"לדרוך בזהירות על הקרח"
אורי אורלב, שחגג לאחרונה יום הולדת ,90 התפרסם בעקבות ספרי השואה לילדים שכתב, אך כל השנים סירב להיתפס כ"סופר שואה" ● "נקודת המבט היא של הילד שהייתי – סקרן, הרפתקן ואופטימי", הוא אומר ● מה הפך את יורק מגטו ורשה לקאנון ישראלי, וכיצד הצליח להציב את השואה על מדף הספרים היומיומי
בסוף חודש פברואר השנה ציין הסופר אורי אורלב את יום הולדתו ה .90 אור לב, שנחשב על ידי רבים כגדול סופרי הילדים והנוער של ישראל, הוא היוצר הישרא לי היחיד שזכה בפרס אנדרסן, הפרס הספרותי היוקרתי בעולם לספרות ילדים ונוער, וכן בפרס ביאליק ובפרס דבורה עומר. הוא כתב עשרות ספרים, שהידועים שבהם עוסקים בילדותו בת קופת השואה ומציגים את המתרחש במבט של ילד )"האי ברחוב הציפורים", "חיילי עופרת" ו"רוץ ילד, רוץ"(.
בספרי "השואה" של אורלב בולט יסוד אוטו ביוגרפי מוצק, המסגיר את שורשי הסופר, שנולד בפולין בשם יורק אורלובסקי ושרד את הזוועות עם אחיו קאזיק בגטו ורשה ובמחנה הריכוז ברגן בלזן. בעודו ילד במחנה, יורק הקטן החל לכתוב שירים ראשונים בפולנית בפנקס קרטון זעיר שנשא עמו. הפנקס הזה שמור אצל אורלב גם היום, כמעט 80 שנים לאחר מכן. השירים שבו תורגמו, ובשנת 2005 יצא לאור הספר "שירים מברגן בלזן" )"כתב: יורק אורלובסקי, תרגם: אורי אורלב", מצוין על כריכתו, כאילו לא מדובר באותו אדם(. בעיניו, יורק מפולין ואורי מקיבוץ גניגר )שם נקלט אורלב לאחר השחרור מהמחנות והעלייה לארץ( הם שני אנשים שונים לחלוטין, ובזכות השוני היו לאורלב תעצומות הנפש לחזור אל זיכרון הזוועה בעת הכתיבה.
"איני רואה עצמו כסופר שואה", מבהיר אור לב בשיחה עם "ישראל היום", לרגל יום הולדתו. "אני סופר שילדותו, בין שאר התנסויותיו לאורך חייו, משמשת לו מקור והשראה לכתיבה. בהיבט הזה אני דומה לאמנים רבים אחרים בכל תחומי האמנות, שילדותם משמשת להם מקור והשראה לביטוי אמנותי. שש שנות המלחמה, והשואה בתו כן, היוו חלק משמעותי מילדותי, ולכן חוויותיי וזיכרונותיי מתקופה זו מופיעים בכתיבתי".
אורלב מבהיר שזווית הכתיבה שלו היתה קבו עה לאורך כל השנים. "אני יכול לדבר, לחשוב ולכתוב על מה שחוויתי רק מנקודת המבט של הילד שהייתי - ילד סקרן, הרפתקן ואופטימי. אני מודה שזה גם סוג של מנגנון הגנה - הכתיבה מנ קודת הראות של הילד שהייתי אפשרה לי ללכת על קרח דק, שתחתיו התהום הפעורה וסכנותיה, שהמבוגר יודע שהיא קיימת. לא יכולתי לחשוב כמבוגר על מה שחוויתי. לא יכולתי לחשוב על ילדיי חווים מצבים כאלה. ידעתי שאם אדרוך חזק מדי - כמבוגר - על הקרח, אשקע לתהום ואולי לא אצא ממנה לעולם".
הסיפור הוא המסר
חרף כל מה שעבר על אורלב בתקופה הנוראה, לרבות אובדן של אמו, הוא לא איבד את היכולת להתבונן בהומור בעולם, ושמר על האמון בטוב האנושי. בכל ספריו יש דמויות של "גיבורים רעים", שמתגלים כאנושיים אפילו בנסיבות הקשות. סגנון כתיבה זה, שנובע גם מן האופי וממבנה האישיות של הסופר, הפך את נושא השואה בספריו נגיש להזדהות אצל מאות אלפי קוראיו בעולם.
כדי להמחיש את גישתו לנושא העברת חוויות מתקופת השואה, אורלב נזכר בסיפור שהתרחש לפני כמה שנים, בתום פגישה עם קוראיו בבית הספר הבינלאומי בדיסלדורף, גרמניה. הוא התבקש על ידי המנהל לומר למשתתפים, שבהם תלמי דים ומוריהם שהאזינו ברוב קשב, מהו המסר שהיה רוצה להעביר להם. ״אינני יודע להעביר מסרים", היתה תשובתו. "אני יודע רק לספר סיפורים, ואס פר לכם אחד: כשהיינו בגטו, חזר אחי הקטן מהגן וסיפר לאמי ולי שראה ברחוב קצין גרמני מחלק לחמניות מתוך סל לילדים הרעבים על המדרכה. אמא לא האמינה לו, ואמרה שהוא ממציא. אבל אני - אני האמנתי״, סיים אורלב והוסיף: ״וזהו המסר שלי לכם״.
"האי ברחוב הציפורים", שזכה לאינספור תרגו מים, עובד לתיאטרון ולסרט קולנוע וזיכה את יוצרו בכמה פרסים בכמה מדינות, הוא ככל הנראה ספרו המפורסם ביותר של אורלב. בסיפורו של אלכס בן ה ,10 המסתתר בבית הרוס במה שהיה עד לא מכבר הגטו של העיר בציפייה לשובו של אביו, יש כל המרכיבים של ספרות גדולה המסוגלת לגעת בנ פשם של כל קורא וקוראת, קטנים וגדולים כאחד: מגוון רגשות אמיתיים, מבדידות ופחד עד שמחה ותקווה, דמות מהימנה וכובשת, והתמודדות של אדם אחד, קטן בשנים וגדול באופי, עם מוראות העולם שהשתגע, התנכר ורודף אחריו. כדי לה עביר את הזמן, אלכס קורא את הספר על רובינ זון קרוזו, ומחפש קווי דמיון בין הרפתקאותיו של הגיבור הספרותי לבין מסע ההישרדות של עצמו.
"הספרים של אורלב השאירו חותם בל יימחה על הצגת השואה בתרבות הישראלית, ואף מחוץ לה", מבהירה יעל דר, פרופסור לספרות באוניברסיטת תל אביב וחוקרת ספרות ילדים ותרבות ילדים יש ראלית. "דור שלם התחנך על זיכרון השואה בזכותו - וזה דבר עצום. לפני אורלב, סיפורי השואה ליל דים, ובכלל זיכרון השואה לילדים, היו דבר ממסדי מאוד, מנוכר במידה רבה, משום שעסקו בטרגדיה לאומית ולא בפרט. אורלב תיאר את השואה במבט של ילד, של משפחה, והציג קול אותנטי. באופן מטאפורי הוא העביר את הנושא מהמדף של יום השואה הממלכתי אל מדף הספרים הרגיל, ולכך היתה השפעה אדירה. אך מעבר לעניין הזה, מדובר באמן מילה מוכשר ובסופר נפלא".
"קריאה עצמאית של ילד"
נוסף על כתיבה, אורלב התמסר לשני עניינים משיקים וחשובים לא פחות - החינוך והתרגום. במשך שנים הוא נפגש עם אלפי ילדים במסג רות חינוכיות שונות בארץ ובחו"ל, וגם לפעילות הזאת היה תפקיד מרכזי בהנחלת זיכרון השואה. מפעל התרגומים שלו מפולנית כלל את יצירות המופת של יאנוש קורצ'ק )"המלך מתיא הראשון" ו"קאיטוש המכשף"(, את ספרי זוכה פרס נובל לספרות הנריק סנקביץ' )"קוו ואדיס" ו"בישימון ובערבה"( ואת הספרים של אחד מגדולי המדע הבדיוני, סטניסלב לם )"טייס החלל פירקס", "סיירת החלל ניצחון", "חזרה מהכוכבים" ואחרים(.
אמנם אורלב מזוהה עם ספריו על השואה, שהחלו להתפרסם משנת ,1980 אך החל לכתוב הרבה לפני כן והתמקד במגוון נושאים, כמו למשל ב"חיית החו שך", אשר ראה אור בשנת 1976 בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ועסק בחוויית השכול של ילדים. "גם היצירה הזו היתה פורצת דרך", מסבירה דר, "לפניה השכול היה מיוחס בעיקר להורים שכולים או לאלמנות, ואילו אורלב הפנה את הזרקור אל ההתמודדות של ילד עם האבל, עם הגעגועים ועם מה שעובר על המשפחה בעקבותיהם".
דר מזכירה שאת דרכו הספרותית החל אור לב בקיבוץ, שם עבד ברפת. זה קרה בלי שלמד כתיבה במסגרת כלשהי. במקום זאת נהג לספר לחברו לקיבוץ, כשנסעו לעיר, את סיפורי ילדו תו בפולין של ימי המלחמה, והחבר עודד אותו להעלותם על הכתב. מן הדיאלוגים האלה נולד בשנת 1956 ספרו הראשון של אורלב, "חיילי עופרת", שהתקבל באהדה מצד הקוראים והמב קרים. את הביקורת החיובית עליו תחת הכותרת "זיכרונות ילדות מימי האימים", כתבה לא אחרת מאשר לאה גולדברג.
האם ספרי השואה של אורי אורלב השאירו בצל את הרבדים האחרים של היצירה שלו?
דר: "ספריו האחרים מרתקים לא פחות, גם אם זכו לפחות פרסום בינלאומי. אני מאוד אוהבת את הספר 'רחוקי משפחה'. אורלב מתאר בו את קו רותיהם של שני ילדים, יורק וקאזיק כמובן, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהם מגיעים לקיבוץ בישראל, ואת החיפוש הנואש שלהם אחרי קרובים".
מה המתכון הייחודי של אורלב לכתיבה עבור ילדים ונוער?
"יש מעט מאוד סופרים שהקול הילדי שלהם נשמע בלי מאמץ, חזק ומדויק, ואורלב הוא ראש וראשון להם. החוויה המתוארת על ידו היא חוויה ילדית, כאילו הסופר לא עיבד את חוויית השואה כמבוגר, אלא נשאר במקום שרק קול ילדי יכול לתאר. בזכות זאת היצירה של אורלב נשארת רלוונטית גם עבור ילדי הדור הנוכחי וילדי הדור הבא. קריאתם בספריו תהיה אולי קריאה עצמאית, בלי שההורים יביאו את הספרים לילדים, אבל הוא בוודאי יישאר חלק מקאנון ספרות הילדים הישראלי והעולמי".