מתוך היער הופיעו המלאכים ה
במשך יממה שלמה שכב שרגא דגני בתוך בור שלג שכרה לעצמו, מרגיש מעל ראשו את מגפי החיילים שמחפשים אחר מי שנשאר חי בעיירה הפולנית איליה ● כשיצא, הבין שאשתו, בנו ושאר בני משפחתו נרצחו ● הוא נמלט ליער, הצטרף לפרטיזנים והציל 70 יהודים כשהוביל את שחרור גטו מיאדל ● "חרדה תקפה את הגרמנים", תיאר את המבצע בזיכרונותיו, "חתכנו את התיל, נכנסנו לבתים ופקדנו על היהודים לברוח" ● על פעילותו זו זכה ב"אות המציל היהודי"
יהודים בגטו מיאדל לא האמינו שזה קורה להם. אחרי הסבל הרב שגרמו להם הנאצים הם איבדו כל אמון בבני אדם, וכאשר הגיעו הפרטיזנים והורו להם לעזוב את המקום ולברוח אל היער, לחופשי, סירבו לעשות זאת.
שרגא, מפקד המחלקה שזה עתה הכריעה את הגרמנים במהלך הפריצה לגטו, הפציר ביהודים לעזוב תוך שהוא מזהיר אותם מהצפוי להם כשתגיע תגבורת גרמנית. משלא הגיבו גם לכך, איים עליהם שאם לא יפנו את המקום מרצונם, ייאלצו הוא וחבריו לשרוף את הבתים עליהם. רק אז נבהלו היהודים ויצאו אל היער.
על אותה פעולה של הפרטיזנים, שבזכותה ניצלו 70 מיהודי הגטו, זכה שרגא דגני (סולומינסקי) ז"ל ב"אות המציל היהודי". מי שקיבלה בחודש מאי 2019 בשמו את האות - הניתן מטעם ארגון בני ברית העולמי והוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים )JRJ( - היא בתו, אורנה שומן, שבחודשים האחרונים גם עסקה בהפקת הסרט "ובחרת בחיים", המספר את סיפורו של אביה. נוסף על כך, ביקרה בשנים האחרונות כמה פעמים בעיירת הולדתו, איליה, שלפני המלחמה היתה שייכת לפולין ומנתה 1,500־כ יהודים, וכיום נמצאת בתחומה של בלארוס ולא נותר בה אף לא יהודי אחד. שומן פועלת להנצחת יהודי העיירה, ואף הקימה בבית הספר המקומי תצוגה היסטורית ופינת זיכרון לקהילה.
"אבי הוא אחד ממיליון וחצי יהודים שבחרו להילחם בנאצים", היא אומרת, "לעיתים, סיפורי הגבורה הללו לא נחשפו אפילו לבני המשפחה של הניצולים, שלא לומר לעם ישראל כולו ולעולם".
שרגא (פייבל) נולד 1910־ב לאליהו ולחיה סולומינסקי בעיירה איליה שבמזרח פולין. הוא גדל בבית אורתודוקסי והמשפחה היתה אמידה, ובבעלותה היו טחנת קמח, מנסרה, סוסים, פרות וגן ירק. כבר בצעירותו, במקביל לסיוע שהעניק להוריו בעסקי המשפחה, הושפע מהרוח הציונית שנשבה בפולין בשנים שלפני המלחמה ולמד את השפה העברית על בורייה. כשבגר, התגייס שרגא לצבא הפולני ושירת שם כקצין. 1938־ב נישא לחסיה, ולאחר שנה נולד בנם הבכור יהודה. עם תחילת המלחמה, ,1939־ב ועם הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בין הנאצים לרוסים, סופחה העיירה לבריה"מ ומצבם של היהודים בה הורע וכל נכסיהם הולאמו. לאחר פחות משנתיים פלשה גרמניה לבריה"מ במבצע ברברוסה, וביולי 1941 הועברו יהודי העיירה לגטו מגודר.
"בתחילת המלחמה פגש אבי את ניקולאי קיסילב, קצין רוסי שנפל בשבי הגרמנים, הצליח לחמוק משוביו והגיע פצוע לאיליה", מספרת אורנה, "לאחר שהחלים מפציעותיו הקימו השניים תנועת מחתרת, שאליה גייס אבי 25 יהודים. הוא השתמש בטחנת הקמח של הוריו כמקום מסתור לנשק ולתחמושת של התנועה, הם אספו מידע על תנועת הגרמנים באזור והעבירו אותו באמצעות ניקולאי לפרטיזנים, שהחלו להתאגד בסביבותיהם. בהמשך, הצטרף קיסילב לגדוד 'הנוקם' של הפרטיזנים והוכר כחסיד אומות עולם, לאחר שהעביר 280 יהודים מגטו מיאדל לאורך 1,500 ק"מ לעבר החזית הסובייטית. בהמשך הצטרף גם אבי לגדוד והשתתף בפעולות רבות".
בזכות יצר הקיום
שרגא, כמו יתר ניצולי העיירה, כתב את סיפור הישרדותו במהלך המלחמה בספר "יזכור לקהילת איליה", שיצא לאור .1961־ב הסיפור שלו מתחיל באקציה הראשונה של הגרמנים באיליה, בליל 16 במארס .1942 אז, כששמע את הגרמנים מתקרבים, יצא שרגא אל השלג בחוץ וכרה בתוכו מחבוא עמוק, שבו שהה במשך יממה שלמה.
"אמנם רב היה הקור, אך אני שכבתי תחתיו בשקט ובאימה וציפיתי לתוצאות שהועיד לי הגורל", תיאר את שעבר עליו, "לא פעם הרגשתי על ראשי וגופי את מגפי הגרמנים, שהסתובבו וחיפשו אחרי הנשארים בחיים, כאילו לא מילאו עוד את מכסת הדם שהוטלה עליהם. הוספתי לשכב ותפילה בליבי, כי לא יגלוני".
כשיצא ממחבואו הבין כי אשתו, בנו וכל שאר בני משפחתו נרצחו בדם קר על ידי הגרמנים.
הוא מצא נחמה בבית השכנים, אך אז כבר
הודיעו ליהודים הבודדים ששרדו את האקציה כי עליהם לעבור אל גטו מצומצם יותר שקבעו הגרמנים, שבתיו גודרו בתיל דוקרני. "מדי יום ביומו נפתח השער, מבעדו הוצאו האנשים לעבודה והוחזרו לעת ערב. בהיותי מומחה לטחנת הקמח הממונעת, קבלתי 'שיין' (אישור עבודה) כדי שאוכל באין מפריע ללכת לעבודתי. אף על פי כן, לא פסקו ההתעללויות המתמידות גם בי.
"בגטו היינו מבודדים וללא כל קשר עם העולם... התנאים היו ללא נשוא. גדול היה המחסור במצרכי אוכל ואנשים היו ממש רעבים. ערב־ערב, בשובי מהעבודה, הייתי מבריח עימי מצרכי מזון ככל שיכולתי, אף על פי שידעתי מה גדולה הסכנה בדבר. הרעב ויצר הקיום הם שהורוני לעשות מה שעשיתי".
שרגא ממשיך ומתאר את החיים הקשים בגטו, ואת "השחיטה השנייה", כהגדרתו, שביצעו שם הגרמנים ב־7 ביוני .1942 הוא עצמו חמק גם ממנה כשהתחבא במרתף אחד הבתים מול מטה הגסטפו בעיירה. בחצות החליט לברוח עם כמה מחבריו מהעיירה, כשהגרמנים דולקים בעקבותיהם ויורים עליהם. רק הוא וחברו שמחה הצליחו להגיע לנהר, ויחד צלחו אותו והגיעו ליער שמעברו השני, שם שהו במשך שבועות וחודשים כשהם מסתתרים בין העצים בלילות ורוכשים מזון בזהירות מאיכרים בכפר סמוך.
נקמת דם בשנואי נפשנו
אל גדוד הפרטיזנים הצטרף שרגא בעקבות מפגש לילי באותו יער מסתור, כשהוא
וחברו שמחה מצאו עצמם מול שמונה אנשים נושאי רובים. "הבינותי כי אלה פרטיזנים ולא גרמנים. סיפרנו להם את אשר עבר עלינו וכי ברצוננו להצטרף לפרטיזנים כדי להילחם בגרמנים ולנקום".
כך הצטרף שרגא לגדוד "הנוקם" הפרטיזני, שבמסגרתו לקח חלק בפעולות רבות שעליהן הרחיב בפרק זיכרונותיו. הראשונה שבהן היתה הפעולה בחצ'נצ'יץ', שבה מונה למפקד אחת משלוש הכיתות הלוחמות. "הנשק והציוד היו דלים, רק שתי מכונות ירייה עמדו לרשות המחלקה, הרובים היו מעטים ולא הספיקו לכולם, רק רימוני יד ניתנו לכל אחד ואחד". הכיתות התמקמו בין עצי היער שליד הדרך המובילה לחצ'נצ'יץ', וארבו לשיירה גרמנית של כוחות צבא ומשטרה שהיתה בדרכה לעיירה לגבות מסים, בשר ומצרכי אספקה אחרים. "השיירה מנתה 38 אנשים מזוינים ומצוידים במיטב הנשק, ובמרכזה מפקד המשטרה הגרמנית... כמו כן, נמנו עימה הרבה אזרחים בלתי מזוינים שגויסו לעבודת כפייה. דומם שכבנו וחיכינו להתקרבותה לטווח האש. מאחר שכיתתי היתה הקרובה ביותר לכביש, פתחנו הראשונים באש מייד לאחר שנשמעה השריקה המוסכמת.
"הגרמנים נבוכו. נבהלים ונפחדים החלו להתרוצץ, ולא ידעו מאין נפתחה עליהם הרעה. האש שלנו הלכה וגברה, הגרמנים, שראו את עצמם מוקפים - התנגדותם נשברה. הם החלו לברוח כשמטר כדורינו מפיל בהם חללים. כך נקמנו אותו יום נקמת דם בשנואי נפשנו. 16 גרמנים שכבו מובסים במקום הקרב. מפקד המשטרה ועוד כמה גרמנים נפלו בשבי. היתר הצליחו להימלט. זכינו בשלל של נשק וציוד והחרמנו את האספקה, שבה היה מכל טוב".
הפעולה המוצלחת הגדילה את מלאי הציוד והנשק של הגדוד. "גדודנו הלך וגדל ושבויי מלחמה רוסים ופליטי גטו דולהינוב הצטרפו אליו. הוספנו להתאמן ולהתארגן לקראת מבצעי קרב חדשים, שישמשו גמול ונקם".
גדוד הפרטיזנים המשיך לחיות בהיחבא ביערות, מתאמן ואוסף מידע. כשהגיע אליהם מידע שלפיו יהודי העיירה מיאדל בפולין שוהים עדיין בגטו, הציע שרגא למפקדו לפשוט על המקום ולהצילם. ההחלטה התקבלה, ובליל פקודה יצאו אנשי הגדוד אל נהר ויליה וחצו אותו רגלית, כשכלי הנשק נישאים מעל ראשיהם. משם חצו יערות עד שהגיעו אל מיאדל המוקפת אגמים ויערות מכל צדדיה.
בספר מתאר שרגא כיצד חיסל בעצמו את השומר, וכיצד המחלקה שבפיקודו פנתה לעבר הגטו והמחלקה השנייה פנתה למחנה הצבאי. הגרמנים, שחשו בתנועה חשודה, ירו לעבר הכוחות, ואז הסתערו שתי המחלקות על המחנה הגרמני ועל הגטו.
"חרדה תקפה את הגרמנים, מבוהלים כעכברים התרוצצו בפיג'מות וקפצו לתוך המקלטים המוכנים מראש. שטפנו באש כל העומדים בדרכנו. המחלקה שהיתה בפיקודי, שהוטל עליה לפרוץ לתוך הגטו, הכריעה בקרב את התנגדותם החזקה של הגרמנים ששמרו עליו. הם ציפו לתגבורת מהמטה, אך במקום זה נוכחו כי גם המחנה הצבאי הותקף וכי החיילים בורחים ממנו בבהלה. עם נפילת הראשונים הם מיהרו לברוח. פרצנו אז בשטף אל הגטו, חיש מהר חתכנו את גדר התיל, נכנסנו לבתים ופקדנו על היהודים לברוח ליער". היהודים המפוחדים, כאמור, התקשו בהתחלה להאמין שמולם עומדים אנשים הרוצים בטובתם, אבל לאחר הפצרותיו ו"איומיו" של שרגא, התרצו ועזבו את המקום אל היער הסמוך.
לאחר המלחמה החליט שרגא שאינו רוצה להישאר על האדמה שבה נשפך דמם של רעיו ובני משפחתו, ויחד עם שני חברים החל את המסע לארץ ישראל. הם עברו דרך ארצות אירופה המדממות שלאחר המלחמה במשך שנה, עד שהגיעו לנמל מרסיי, ומשם עלו ארצה באונייה "לנגב" בינואר .1947
לאחר שבועות של הפלגה בתנאי מזג אוויר קשים, חוסר מזון וכשלים טכניים, הגיעה האונייה ארצה ב־9 בפברואר. אלא שאז נתפסו היהודים בנמל חיפה על ידי הבריטים, הורדו בכוח לאחר עימות אלים לספינת מלחמה בריטית והוגלו אל מחנה המעצר בפמגוסטה בקפריסין, שבו שהו כשנה.
בפברואר 1948 שוחרר שרגא ממחנה המעצר בקפריסין והגיע שוב לחופי ישראל באונייה "קדמה". את תעודת הזהות שלו קיבל מ"ממשלת פלשתינה" טרום ההכרזה על מדינת ישראל, והוא בן .38 עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל ב־41 במאי ,1948 גויס לצבא ולחם בחיל האוויר. תפקידו היה להוביל אספקה ללוחמים בנגב ובאילת, ועל לחימתו הוענק לו אות הקוממיות.
פגישה שנייה עם השכול
1950־ב התחתן שרגא בשנית, עם גאולה לבית עמיצור, אלמנה ואם לבן, דוד. הם התגוררו בנתניה ולאחר מכן עברה המשפחה לגור בפתח תקווה. שרגא עבד כפועל בעבודות שונות, הקים חנות ירקות, ולבסוף הצטרף כשותף בתחנת דלק פז בצומת סביון. את שם משפחתו החליט לשנות לאחר מלחמת ששת הימים מסולומינסקי (שפירושו בפולנית 'איש קש', שם הקשור כפי הנראה לעיסוק אביו, שהיה הבעלים של טחנת הקמח בעיירה), לדגני.
לשרגא ולגאולה נולדו שני ילדים: אליהוא ואורנה. אליהוא, הבן הבכור, נפל במלחמת יום הכיפורים עת לחם בקרב בתעלה במעבר הגידי. הבת אורנה )62( מתגוררת ברעננה, נשואה, אם לשלושה בנים וסבתא לשלושה נכדים. נוסף על פרויקט התיעוד של אביה ושל יהודי העיירה איליה בבלארוס, היא עוסקת בפיתוח עסקי, בשיווק ובהפקת אירועים.
שרגא נפטר ב־82 בספטמבר ,1998 כשהוא בן .88 רעייתו גאולה הלכה לעולמה לפני שבע שנים. "לנצח יישארו חקוקים על לוח ליבי מעשי הזוועה, ההרס והדמים, כיליון ואובדן אלפי קהילות ישראל ובתוכן עיירתי, איליה, שנמחתה מתחת שמי אלוקים בידי הנאצים צמאי הדם ועוזריהם השונים", כתב בספר הזיכרון לקהילה.
סרטה של אורנה, המתאר את חייו של אביה, בדגש על חלקו בגדוד הפרטיזנים וסיפור הצלת יהודי גטו מיאדל, יוקרן באופן דיגיטלי בשיתוף עם מכון אייבשיץ ללימודי השואה הערב בשעה .21:00 הסרט מומן חלקית בגיוס המונים שעשתה שומן באתר הדסטארט, וניתן לצפות בו בתמיכה של 35 שקלים באתר הסרט. סיפורו של דגני יופיע גם במוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה ע"ש חיים הרצוג, שאמור להיפתח בשנה הבאה במתחם יד לשריון בלטרון.
הסרט מכיל עדות מוקלטת של דגני, אשר נערכה ביד ושם, וכן ראיון עם ציפורה בליזובסקי, הניצולה המתועדת היחידה מגטו מיאדל שנשארה בחיים, והיא היום בת .88 ציפורה היתה בת 9 כשפרצו הפרטיזנים לגטו, ובסרט היא מספרת כיצד ברחו כל היהודים במהלך מבצע ההצלה דרך החלון הקטן של ביתה שעמד בקצה הגטו. היום היא מתגוררת בחיפה ויש לה שלושה ילדים ושבעה נכדים.
עוד בסרט יוקרן ראיון שערכו צבי קן־תור, מנכ"ל המוזיאון ע"ש הרצוג, ואוצרת המוזיאון ד"ר תמר קטקו, עם בנו של הפרטיזן דוד רובין, שלחם לצידו של דגני בפרטיזנים, ועם ד"ר מירי נהרי, יו"ר עמותת הבריחה שעזרה להוביל את הניצולים באירופה על מנת לעלות לארץ ישראל.
"לאחר שחזר וסיפר לנו במשך השנים את שעבר עליו לפרטי פרטים, המסר של אבי היה ברור", אומרת אורנה, "חובה עלינו לזכור ולהעביר את הסיפור הלאה, לדורות הבאים, כדי שלא יישכח. כדי שזוועה כזו
לא תחזור". ●
שרגא כתב בזיכרונותיו:
"הגרמנים ברחו כשמטר כדורינו מפיל בהם חללים. 16 שכבו מובסים. מפקד המשטרה ועוד כמה נפלו בשבי. היתר הצליחו להימלט. זכינו בשלל נשק וציוד והחרמנו אספקה שהיה בה מכל טוב"
אורנה: "סיפורי הגבורה כמו אלו של אבי לא נחשפו אפילו לבני המשפחה של הניצולים. לאחר שחזר וסיפר לנו את שעבר עליו, המסר שלו היה ברור - חובה לזכור ולהעביר את הסיפור הלאה, לדורות הבאים, כדי שלא יישכח. כדי שזוועה כזו לא תחזור"