בשבחו של הפרטיזן האחרון
קשה להפריז בתרומתו של ליאוניד ברנשטיין להצלת אלפים במלחמת העולם השנייה ● הלוחם היהודי התגייס לצבא האדום, נפל פעמיים בשבי וברח, סייע להשמדת 44 רכבות של נאצים והיה מי שכיוון את מטוסי חיל האוויר הסובייטי אל הטיל הבליסטי הראשון של היטלר ● בסרט שישודר הערב ב"כאן "11 התלווה הבמאי רומן שומונוב אל ברנשטיין, שמע על הדילמות המוסריות בשדה הקרב ונפרד ממנו ברגעיו האחרונים, כגיבור אמיתי
ממסוימת הו הדבר שמקבע תודעה על מהותו של אירוע היסטורי? זווית ראייה
או אולי נקודת מבט שהופכת לרווחת כחלק מפרשנות מקובלת על האירוע המכונן. בכל האמור לאופני ההתנגדות היהודית בשואה, הביטוי המוחשי ביותר להם נטמע בנרטיב ההיסטו רי שכלל מרידות בגטאות נגד הנאצים ומ שתפי הפעולה עימם. אלא שבד בבד, משקל סיפורם של הווטרנים - לוחמים יהודים במ לחמת העולם השנייה - לא מצא מקום ראוי בספרי ההיסטוריה.
נקודת המוצא הזו עמדה בבסיס הרעיון של הבמאי רומן שומונוב ליצור סרט על דמות הרואית שכזו - הווטרן והלוחם היהודי החשוב האחרון ליאוניד ברנשטיין, שהיה מפקד בג דוד פרטיזנים במלחמת העולם השנייה והיה שותף לחלק חשוב במערכה להכרעת הנאצים. התוצאה - סרט הדוקו דרמה דובר הרוסית "ברנשטיין - הפרטיזן האחרון", שישודר בערב יום השואה בשעה 21:15 ב"כאן ."11
המפגש עם הסרט המרתק והמורכב, הכולל גם סצנות שאינן קלות לצפייה, אינו מא פשר לצופים להסיר את העיניים מהמסך לרגע, מחשש שיפסידו משהו. בצורה נגישה אך מתוחכמת פורש הסרט לנגד עינינו נקו דות מפתח בסיפור חייו של ברנשטיין באופן עלילתי ייחודי.
"גדלתי על נרטיב אחר לגמרי", מסביר לי בהתלהבות שומונוב ,(37) "זיכרון ילדותי מרוסיה כולל לוחמים שלא הורידו את ראשם אל מול הנאצים ונלחמו עם נשק וסכין בין השיניים, עד שהגיעו לברלין וניצחו את הרוע, בפרט כששני הסבים שלי נלחמו כחיילים בצבא האדום. הנרטיב הזה לא קיים בחברה הישראלית ובהיסטוריה שלה, והוא גם אחד מִאפיוני הסרט, משום שאנו מגלים לצופים משהו קצת אחר על הנושא, וכל זאת בערוץ הממלכתי. מילדות חלמתי לעשות סרט כזה, הרי גדלתי על הסיפורים האלה וזה נושא העל מבחינתי". עיון בכמה מסמכים היסטוריים מגלה מה
גודל מעשיו של ברנשטיין ומבהיר מדוע ראוי שכל ישראלי וישראלית יצפו בסרט. למעשה, אין וטרן יהודי בודד שהיקף פועלו היה בקנה מידה כה היסטורי: החל מגיוסו של ברנשטיין לצבא האדום ב ,1939 דרך נפיל תו בשבי - פעמיים - ובריחתו, ועד חיפושיו אחר פרטיזנים ביערות וצירופו לצוות הט מנת מוקשים ברכבות - כשהוא משמיד לא פחות מ 44 רכבות של נאצים והופך למפ קד הכוח של יחידתו, שבשיאו כלל כ 5,000 איש. נוסף על אלה היה שותף מרכזי בשחרור סלובקיה ושחרר מחנות שבויים רבים, ומעל הכל, גילה ב 1944 בדמביצה שבפולין את הטיל הבליסטי הראשון של היטלר - במתקן הסודי שבו פיתח הצורר את נשק יום הדין )טילי (V2 - ומטוסי חיל האוויר הסובייטי השמידו, בהדרכתו, את המקום.
"התסריטאי )סימון שכטר( סיפר לי על קו רותיו של ברנשטיין", מספר שומונוב, "גיליתי דמות סופר מעניינת, ומצאתי את עצמי קורא את כל שמונת ספריו. הייתי פשוט בהלם. במשך שנים קראתי הרבה חומרים בנושא, עשיתי סרט על מלחמת העולם השנייה, אבל עד היום לא שמעתי סיפור שמתקרב לגודל הדרמה ולאישיות שכזו". על היקף מעשיו של ברנשטיין יכולים להעיד במשהו שורת עיטורים ומדליות פולניים וצ'כוסלובקיים שזכה בהם, לצד עיטור הכוכב האדום, ארב עה עיטורי "המלחמה הפטריוטית הגדולה", מדליית הפרטיזן ועוד.
בפילמוגרפיה הישראלית טרם נעשה סרט
בשפה הרוסית על מלחמת העולם השנייה. הערך ההפקתי של הסרט היה ברור לך מההתחלה?
"אני לא רוצה להחמיא לסרט שלי, אבל הצופים, החשובים לי מכל, יודעים היטב כי האמינות חשובה ביותר, וכדי שהסרט ייראה ריאליסטי הוא חייב להיות מצולם בשפת המקום שבו הוא נוצר. אני משוכנע שהצופים הישראלים חכמים מספיק כדי להבין זאת. עשיתי כל מה שיכולתי, אם העלילה טובה זה כבר פחות משנה".
שומונוב מתאר את סדר השתלשלות הדברים: "במקור חשבתי לעשות, לכל הפחות, סרט דוקומנטרי, אלא שכשהתכוננתי למפגש עם ברנשטיין הבחנתי בעובדה שקשה לו מאוד להיפתח ולהוציא רגש, ומובן שסרט ללא רגש - קשה להתחבר אליו. כאן נולד אצלי הרעיון לשחזר את הפרטים בעלילה עם שחקנים".
גם אם נניח לרגע בצד את עשיית הסרט ברוסית, תיאור יצירת הסרט על ידי שומונוב חושף תהליך שכלל מסכת אתגרים נמשכת. ראשית, הקולנוע הישראלי אינו מורגל בשילוב של דוקו־דרמה ועוד בהקשר הנושאי הזה. בהקשר זה, הסרט כבר משמש פריצת דרך. "כשהגשנו את הרעיון לקרנות, הסתכלו עלינו כאילו נפלנו מהירח - ההערכה היתה שהפורמט הזה לא יכול לעבוד", מאשר שומונוב ומוסיף פרספקטיבה.
"עבורי, העובדה שהחלק של הדרמה גדול אפילו מזה של הדוקו שירתה אותי לא רק ביצירת ההזדהות הרגשית של הצופים עם הדמויות, אלא גם במובן זה שאנחנו, כבני אדם, קיימים כל הזמן בכל הזמנים - בעבר ובהווה, ממש כשם שאפשר לראות את ברנשטיין הקשיש מתייחס לפעולה מסוימת ושניות לאחר מכן לחוות אותה בסרט, עלילתית, בזמן שבו אירעה לפני שמונה עשורים".
במשך ארבע שנים צילמו שומונוב ואיתו המפיק רונן מכליס־בלזם (חברת ההפקה מטאפור אינטראקטיב בע"מ) את הסרט, כשבדרך הם נאבקים בקשיי תקציב.
"יצא כך שצילמנו את הסדר כרונולוגית, ובפועל, כל שנה המתוארת בסרט ארכה שנה בזמן אמיתי", מחייך שומונוב. "יצא שהשחקן שגילם את ברנשטיין התבגר עם הסרט, ומובן שזה חיבר אותו לסרט בצורה עמוקה. בכלל, למזלנו, צוות השחקנים שגייסנו באוקראינה התייצב אליו בכל פעם מחדש, כמו אותם חיילים נאמנים שגילמו בסרט, חרף הבעיות הטכניות, והם הפכו, תרתי משמע, לגיבורי הסרט בכיכובם".
שומונוב ליווה את ברנשטיין בשנותיו האחרונות עד ליום שבו עצם את עיניו, לפני שנתיים בדיוק, כשהוא לא מחסיר שום פרט. גם הלווייתו של ברנשטיין בבית העלמין של קריית אתא מתועדת בצילום. "החלטנו לתעד
גם את זה. בעיניי זה חלק חשוב בסרט, משום שדבריו מקבלים משנה תוקף בפרט בצל תיעוד אירוע ההלוויה, ואלה ממוענים לדור הצעיר הצופה בו".
רעש צרימה תמידי
1993־ב עלה ברנשטיין לישראל בגפו, שני בניו ואשתו נותרו באוקראינה, והוא התגורר בדירת חדר וחצי קטנה שעליבותה ניכרת, במשך שלושה עשורים עד לפטירתו, כשסובביו אינם מודעים לאיש ולפועלו. "התחברנו ממש מהר", מספר שומונוב, שהביוגרפיה שלו דומה בהקשר זה: גם הוא עלה לבדו לישראל מגאורגיה לפני 20 שנה בתוכנית "סלע" והתגורר בכרמיאל, שירת כחייל בודד וכיום נשוי ואב לשניים בקיבוץ ברור חייל.
"הוא ראה בי פרטיזן שלו, ואמר לי שאילו היינו במלחמה, הייתי נלחם איתו. הייתי קשוח איתו בראיונות, כלומר הוצאתי ממנו כל פרט, ולא פעם הוא היה מטלפן אלי, בצלילות מדהימה במחצית שנות ה־09 שלו, כדי לחדד פרט זה או אחר. בכלל, היינו שותים וודקה בימי הולדת או כשהיתה סיבה לחגיגה, וזאת, כאמור, למרות שהיה קשה לחבר אותו לרגש".
רעש הצרימה העז חורך את הסרט לכל אורכו, מעין רעש שמחלק את הסרט לשני ממדים - אימת המלחמה והתופת (המבוטאת בו) למול המצב המיוחל, השקט. תחושה זהה הרגשתי גם בקריאת הראיונות שפורסמו עם ברנשטיין במהלך שנותיו בישראל, שבהם בולטת תחושת הזרות שלו. הוא לא זכה להכרה שייחל לה, וניכר שדי השלים עם זה.
שומונוב: "השניות ביחסו לישראל בולטת מייד. כעולים רוסים אחרים בתקופתו, הוא אדם פשוט ונאיבי בהקשר הזה. עד לערוב ימיו ועד בכלל, לא דרש דבר זולת תיאור עברו. כדי שהקוראים יבינו את הפרופורציה, שווה לשים לב לדיון התקשורתי־היסטורי על חלקם של חסידי אומות העולם, שצץ מדי
פעם, בעוד ברנשטיין, שהציל בחישוב גס אלפי אנשים, אינו מוכר כלל. עבורנו בלבד היינו צריכים לקרוא על שמו רחובות או כל הנצחה מכובדת אחרת".
הצופים בסרט מופעלים כל הזמן, מתוחים ומרותקים כאחד. לא חששת שהדברים קשים מדי לעיכול?
"המינון הוא הקובע, אבל צריך לזכור שמבחינתי הייתי השליח של ברנשטיין לתיאור האמת", מתאר שומונוב ומתייחס לסצנה בסרט המתארת שריפה של כפר שלם על אנשיו, נשיו וטפו, שלה היה ברנשטיין עד. "היה גם שוט אחד שהורדתי כי הרגשתי שזה 'אחד יותר מדי', ולא רציתי להפוך את זה לפורנו שריפה.
"אותו דבר קרה לי בשוט אחר, שבו הגרמנים שפכו דלק על ילדים, ולא רציתי לשאת סצנת צילום כשברקע הילדים צורחים, ולכן ביטלתי אותו".
ההתעוררות היהודית
הסרט נוגע לא מעט בהצטמצמות עולם הרגש והמבע בכלל. ברנשטיין מתכנס בתוך עצמו ומעיד על עצמו שהוא נהיה כמו חיה, הישרדותי. השיפוט המוסרי שלו לא בהכרח "נורמטיבי" לכאורה, במובן שאנו תופסים אותו בימינו אנו.
"המלחמה אינה דבר נורמלי משום בחינה, אבל היא המקום היחיד שבו אדם יכול להיות 'נקי' ועירום כפי שהוא - לטוב ולרע", אומר שומונוב, "המעניין הוא שאיננו יודעים מה היינו עושים בדילמות שעמדו בפניו. מבחינתי, כיוונתי לכך שהשיפוט של הצופים יהיה נעדר הכרעה החלטית".
באחת הסצנות שמחדדות את המורכבות המוסרית, אונס אחד מפקודיו של ברנשטיין מורה מקומית, וברנשטיין מחליט להוציאו להורג יחד עם אלו שעברו בשתיקה על מעשהו. "בשם מי נוטל ברנשטיין את חיי ארבעה מחבריו לנשק?" תוהה הבמאי, "האם הוא נהיה אלוהים בעיני עצמו? מנגד, במעשה הזה הוא מסמן את ההיררכיה שלו, והעובדה היא שלא היו מקרי ביזה ואונס לאחר האירוע הזה. מוסרית, אני בכוונה לא נכנס יותר מדי להסברים למה הוא עשה ככה או אחרת, אלא משאיר את זה לצופים המתבוננים בגיבור מלחמה שהוא קודם כל אדם שנמצא בלב האימה, וצריך להתנהל בקור רוח יעיל".
במובן מסוים, הכניסה הפיזית למעבה היער היא כניסה להסתעפויות כאלה ואחרות שאין מהן מוצא "נכון", בבחינת משל לראייה על החיים.
"הסרט כולל הסתעפויות פיזיות ונפשיות כבדות משקל - ברנשטיין גילה את זהותו ואת האדם שהוא נעשה בפנים. למרות הכל, בסופו של דבר הוא לא נהיה חיה, את זה היה לי חשוב מאוד להראות. ברנשטיין מחדד את רעיון המסע שכל אחד מאיתנו בוחר בו במהלך החיים האלה. הסיטואציה השברירית שבה הוא נמצא מדגישה לו כי דווקא משום שהמוות אורב בכל פינה - הוא אינו חשוב, כי אם איזה אדם אתה כשתפגוש אותו: מי אתה בעצם? איזה תהליך עברת? ואיזה בן אדם נהיית?"
וישנה כמובן הנקודה היהודית. ברנשטיין קורא לעצמו בשם אחר (וסילייב) עד לנקודה המכריעה בסרט שבה נחשפת זהותו היהודית. עד כמה היא מוזנת כתמונת מראה לאנטישמיות שהוא נתקל בה?
"לצד זהותו הרוסית - הסובייטית הלאומית, הוא גילה במובן מסוים את זהותו היהודית תוך כדי הקרבות והסיטואציות האנושיות סביבו" (הדבר בא לידי ביטוי, למשל, כשברנשטיין מגלה כי אחד ממפקדיו מחביא מפניו עיטורים על פועלו משום שהוא יהודי. ברנשטיין, שהיה אלוף אוקראינה באיגרוף כבר בהיותו נער, הסתיר באותה נקודה את היותו יהודי - הוא לוקח את המפקד לשדה ומפליא בו את מכותיו, ד"ל).
"ייתכן שההתעוררות היהודית שלו היתה מוחשית יותר דווקא בשנות ה־06 לחייו, אם כי הוא היה מודע לזהותו עוד קודם לכן, המקום הזה היה שם. הוא גם הציל כמובן יהודים במהלך המלחמה. לכן בשלב מסוים, כששחרר אנשים, הוא חשף את היותו יהודי ובכך סגר איזשהו מעגל עם עצמו". במאזן שבין קטנות האדם ביחס לסיטואציה הכמעט לא אנושית שבה מצא עצמו, יצאתי מהסרט בתחושת ריאליה מפוכחת, ואפילו אופטימיות למחצה. אתה שותף לתחושה הזו?
"במובן מסוים כן. על דש הבגד של ברנשטיין צריך היה להיות תפור טלאי צהוב, וכדבריו, הוא עשה את הבחירה שלו. כשהוא שחרר אנשים לחופש, הוא דאג להחדיר בהם את התובנה שהם חופשיים ללכת, אבל עליהם לעשות בחינה מושכלת של המצב. זה נגע בי בצורה כה עמוקה והשפיע עלי בצורה שנראה לי שאבין רק בעוד כמה שנים. אבל המסר האנושי שלו עבור כולנו ברור למדי - רק אדם חופשי באמת בוחר עבור עצמו כיצד עליו לחיות, וכיצד למות. כדאי שנחשוב על
זה מדי יום ביומו". ●
"ברנשטיין ראה בי פרטיזן שלו ואמר לי שאילו היינו במלחמה - הייתי נלחם איתו. הייתי קשוח איתו בראיונות, ולא פעם הוא היה מטלפן אלי, כשהוא בצלילות מדהימה במחצית שנות ה־09 שלו, כדי לחדד פרט זה או אחר"
"זיכרון ילדותי מרוסיה כולל לוחמים שלא הורידו ראש מול הנאצים ונלחמו עם סכין בין השיניים. הנרטיב הזה לא קיים בחברה הישראלית ובהיסטוריה שלה, והוא גם אחד מִאפיוני הסרט"