כוח נוטה להשחית, חולשה משחיתה לגמרי
בימים שהליברליזם האמריקני עדיין לא ירד מהפסים אל עבר המתכונת ה"פרוגרסיבית" המעוותת, תרם ליברל מוביל ונבון בארה"ב ניסוח מבריק לאחת התובנות העמו קות של הפוליטיקה וההתנהגות האנושית. על בסיס אמרתו המוכרת של לורד אקטון: "כוח נוטה להשחית; כוח מוח לט משחית באופן מוחלט", קבע המועמד הדמוקרטי עדלי סטיבנסון: "כוח נוטה להשחית; חולשה משחיתה באופן מו חלט". בכל מאבק, במיוחד כשחברות פתוחות ודמוקרטיות נאבקות בגורמים אוטוריטריים, כוחניים ואלימים, מבית ומחוץ, אין גרוע מלשדר חוסר אונים.
הנשיא טדי רוזוולט הציע: "דבר ברכות ושא איתך מקל גדול". ראוי להפעיל אמצעים "רכים", רק אם ליריב ולאויב ברור שהם מגובים בכוח מוחץ ובנכונות להשתמש בו כאשר הרכות מגיעה למבוי סתום. מנהיגים בחברות דמוקרטיות שניסו לדבר ברכות לרדיקלים ולשאת עימם מחצצת שי ניים, הביאו אסון ועודדו אלימות בהיעדר הרתעה. בקרב הגורמים הפתוחים, הדמוקרטיים והפלורליסטיים, בינם לבין עצמם, ראוי לעצב פשרה ליד שולחן הדיונים. לגו רמים רדיקליים ואלימים יש הכרח להוכיח, כתנאי מוקדם לדיאלוג, נחישות, נכונות לעימות וכושר עמידה מתמשך.
ביידן מתעקש כנראה ללמוד בדרך הקשה. גם כשהוא מאמץ רטוריקה נוקשה, הוא ממקד את דבריו בעניינים משניים בסדר היום הגלובלי - אישיותו של פוטין וז כויות האדם בסין. כיוון שביידן אינו מחויב, כאובאמה, לאידיאולוגיה דוגמטית של רפיון, מוקדם עדיין לחרוץ דין. אולי עוד יתעשת. אלא שברור כבר עכשיו שאויבי ארה"ב הריחו חולשה - ומגיבים, כצפוי, בפרובוקציות. מדיניות סין מול טייוואן, תוקפנותם של איראן ושלוחיה, ריכוז הכוחות הרוסיים בגבול עם אוקראינה וירי טילים צפון קוריאניים לים יפן מאותתים כולם באותו כיוון. לבעלות הברית של ארה"ב - בהודו, ביפן, באוסטרליה, בפיליפינים, במזרח אירופה, בערב הסעודית, במצרים ובישראל - יש סיבה לדאגה. מדובר לא רק במדיניות החוץ: מיליוני מהגרים, הרוצים להיחלץ מהמצוקה ומהכאוס של מרכז אמריקה, מניחים שארה"ב מאבדת למעשה את ריבונותה בגבול עם מקסיקו ונוהרים לשם בהמוניהם.
איראן מודעת לחולשת עמדת המיקוח של ביידן, ומנ סה להכתיב לו, בהתרסה ובאיומים, מתווה משפיל שיציגו ככלי ריק. ניסיונותיו להופיע כתקיף שקופים, על גבול הפתטיות: דרישה להפסקת פעולותיה של איראן בניגוד להסכם הגרעין כתנאי מוקדם להסרת הסנקציות, והפצצה מוגבלת מאוד בסוריה נגד מיליציות בשליטה איראנית. האיראנים לא מתרשמים, ובצדק. מייד לאחר שביידן הציב להם תנאים נוקשים, החל ממשלו למסמסם ולהשמיע תרו עות נסיגה. הם יודעים ש"דיבורו הרך" אינו מגובה ב"מקל גדול" של נכונות לעימות מתמשך. לא בטוח שיאפשרו לו אפילו להתקפל בדרך שלא תשפיל את ארה"ב.
ביידן מקפיד לקעקע את קשריו עם בעלי הברית האזו ריים. באמון הדרוש בירושלים פגע כאשר מינה נציג בכיר בנושא הקריטי ביותר לביטחונה, המוכר בישראל ביחסו הבלתי ידידותי. בערב הסעודית פגע אישית ביורש העצר העומד למעשה בראשה, מקדם בזהירות רפורמות פנימיות ופועל ברצינות להינתק מחוגים אסלאמיים רדיקליים. בתימן הביאו הסנקציות האמריקניות הפומביות על הסיוע לסעודיה להגברת הפרובוקציות של המורדים הקשורים לאיראן. בחריין וכוויית הבינו את נזקי המדיניות האמרי קנית החדשה וביטאו את חרדתן בפומבי. הנשיא א סיסי נכנס לכוננות ספיגה. מדינות פרו אמריקניות - ירדן, מרוקו ואחרות - מכירות את הדפוס מימי אובאמה )וקרטר( ומבינות את השלכות המפנה.
בנושא האיראני, המכריע מבחינת ישראל, נותר לקוות שהאיראנים יתמידו להציג "מהמקפצה" עמדה כה קשוחה, שאפילו ביידן לא יוכל להכיל. הם עשויים לנהוג כך לנו כח עליבות העמדה האמריקנית, תוך הסתמכות על ההסכם האסטרטגי עם סין, אף שסיכויי מימושו יוכרעו בזירה הג לובלית. אם איראן תיתן לביידן עילה למדיניות פייסנית שתאפשר למעשה לאייתוללות את מימוש עיקר תוכניתם האזורית, תיאלץ ישראל לפעול בדרך קשה והרת סכנות.
כיוון שביידן אינו מחויב, כאובאמה, לאידיאולוגיה של רפיון, מוקדם לחרוץ דין. אולי עוד יתעשת. אלא שאויבי ארה"ב כבר הריחו חולשה ומגיבים, כצפוי, בפרובוקציות