שאלת החיים והמוות
ערב יום השואה, אולי דווקא כן חשוב להגיד משהו על שיקולים ערכיים שיש להם ביטוי מאוד פוליטי. יש למדינה היהודית ראש ממשלה שהוא מציל חיים.
בנובמבר שנה שעברה, לפני חמישה חודשים, הכריז אחד הטוענים לכתר כי ראש הממשלה נתניהו מוליך שולל את הציבור הישראלי בעניין החיסונים. ")החיסונים( יגיעו, במקרה הטוב, אחרי שכל האר צות האחרות יקבלו אותם... ככה מאבדים את אמון הציבור, על ידי זה שמשקרים לציבור בנושאים של חיים ומוות". )לפיד, 13 בנובמבר .(2020 חודש אחר כך, ממש ערב מבצע החיסונים: "למה שלא תגיד את האמת על החיסונים? אנחנו מבינים שקשה להשיג חיסונים. אבל אין שום סיבה לשקר!"
שלשום האשימה התובעת בן ארי את ראש הממשלה בבית המש פט: "נאשם מספר 1 סחר בכוחו השלטוני מול אנשי עסקים המחזיקים בגופי תקשורת".
יש מעט מקרים שבהם אפשר להבין לאשורו את המושג "אהבת יש ראל". זה אינו ביטוי של סגי נהור, אבל הוא מתייחס לרמה הערכית הנמוכה של חלק מהאליטות השולטות בציבור הישראלי. מי שנחשף לזה, אכן נזקק להרבה אהבת ישראל כדי לרצות בכל זאת להקריב את עצמו גם נוכח השחת המוסרית המאפיינת חלקים בישראל. האם מותר להגיד דבר כזה ערב יום השואה? אם יאיר לפיד והנשיא ריבלין אומרים דברים מופרכים על מוסר וערכים, אז גם לנו בפינה הצנועה הזאת מותר לקשור בין הדברים. אכן, צריך הרבה אהבת ישראל מצד ראש ממשלה כדי לעשות מאמץ עליון ולהטות את הכף לצד הזכות בנושאים של חיים ומוות. ראש הממשלה ראוי להיות מוזכר ביום הזה רק בגלל שאלת החיים והמוות.
הסוגיה הערכית ביחס לשואה וביחס לגרמנים מחוללי השואה עמדה לא מעט פעמים בפני הציבור ובפני מקבלי ההחלטות מאז תום מלחמת העולם השנייה. הדילמה הראשונה היתה: לנקום או לבנות ולהיבנות. לפני כמה שבועות, לאחר הלווייתה של אחת מאחרונות הניצולות מאושוויץ, ראיתי בקטע יומן שלה שמייד לאחר השחרור היא היתה חדורה ברצון להצטרף לקבוצה שתבצע פעולות נקמה - ובפרט, כתבה, בנשים הגרמניות! בכל זאת, כמו הרוב הגדול של היהודים, היא העדיפה להצטרף להתגבשות הלאומית, לעלות ארצה ולבנות מולדת.
הוויתור על הנקמה היה מוצדק, אבל החברה הישראלית ויהדות העו לם ממשיכים לשלם עליו. האם זאת הסיבה שאנחנו מעדיפים לנקום אחד בשני? ועדיפה נקמה של דיו וליזול על פני נקמת דם. להנמיך את הלהבות. השנאה הפכה בישראל לדת. אין מקום לדת השנאה במדינה שכוננה מחדש אחרי השואה. הסכר שהוקם בחוק נגד מסעות שנאה - לעיתים אפילו אנטישמית - לא הוכיח את עצמו. איננו שונאים מו סלמים, איננו שונאים גרמנים. רק את אחינו לשנוא ידענו. לכן, ערב יום השואה יש רצון חזק וכן להתרפק על הניצולים האחרונים, לשאוב מהם כוח, להמשיך יחד.