ארדואן מצמץ ראשון

בשאפיינה צל הבחירות ותוצאותיהן נקלעה ישראל לשיתוק, ואת הדינמיות

את מדיניותה במזרח התיכון בשנים האחרונות החליף קיפאון. אלא שאזורנו אינו קופא על שמריו, וגם אינו ממתין עד שת שוב ישראל למסלול. שורת מהלכים עומדים לשנות את המציאות באזורנו ולהשפיע גם על ישראל, בלא שזו קשובה ונערכת לקראתם.

כך התבשרנו על התחממות ביחסי טורקיה עם מצרים, שתי יריבות שנראה היה כי תהום של איבה מפרידה ביניהן. לפני כמה חודשים הובע חשש מפני עימות בין המדינות במימי הים התיכון או בלוב, אבל עתה מתרבים הדיווחים על הבנה הנרקמת בין קהיר לאנקרה, שתאפשר ליישב את חילוקי הדעות. כמו בהקשר הישראלי, שבו מצפה טורקיה לאיתות מירושלים שיאפשר לחמם את היחסים, גם במקרה המצרי ארדואן הוא שמצמץ ראשון. עוד בראשית העשור הקודם, משפרץ האביב הערבי, היה ארדואן משוכנע כי המזרח התיכון עתיד ליפול לידיו וכי יוכל לחדש את ימיה של האימפריה העות'מאנית. אחרי הכל, במצרים ובתוניס שלטו האחים המוסלמים, חמאס ביסס את שליטתו בעזה, וגם בסוריה נראה הניצחון של האסלאם קרוב יותר מתמיד.

אבל לא כך קרה. ארדואן נקלע למבוי סתום, ויותר מכך לסבך של שנאות עם רוב מדינות ערב. בין אלה בלטה מצרים כיריבה המרה. בשביל המצרים לא היה מדובר רק בשאלה של אגו, אלא באינטרסים חיוניים. טורקיה תמכה באחים המוסלמים המהווים איום למשטר המ צרי, ביקשה לפגוע בזכויות קהיר בים התיכון ואף שלחה כוחות ללוב.

אבל עתה מבקשת טורקיה לפייס, והיא נכונה להגיע לפשרות עם מצרים. אחרי הכל, ממדיניות של "אפס בעיות" נותרה טורקיה עם "אפס ידידים", מסובכת בסוריה, ולמול שאלה כורדית שלא נותנת לה מנוח. ממשל טראמפ התחלף בביידן, והצל של איראן ורוסיה, ידי דות לכאורה אבל יריבות היסטוריות, אף הוא לא נותן לאנקרה מנוח.

מכאן המאמץ הטורקי לשפר את היחסים עם ישראל ועם מצרים. חשוב לזכור שהנשיא הטורקי מתקשה לשמור על פיו, וכש"קופץ לו הארדואן" פורצים המשברים מחדש. יש לומר שגם אם לא שומר על מוצא פיו, הרי שהוא נזהר שלא להביא דברים לכדי פיצוץ, ולראיה, גם עם מצרים - ובוודאי שעם ישראל - נשמרים ואף מתפתחים.