גבורה וזיכרון

במציאות בלתי אנושית הם נאבקו לשרוד - והקריבו את עצמם להצלת אחרים ● סיפורי האומץ מגיא ההריגה ●

רגע לפני שאמה ושלושת אחיה נשלחו לגטו, הגיע פולני כפרי לעיירה שבה התגוררה אסתר בת ה 14 ואסף אותה אל ביתו ● "אין לנו ילדים ואנו רוצים להציל נפש אחת מהשמדה", הסביר ● כמעט כל משפחתה נרצחה, אבל במרתף שבו הוסתרה, בין ארגזי תפוחי האדמה, חלמה על דמותו של אביה שנלקח לסיביר לפני המלחמה ● כשיצאה אחרי שנתיים ממחבואה התבשרה כי האב בחיים, ויחד הם עשו את המסע לישראל

"בעיירת הולדתי אין לי אף קבר אחד ממשפחתי הענפה שנספתה בשואה, קבר שעליו אוכל להש תטח, אבל יש לי זיכרון, והוא חי ובוער, וימשיך לחיות כל עוד נשמה באפי. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מהגיהינום הזה" )אסתר ברנד, "זיכרונות נעוריי"(.

זהו סיפורה הבלתי ייאמן של אסתר לא נגנאואר, לימים ברנד, ששרדה את התו פת באורח נס, עלתה לארץ והקימה משפחה מפוארת. זהו סיפור על אי של אנושיות בתוך הרוע המצמית, על מוסר עילאי ועל הקרבה.

אסתר נולדה ב ,1925 הבכורה מתוך ארבעה ילדים, למשפחה אמידה, יהודית מסורתית, בעיירה במזרח פולין )היום אוק ראינה( בשם טורקה. ילדותה עברה בשלווה יחסית. להוריה היתה חנות סיטונית, ואומ נת טיפלה בבית ובילדים. אבל בגיל 14 האידיליה נסדקה, כשגרמניה פלשה לפולין ומזרח המדינה עבר לידי הרוסים. כל מי שנחשב ל"מנצל הפרולטריון" נשפט ונע נש, וכך גם אביה של אסתר, שנשלח לסי ביר ורכושו הולאם. מאותו הרגע, ב ,1939 תחילת מלחמת העולם השנייה, נותרו האם וארבעת הילדים לבד, בלי האב ובלי החנות, מקור הפרנסה.

כשנכנסו החיילים הרוסים לחנות ולקחו כל מה שמצאו, רצה אמה של אסתר הבי

תה, צררה את הכסף שהיה בנמצא, השכי בה את בנה הקטן במיטה ואת הכסף הניחה תחת מראשותיו. היא סיפרה לו בקצרה מה קרה, כיסתה אותו ושמה לו מגבת רטובה על המצח. כשהגיעו החיילים לחפש עוד ממון הם הפכו את הבית, וכשנכנסו לחדר שבו שכב הילד, ביקשה מהם האם לשמור על השקט כי הוא חולה והרופאים חושדים שמדובר בטיפוס. הרוסים ברחו מהבית באותו רגע והכסף ניצל.

"התושייה הזאת בדיוק עברה מסבתא אל אמא שלי", מספרת סימה טאוסיג, בתה של אסתר, "היתה לה המון תושייה. תמיד היו לה פתרונות מחוץ לקופסה, והיא היתה מאוד אמיצה". אנו יושבות בביתה הנעים שבכפר אדומים, בחוץ סופת אביב מניעה את עצי הפרי בגן, בפנים שקט. מספרים סיפור.

החיים הפכו הפקר

"המשפחה של אמי התחילה להמציא כל מיני דרכים להתפרנס", ממשיכה סימה, "בתנור של סבתא הם אפו בכל בוקר לחמ ניות, והדודים היו לוקחים את הסוס והעג לה כדי למכור אותן בבסיס רוסי סמוך. לא הציקו להם ולא רדפו אותם, רק לא היתה פרנסה, היו תלושי מזון ובכל מקום היה צריך לעמוד בתור". תלתליה החומים בלונדיניים של סימה נעים בדברה, עיניה חכמות. רואים שעברה חיים מורכבים, ועדיין היא אופטימית ומחייכת רוב הזמן.

שנתיים אחר כך הפרו הגרמנים את הסכם ריבנטרופ מולוטוב ופלשו גם לצידה המזרחי של פולין. השמועות על גורל היהודים תחת השלטון הנאצי הגיעו גם לשם, ויהודים רבים ברחו יחד עם הצבא הרוסי. סימה: "תמיד שאלתי את אמא שלי למה הם לא ברחו. הרי אבא ברוסיה, הם לא הולכים להיות לבד שם. אמא אמרה שהם לא רצו להיטלטל עם ילדים קטנים. אולי גם פחדו מהרעב ברוסיה. גם אבא שלה שאל אותה אחרי המלחמה 'איך לא באתם?! חיכיתי לכם כל יום!'. הוא היה חופשי בתקופה ההיא, כי רוסיה שחררה את כל האסירים כדי למצוא חן בעיני בעלות הברית. הוא החל להתפרנס ממסחר זעיר, בעיקר בשוק השחור". למה הוא לא חזר למשפחה ביוזמתו? "היה בלתי אפשרי לחזור. הגרמנים סגרו את הגבול. האמת היא שאף פעם לא עלה בדעתי לשאול את זה. גדלתי על הסיפורים של אמא שלי. היא היתה מספרת אותם שוב ושוב, ובכל פעם שאלתי את אותן שאלות וכל פעם קיוויתי שהפעם זה ייגמר טוב. ידעתי שלא, אבל אולי בכל זאת...

"בכל פעם שאלתי את השאלה - איך לא הלכתם? ועוד היו להם סוס ועגלה, שלא להרבה היו. אבל צריך להבין שזה היה אזור מלחמה. את לא יודעת איך את חיה בדרך, מה את אוכלת, מי תוקף אותך. בדיעבד זאת היתה טעות, אבל זו לא חוכמה לשפוט אותם עכשיו. אדם מרגיש הכי בטוח בבית שלו. צריך הרבה אומץ לקום ולעזוב הכל - זה לא מובן מאליו.

"נחזור לאמא שלי: בזמן שליטת הרו סים עוד היתה תכתובת עם אבא שלה, אבל כשהגרמנים פלשו התכתובת נפסקה. האוק ראינים המקומיים ניצלו את הכיבוש החדש ועשו פרעות ביהודים על דעת עצמם, תופעה שחזרה על עצמה בארצות נוספות.

"כשהגיעו הגרמנים הם החלו להטיל גזי רות על היהודים, מעט מעט. ככה הרדימו את האוכלוסייה. הם הדגישו שאם היהודים יפעלו על פי ההנחיות - הכל יהיה בסדר. אחרי כל גזירה נתנו להם להתרגל, ואז הטי לו עוד אחת, ובכל פעם הגזירות החמירו. רק חצי שנה לאחר הכיבוש התחילו האקציות והטרנספורטים".

בטורקה חיו 6,000 יהודים, ועוד 7,000 בכפרים הסמוכים. הם היוו 40 אחוזים מאוכלוסיית העיר. באקציה הראשונה נתפסו 500 יהודים ברחובות ונורו למוות, ובהם גם אחיה הגדול של אסתר, סבה וסבתה ודודתה הצעירה. השבר היה נורא, ובמקביל - ההבנה של גודל הסכנה. אחיה הקטן בנה בעליית הגג מחבוא, שאליו היו עולים כל בני המ שפחה הנותרים והבת של השכנים, שהוריה נלקחו והיא גרה אצלם כבתם.

אסתר מספרת בזיכרונותיה על פעם שבה התחבאו שם שלושה ימים רצופים. "ביום השלישי לשהותנו במחבוא ירדנו לדירתנו כדי להצטייד במזון. הבחנתי בשכננו מת קרב לעבר ביתנו בליווי שני אנשי גסטפו. דיווחתי לאמא והיא שפכה במהירות מים על התנור החם שבו רצינו לאפות לחם. רצנו למחבוא. דודה מניה היניקה את התי נוק שלא יוציא הגה מפיו... הם פרצו את הדלת, חיפשו בכל פינה ולבסוף יצאו בכעס וגידפו 'יהודים ארורים'. לרוע המזל, יצאו באותו רגע שלושת בני משפחת השכנים

סימה: "שאלתי את אמא 'איך לא הלכתם אל אבא?'. אבל צריך להבין שזה היה אזור מלחמה. את לא יודעת איך את חיה בדרך, מה את אוכלת, מי תוקף אותך. זו לא חוכמה לשפוט אותם עכשיו"

אסתר: "החיילים חיפשו בכל פינה ולבסוף יצאו בכעס וגידפו 'יהודים ארורים'. באותו רגע יצאו שלושת בני משפחת השכנים ממחבואם. הגרמנים לא התירו להם אפילו להתלבש ולקחו אותם יחפים לרכבת"

מהמחבוא. הגרמנים לא התירו להם אפילו להתלבש ולקחו אותם יחפים לתחנת הרכבת. שמענו את שריקת הרכבת. היה זה המשלוח האחרון.

"אחרי זה הם חששו לצאת מהבית", ממשיכה סימה, "היה להם מעט אוכל ואיכשהו הסתדרו ולא היו רעבים. הרבה פעמים דפקו להם בדלת וביקשו אוכל, ותמיד צירפו אותם לארוחה. אף פעם לא השיבו פניהם ריקם. התחושה היתה שהחיים הפקר, הרכוש הפקר, הכל נזיל. איך אפשר לחיות ככה? בלי ביטחון בכלום? גם החיים במחבוא בלתי אפשריים אם אין לך מישהו שידאג לך מבחוץ ויביא לך אוכל.

"ב־1 בדצמבר 1942 פינו את שארית היהודים לגטו סמבור. כמה ימים קודם לכן, כשהודיעו להם שצריכים להתפנות, אמא של אסתר אמרה לה שזהו, אין לה יותר אפשרות להסתדר. היא נשברה. החליטה ללכת לגטו".

רק בעלי החיים חופשיים

בימי רביעי בטורקה היה שוק אזורי של כפרי הסביבה ואסתר היתה אחראית על הקניות לבית. לפעמים היתה עונדת את הטלאי על הזרוע, ולפעמים הלכה בלעדיו, כי היתה בלונדינית עם עיניים בהירות והיה לה קל להתחזות לאוקראינית, מה גם שדיברה את השפה. באותו יום הלכה למכור את שארית החפצים של המשפחה, בכדי שיוכלו לצאת לגטו עם מעט כסף. בדרך פגשה כפרי והציעה לו לקנות כלי מטבח. הוא הלך אחריה הביתה ושם הראתה לו את מה שנותר.

"הוא לא ביקש לדעת מחירים, אלא שאל שאלות שונות ומשונות", סיפרה אסתר, "לבסוף פתח את סגור ליבו והציג לי שאלה - אם אני מוכנה להתלוות אליו לכפרו; הוא מוכן לתת לי מקום מסתור בביתו עד גמר המלחמה. 'לאשתי ולי אין ילדים משלנו', אמר הכפרי, 'ואנו מעוניינים לעשות מעשה טוב בעולם הזה ולהציל נפש צעירה מהשמדה".

זאת היתה הפתעה גמורה. אחרי התלבטות קשה הוחלט שאסתר תיסע עם הזר, כי ברור היה שהגטו הוא התחנה האחרונה. לאחר פרידה קורעת לב נסעה אסתר לכפר והתקבלה שם בחום על ידי מריה, אשתו של הכפרי, ואלודזיו שמו.

למחרת בבוקר חזר ואלודזיו לטורקה לספר למשפחתה של אסתר שהגיעה בשלום. אמה ביקשה שייקח גם את בתה הקטנה, אבל הוא חשש שזה מסוכן מדי. אסתר לעולם לא ראתה עוד את אמה, אחיה ואחותה, שנשלחו לאושוויץ. את דבר מחבואה לא גילו בני הזוג לאיש, אפילו לא להוריו של ואלודזיו שגרו בחציו השני של הבית.

בתחילה התחבאה אסתר בארגז בעל תחתית כפולה. למעלה שמו תפוחי אדמה ולמטה היא שכבה. כשמלאי תפוחי האדמה הלך ואזל, בנה ואלודזיו מחבוא חדש מתחת לתנור. שם יכלה אסתר לשבת (כשקודם יכלה רק לשכב) ואפילו לקרוא ספר. בלילות היתה יוצאת לחצר הקפואה, לשירותים, וקינאה בכלבים ובחתולים שהם חופשיים בעולם.

"הם היו מאוד טובים אליה וליהודים בכלל. היה זוג יהודים שהתחבאו ביער, שבלילות ואלודזיו היה נותן להם אוכל", מספרת סימה, ומזכירה כי לאחר שהכל הסתיים פעלה אסתר לכך שבני הזוג יוכרו כחסידי אומות העולם.

בין אסתר לבין מריה נרקם קשר מיוחד. היא היתה מספרת לה חלומות שחלמה ומריה היתה פותרת אותם. כחודשיים לפני השחרור חלמה על בני משפחתה מטיילים בשדה ירוק מלא פרחים, כשמזג האוויר יפה וכולם שמחים. הם מגיעים לנחל רחב שאותו רק היא חוצה. כשהיא מסתכלת אחורה היא כבר לא רואה אותם. היא ממשיכה ללכת עד שהיא מגיעה לטורקה, ומרחוק היא רואה את חלון הבית ובחלון נשקפת דמות שהיא לא מזהה.

"את החלום סיפרתי למריה ואת פשרו לא היה צורך להסביר, כי שתינו הבינונו אותו... רק לאחר השחרור הגיע מכתב מאבא ונזכרתי שהדמות בחלון היתה שלו", כתבה אסתר לאחר המלחמה.

לא מתים כל כך מהר

ככל שמצבם של הגרמנים בחזיתות השונות הורע, כך גם מצבם של היהודים. החיפושים התכופים הדאיגו את מריה ובני הזוג רבו פעמים רבות. "אמא לא חשבה שזה ייקח כל כך הרבה זמן, והיא ראתה מה המצב גורם למציליה", מספרת סימה, "בשלב כלשהו היא ביקשה מואלודזיו גלולות רעל, אך במקום ללכת לבית המרקחת הוא הלך למגדת עתידות שאמרה לו שיש לו בבית משהו מסוכן, אבל בסופו של דבר - הכל יסתיים בשלום. נבואה זו הרגיעה את כולם, ובמיוחד את מריה".

אחרי שנה ושמונה חודשים, ביוני ,'44 החלו להגיע שמועות שגרמניה נוחלת מפלות. אך גם לאחר שראו חיילים סובייטים ברחובות, פחדו בני הזוג לגלות את מקום מחבואה של היהודייה הצעירה שהצילו. הם ידעו שכפריים רבים הם אנטישמים, וגילו זאת רק להוריו של ואלודזיו, שכמעט התעלפו ושאלו "למה לא סיפרת לנו?! איך לא בטחת בנו?!" והוא הסביר שככה היה עוד יותר בטוח. ואלודזיו חשב שמסוכן מדי שאסתר תישאר בכפר, ולכן ארז כמה חפצים וליווה אותה חזרה לטורקה. "בפעם הראשונה, לאחר קרוב לשנתיים, ראיתי את כחול השמיים מעל ראשי ואת השדה הירוק תחת רגליי", כתבה בזיכרונותיה, "ציפורים עפו בשמיים, מדלגות מעץ לעץ... הייתי בעי

ניי כציפור דרור ששוחררה מכלובה או כיונה ששולחה מהתיבה לראות הקלו המים... האם אני באמת חופשייה ובת חורין? האם יש בידי לעשות כל שליבי חפץ? אבל ליבי לא היה חפץ אלא לראות או לפחות לשמוע על נפש חיה, ולו אחת, שנותרה ממשפחתי היקרה".

העיר שמצאו היתה חרבה לגמרי. כל הבתים של היהודים היו מפורקים. אפילו תקרות ורצפות נתלשו מבתי העץ. הם שוטטו ברחובות. לא היה זכר לעיירה שעזבה מאחוריה. גם בית המשפחה היה הרוס, ואלודזיו בחר חדר אחד ושיפץ אותו כך שיהיה ראוי למגורים. כשסיים, התמקמה אסתר בחדר והוא חזר לכפר. היא החלה לעבוד כקצרנית בבית המשפט, ואחרי שלושה חודשים תפילתה נענתה והיא התבשרה שאביה חי.

מכיוון שלא הסכים לדרוך על אדמת פולין, נסעה היא אליו, ויחד עשו את המסע הארוך לפלשתינה. בדרך, באחד ממחנות הפליטים של הג'וינט, היא פגשה את אליהו ברנד ונישאה לו. בארץ נולדו לבני הזוג שלוש בנות.

סימה: "אחותי עטרה קרויה על שם אמא של אמא - קריינצ'ה, שמשמעותו כתר. אני קרויה על שם אמא של אבא שלי ואחותי שושנה קרויה על שם אחותה של אמי, זו שניסתה להציל ולהביא אותה למחבוא שלה, ושאליה היתה קשורה במיוחד.

"אמא היתה גאה בזה שהצליחה להקים משפחה ובזה שכל בנותיה למדו באוניברסיטה, מה שנמנע ממנה. למרות כל מה שעברה, היא תמיד חשבה שיש לה מזל בחיים, שאלוהים שומר עליה. היא היתה אופטימית עד יומה האחרון. כשהייתי אומרת 'אוי, אני מתה!', היא

היתה אומרת - לא מתים כל כך מהר". ● עורך עמודי יום השואה: עמרי ליבנה עיצוב גרפי: סיגל פלד

בלילות היתה אסתר יוצאת לחצר הקפואה, לשירותים. הבית ששימש למסתור

"למרות כל מה שאמא עברה, היא תמיד היתה אופטימית". סימה טאוסיג

"הייתי בעיניי כציפור דרור ששוחררה מכלובה". אסתר ובעלה, אליהו ברנד