניש אותו, וכך הוא תובע גם ממני".
"אני לא כותב פדגוגי"
השאלה אם הסמכות הזאת בין יהודי ליהודי בישראל גם נטענת באיזשהו ערך, באיזושהי מהות יהודית. או שהיא שקופה לגמרי.
"ההבדל בין יהודי וישראלי הוא שיהודי זה דבר חלקי וישראלי זה דבר מלא. הזהות הישראלית היא הזהות היהודית המלאה. באנו מהגולה כיהודים להפוך לישראלים. המילה ישראל היא מילת המפתח - אלוהים שבשמיים! זה שם הארץ. 'ישראל' היא המילה האמיתית הקשורה בזהות היהודית, מכיוון שהעם נקרא 'עם ישראל' והארץ נקראת 'ארץ ישראל' ובכל התנ"ך אין המילה 'יהודי' במובנה היום, ומשה רבנו היה 'ישראלי', ודוד המלך היה 'ישראלי' ובספר התפילה אין המילה 'יהודי' אלא 'ישראל'. זה השם שלנו". רקלה עוברת משבר, אבל לא הבנתי אותה בתור דמות מיוסרת, רחוק מזה.
"חיים חומריים טובים זה לא אומר חיים נפשיים טובים. אבא שלה עומד למות, ולקראת המחלה של אבא שלה היא מתנדנדת בין הזהויות". היא חיה עם הזהויות האלה בשלום.
"איזה בשלום? האם קראת את הספר שלי או ספר אחר? אביה לא מרשה לה לשחק את המדונה בהצגת בית הספר, לא מרשה לה להיכנס לכנסיות ולמנזרים, והיא צריכה בבת־מצווה שלה לומר תפילה קשה ומעליבה נגד הלאיהודים בנוכחות סבה וסבתה הלא־יהודים". אז היא החליפה את התפילה הבעייתית, מייד מצאה פתרון.
"את מתארת את זה בקלות. אבל היא תיתקל בימי חייה בעוד הרבה תפילות מביכות ואלימות כאלו, ואף אחד לא יחליף לה אותן. בישראל החיים הם חיים מלאים, חיים שאתה לא נמצא בהם במתח עם גויים ששונאים אותך". חסרים מתחים בישראל?
"זה מתח מסוג אחר. יש איזו אנטישמיות שמחלחלת. בן־גוריון אמר בשלהי מלחמת העולם, 'והאנטישמיות, מהי כי נלין עליה?' וז'בוטינסקי אמר, 'אם לא נחסל את הגולה, הגולה תחסל אותנו'. וצדק". אז אתה חושש מזה, מהאנטישמיות? "אני לא חושש, אני כועס". השואה היתה. האם אתה חושש שהיא תחזור? למה רקלה צריכה לעלות למדינת ישראל? "כדי שהזהות שלה תהיה מלאה, שהיא תדבר בשפתה". היא מדברת בשפתה, איטלקית.
"היא רוצה לדבר עברית, לא להיות במתח, יהודייה יחידה בכיתה של נוצרים. היא רוצה להיות בבית". אבל אתה מתאר את הקיום שלה כקיום יציב באיטליה. לא דחוף לה לעלות לישראל. "שתבוא לישראל. החיים הטובים לא קשורים רק באוכל".
בספר הקיום של רקלה נראה לי מאוד מאוחה. כאילו כשאתה מדמיין אותה אתה כן יכול לדמיין את הקיום שלה כקיום נוח, ועכשיו בשיחה אתה לא יכול. "זה לא ספר פדגוגי. אני חייל גרמני בכרתים (כמו ב'מר מאני'; ק"ד)? עשיתי 'מסע אל תום האלף'?" בספר שלך פתאום הדברים שפה בשיחה לא אפשריים, כן אפשריים.
"זה סיפור. כשאני כותב את 'מר מאני', אני כותב חמישה טיפוסים, הדעות הפוליטיות שלי והדעות האידיאולוגיות שלי הן קטגוריה אחת - ואני סופר. אנחנו מורכבים".
הסצנה האהובה מ"הלב"
יהושע נולד 1936־ב בירושלים, בן ליעקב יהושע, שהיה מזרחן פורה, ואף על פי שלא הצליח להשתלב באקדמיה, כתב ספרים ומאמרים רבים על התרבות הערבית והספרדית. בנו הסופר אמנם מעולם לא למד ערבית, אך התאכזב כאשר האב העתיק את עניינו מהתרבות הערבית לתרבות הלאדינו וההוויי הספרדי בעיר העתיקה, משום שבעיניו היה חשוב יותר, מבחינה פוליטית, לעסוק בתרבות ערבית.
אני שואלת אותו אם אפשר לקרוא את סיפורו המפורסם, "מול היערות" ,)1968( גם כדיוקן עצמי של מי שגדל בביתו של מומחה לערבית, שלא היתה לו הלשון הערבית, שהיה "כרות לשון" ערבית.
"בתקופה ההיא", הוא עונה, "בשנות ה־06, הערבים לא דיברו. הרוב בדרך כלל לא מדבר את שפת המיעוט. זה טבעי שהמיעוט לומד את לשון הרוב. אני כל כך שמח שמול התופעה של ירידת לימוד השפה העברית בתפוצות נוספו לנו שני מיליון ויותר דוברי עברית ערבים".
עם זאת, יהושע דוחה את האפשרות שסופרים ערבים הכותבים עברית - כמו אנטון שמאס וסייד קשוע - יערערו על הזהות הלאומית של הספרות העברית. "למה הם צריכים לכתוב בעברית?", הוא שואל, "יש להם מיליארד אנשים שקוראים בערבית. זאת הלשון שלהם. למה שלא יכתבו בערבית? מאוד אהבתי את 'ערבסקות' של אנטון שמאס, הייתי מיודד איתו. הוא קיבל את כל המחמאות הכי גדולות, ובכל זאת לא המשיך". למה אתה חושב הוא לא המשיך? "בגלל כל העניין של הזהות השפתית. הרבה אנשים יודעים שתי שפות, גם יעל דיין כתבה באנגלית, אז מה,
זה עושה אותה סופרת אנגלית? אחר כך התחיל הוויכוח הגדול בינינו, ביני ובין שמאס, כשהוא אמר שצריך לחסל את 'חוק השבות'. לא הסכמתי. אז עוד האמנתי שתקום מדינה פלשתינית, בינתיים האופציה הזאת ירדה. אמרתי לו, זאת מדינה יהודית ישראלית, אתם מיעוט לאומי ואם אתה רוצה מדינה, תיקח את מיטלטליך, ותלך 100 מטרים לירושלים המזרחית, ותהיה לך שם הזהות הפלשתינית המלאה. לא גירשתי אותו. רצינו אז שתי מדינות - חמישים שנה לחמתי על זה. אבל אם הוא רוצה את הזהות הפלשתינית המלאה, שבה מדברים ערבית, ושהזהות הלאומית היא פלשתינית, שיעבור למדינה הפלשתינית". עכשיו זאת כבר לא אפשרות ממשית, בעיניך.
"הפתרון של שתי מדינות היה הפתרון הנכון, אבל היהודים טרפדו אותו לגמרי על ידי ההתנחלויות. והפלשתינים, עם היריות המטומטמות שלהם מעזה והמנהרות המשוגעות שלהם, הראו שהם בכלל לא רוצים משהו עצמאי, שהם רוצים לחזור הביתה. שני עמים תקועים ככה. אז עכשיו הפתרון היחיד הוא מדינה אחת, מדינה דו־לאומית. והשם יודע מה מחכה לנו כאן. אבל זה כבר לא עניין שלי, אני לא אהיה פה".
כאשר אנחנו מדברים על אביו ועל הערבית, הוא מסביר כי מעולם עד כה לא חש צורך לכתוב זיכרונות או אוטוביוגרפיה. "אין בחיים שלי שום דבר מיוחד, ויש לי מספיק דמיון. עמוס עוז היה אומר כל הזמן, 'יש לי פצע'. לי אין פצע. אבל היום אני חושב שאכתוב זיכרונות מהשנים הראשונות בתור ילד בירושלים".
כאן מספר יהושע על סצנה אהובה עליו בספרו החדש, שקשורה לספר "הלב" של דה־אמיצ'י שהוא אוהב מילדות. "זה היה הספר שעשה אותי לסופר. אבי קרא לי אותו בגיל 5 וכל כך אהבתי אותו, ובכיתי. אהבתי את הרגשיות שלו, ואת הטון הלא־סנטימנטלי. הקטע שאני הכי אוהב ב'הבת היחידה' הוא כשרקלה הולכת לבקר את המורה הזקנה שלה. היא לא רוצה לבקר אותה, אבל הסבתא שלה מכריחה אותה, ופתאום נוצר ביניהן איזה קשר, והיא ישנה שם. היא מספרת לה על שני סיפורים מתוך 'הלב', אחד מהם, 'הלבלר הקטן מפירנצה', היה מאוד חשוב לי בשעתו, כי הוא היה הבסיס לסיפור 'שתיקה הולכת ונמשכת של משורר'. בכל מקרה, היא הולכת למורה בידיעה שהמורה תכין אותה, בעזרת 'הלב', לקראת הדבר הנורא שהולך לקרות לה - כי האבא הוא מרכז הזהות שלה". אתה אוהב את הסצנה הזאת כי היא מתארת את הכוח של הספרות על הגיבורה שלך? "בוודאי. אני מאמין בכוח של הספרות, בגלל זה נהייתי סופר. כי ראיתי שספרות יכולה להביא אותך לבכי וצחוק, ויכולה להביא אותך להזדהויות עמוקות כל כך עם מי שלא חשבת שתוכל להזדהות איתו בחיים".
"באנו מהגולה כיהודים להפוך לישראלים. המילה 'ישראל' היא מילת המפתח - אלוהים שבשמיים! זה שם הארץ. העם נקרא 'עם ישראל' והארץ נקראת 'ארץ ישראל', ובכל התנ"ך אין המילה 'יהודי'"
"רצינו שתי מדינות - 50 שנה לחמתי על זה. אבל אם אנטון שמאס רוצה את הזהות הפלשתינית המלאה, שבה מדברים ערבית, ושהזהות הלאומית היא פלשתינית, שיעבור למדינה הפלשתינית"