ככה לא נראית שותפות

המחבל רושדי אבו מוך שוחרר אתמול מהכלא הישראלי והתקבל בכבוד מלכים בחוצות באקה אל גרבייה. למי שלא מוצא את עצמו מעט המום מהאירוע הקטן הזה, נזכיר שאבו מוך היה שותף בחטיפה, בעינוי וברצח של החייל משה תמם ז"ל בשנת ,1984 ושהצוהלים והחוגגים כולם אזרחי מדינת ישראל.

דקות אחרי שחרור המחבל, כבר פורסמה הודעת ברכה מטעם החזית העממית לרגל שחרורו מ"כלא הכיבוש", וכרזות ודגלים נתלו ברחבי באקה אל גרבייה מבעוד מועד. רכב עם גג נפתח הסיע אותו ברחבי העיר בעודו מחייך מאוזן לאוזן ומנופף בידו, המונים התקהלו כדי לחבק אותו, ושניים רכובים על סוסים פילסו לו את הדרך. ככה ייעשה לאיש אשר הרחוב הערבי חפץ ביקרו. העובדה שבמדינת ישראל הריבונית מחבל שרצח חייל בכלל רואה אור יום, ושאזרחותו לא נשללת בידי שר הפנים, רעה ומקוממת מספיק. אבל מטרידה הרבה יותר היא העובדה שבלי לט רוח לשמור אפילו על מראית עין של בושה - אזרחים ישראלים נושאים על כפיים מחבל רוצח.

כשברקע נערכים התייעצויות בבית הנשיא ודיונים קדחתניים בדבר שותפות יהודית ערבית, צריך לומר בקול ברור: זו אינה שותפות. מי שרצח של חייל צה"ל מעורר בו רגשות שמחה - הוא לא שותף, לא מעורר אמון, וראוי להרחיק אותו מהשפעה על סדר היום הציבורי במדינת ישראל. כמעט 35 אחוזים מהמצביעים בבאקה אל גרבייה תמכו במנסור עבאס, ההבטחה החדשה בשמי הפוליטיקה הישראלית. בלי לחקור את עברו המפוקפק של עבאס עצמו בכל הנוגע לתמיכה בטרור, קשה מאוד לראות את תמונות החגיגות מבאקה ולהשתכנע שיש פה רצון אמי תי ללכת בדרך משותפת. גם אם תהיה שותפות יהודית ערבית טובה ומשמעותית יותר מזו הקיימת היום - ואני מקווה שכך יהיה ביום מן הימים - היא לא תוכל להתקיים אם אזרחי ישראל הערבים לא יסכימו לזנוח את ההזדהות עם מטרות האויב.

לא מדובר פה בפערים מובנים של הבנת הנרטיב הפלשתיני, או בקושי להזדהות עם מילות "התקווה" - אלא בתמיכה אקטיבית ובאיידוליזציה של מי שברוע ובאלימות שומט את הקרקע מתחת לקיומה של מדינת יש ראל. אין שיתוף פעולה אפשרי עם ציבור כזה, ונבחר ציבור ערבי שמצפה לאמון ולשותפות, צריך להתנער מכל וכל ממסרים דוגמת אלו שבקעו אתמול מרחובות באקה אל גרבייה.

אין לי ספק שלא כל תושבי באקה אל גרבייה, ובוודאי שלא כל הציבור הערבי ישראלי, מזדהים עם חגיגות שחרור המחבל. אך הם יצטרכו, מול לחץ חברתי כבד, למצוא את הדרך להשמיע קול אחר ולהתעקש עליו. אם תרשו לי, בפרפראזה קלה על דבריו של המשורר היהודי גרמני קורט טוכולסקי: חברה אינה נמדדת רק במעשיה, אלא במה שהיא מוכנה לשאת.