מפד"ל החדשה

יש תחושה של אי נוחות שמתגברת במחנה הימין בי מים האחרונים. משהו בהתנהלותו של בנט מבשר לחדי העין סופה של דרך. יחצה את הרוביקון כעת או "רק" בעוד חודש? רק "כשלא תהיה ברירה", יש שמוסיפים, אך משום מה כבר אינם משתנקים מעצם הדיבור על המעבר האפשרי מגוש לגוש. זאת, חרף כל ההבטחות, ההצהרות והחתימות טרם הבחירות.

המבקרים, לעומת זאת, טועים להשוות בין מעשיו של פלג זה שבראשו בנט לעלילות "התחייה" ב .'92 לתחייה היתה תקווה שגויה שיימצא נתיב ימני יותר מזה של שמיר. ימינה של היום, לעומתה, שוקלת לקחת את קולות מצביעיה הימניים ולהעבירם במודע לקואליציה שאינה ימנית יותר, שלא לומר שמאלית. וכך, עם כל הרצון של בנט להתחדש רעיונית מדי מערכת בחירות, אולי את צביונה הדתי של מפלגתו הצליח להסיר מעט, אך לא את צביונה הפוליטי. ימי נה היא, בסופו של דבר, גלגול מחודש של המפד"ל ההיסטורית. זו שבאופן מסורתי התבשמה מהחיבוק של מפא"י ומהתקבלותה לאליטה הישראלית, לעומת העומדים מנגד, הליכודניקים, המזרחים והחרדים. זאת אותה "חבורת אוניברסיטת בר אילן", שמעולם לא הבינה איך הדביקו לה את הזיהוי של נוער הגבעות, שכן ראתה עצמה חלק מן ההגמוניה.

והנה הופיעה לפתחה ולפתחו של בנט הזדמנות יקרה מפז לא רק להתמנות לראשות ממשלה, אלא להחזיר עטרה ליושנה. להפריד כיפה מכיפה. הציונות הדתית )סמוטריץ'( מכאן וימינה )בנט( מכאן. ציונות דתית איחוד וציונות דתית מאוחד. האחת "חשוכה" ו"משיחית", השנייה ממלכתית, אליטיסטית ומקוב לת, שזוכה לנציגות בלתי פרופורציונלית ביחס לכוחה הפוליטי, ממש כפי שהיה במשך שנים רבות גם בכל הקשור לנציגיה בתקשורת הישראלית ובמוסדות כוח נוספים בחברה. לא פחות מכך שבנט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה לסלול את דרכו זו בחזרה להגמוניה. האהדה התקשורתית, הכיפה המתכווצת, ההגנה על מע רכת המשפט - אלה הרכיבים הדרושים לטקס המעבר.

המתנגדים לתזה יספרו שוב ושוב על משבר האמון בין נתניהו לבנט שגרם להתנהגותו. אך התהליך הזה, יש להזכיר, לא התחיל בשבר שנוצר באי הצטרפות ימינה לממשלת נתניהו האחרונה. כבר לפני כשנתיים נראו לכך עדויות. הציונות הדתית )פלג א', ימינה(, שמבינה היטב את הסכנה של הסכמי אוסלו וההתנתקות, שיודעת להפגין ולהתנגד, לא פקדה )למעט דניאלה וייס ושמחה רוטמן מפלג ב'( את ההפגנות נגד מערכת אכיפת החוק בתקופה שבה גובש כתב האישום נגד נתניהו. להפך, היא גזרה על עצמה, אז כמו היום, מדיניות של הפרד ומשול מרצון. הפרדה שבין ההתרחשויות בזירה המש פטית תקשורתית שמתנהלת מול נתניהו ובין ההישגים הלאומיים בזירה המדינית. המאבק של נתניהו מוסגר כעניין אישי והופרד מן העניין האידיאולוגי לאומי. ומעל לכל, היו אלו דווקא בנט ושקד שלא פצו פה במילה של ביקורת נגד המערכות הללו.

האתנן המעמדי חברתי שמוצע לבנט כיום הוא אפוא המשך של אותה מגמה: "למפד"ל" את ימינה. מגמה שבנט מאמץ בשתי ידיים. כל שנותר לתהות הוא אם גם מצביעי ימינה יעדיפו את הפרס הזה על פני האידיאולוגיה, ואם יתעוררו בזמן מן השיכרון, או רק לקראת הפינוי הבא.

ימינה היא, בסופו של דבר, גלגול חדש של המפד"ל ההיסטורית, זו שהתבשמה מחיבוק של מפא"י ומקבלתה לאליטה, לעומת אלה שממול: הליכודניקים, המזרחים והחרדים