אותי תמיר הביתה ליוותה הכמיהה לשוב
כשפרצה מלחמת העולם השנייה, נאלצו הוריו של אהרון מנחם למסור אותו לבית יתומים, והוא בן שנתיים בלבד ● עם הכיבוש הנאצי, רגע לפני שכל ילדי הבית נלקחו למחנות ההשמדה, הוציאה אותו אמו משם ● הוא הוסתר אצל משפחה שנתנה מחסה לצעירים יהודים נוספים והסתכנה למענם פעם אחר פעם ● "בזכותם אני חי, הם הקריבו את עצמם, ואין דבר יותר גדול מאשר אדם שמוכן למות למען מישהו אחר"
ראהרון וני מאור נולד ביולי 1938 בשם
מנחם וולף. הוריו, מאיר (מקס) וסרלינה, היו שניהם צאצאים למשפחות שורשיות ומיוחסות בקהילה היהודית באמסטרדם, אשר היו נאמנות לממשלה ההולנדית. היהודים נהנו אז מזכויות אזרח, השתלבו היטב בכל מגזרי התעסוקה ונשאו משרות בכירות. האנטישמיות לא רווחה בהולנד, וערב הכיבוש הנאצי מנתה הקהילה היהודית באמסטרדם כ־08 אלף איש.
סרלינה היתה בת 37 כאשר הכירה את מאיר בן ה־64, אלמן ואב לחמישה ילדים קטנים. בתקופה זו פקד את הולנד, כמו גם את שאר מדינות המערב, משבר כלכלי קשה, והמפעל של מאיר לייצור מוצרי גומי נקלע לקשיים. הוא שקע בעבודה במשך שעות רבות והרבה להיעדר מהבית, ואל הוואקום הזה נכנסה סרלינה, אשר התנדבה לסייע במשק הבית ולטפל בילדיו. כעבור זמן קצר החליטו השניים להינשא, אך כעבור שלוש שנים, זמן קצר לפני שהגרמנים כבשו את הולנד, הת
גרשו כשלהם ילד משותף אחד - אהרון מנחם.
ההורים הסכימו ביניהם כי סרלינה תהיה האפוטרופסית של אהרון מנחם, והיא מצאה דירה קטנה באמסטרדם ועבודה כמנהלת חשבונות. בהמלצת בני משפחתה שלחה את בנה להתגורר ולהתחנך בבית היתומים היהודי בעיר האוניברסיטאית ליידן.
"בהיותי בן שנתיים נעקרתי מהחממה של הבית שהכרתי והפכתי לילד מוסד, שעם כל הטוב שהיה בו, לא היווה תחליף לבית ההורים", מספר רוני, "הכמיהה לשוב הביתה לחיקה של אמא תלווה אותי בכל שנות ילדותי ותישאר משאלת לב תמידית".
בבית היתומים זכה לביקורים קבועים של הוריו, ולדבריו, המקום המשיך להתנהל כבשגרה גם בתקופת הכיבוש הנאצי.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה הולנד על ניטרליות, אך הגרמנים הפתיעו אותה ופתחו במתקפה במאי .1940 כאלף הרוגים וכ־08 אלף איש אשר נותרו ללא קורת גג לאחר ההפצצה על רוטרדם הביאו את ההולנדים להיכנע. הצרת צעדי היהודים נעשתה בהדרגה כדי לא לעורר תסיסה באוכלוסייה, אבל לאט־לאט המצב החמיר. עובדי מדינה ונושאי משרה בכירים פוטרו, הוטלו מגבלות חמורות על העסקת יהודים, ואנשי הקהילה הצטוו להפקיד את כספם וחפצים יקרי ערך. היהודים גם נדרשו להתפקד במרשם התושבים, ועל כל עמוד בתעודות הזהות החדשות הוטבעה האות .J נאסר עליהם לבקר במוסדות ציבור ובמקומות בילוי, להשתמש בתחבורה ציבורית, לקנות בחנויות של לא־יהודים, ללמוד באוניברסיטאות ובבתי ספר כלליים ולהחזיק טלפון ורדיו. עוצר לילי בקהילה הפך לדבר שבשגרה.
אף ילד לא שרד
ביוני 1942 החל גירוש היהודים מהולנד. הם נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ומשם למחנות ההשמדה, ועד ספטמבר 1943 התרוקנה אמסטרדם מיהודים. "אמא שלי פוטרה והחלה לעבוד כמורה בבית ספר יהודי", מספר רוני, "באביב 1942 החלו להתפשט שמועות על הגירוש הצפוי. מנהל בית היתומים חשב בתמימותו כי אף אחד לא יעז לגרש ילדים יתומים. דודי, אשר היה מקורב לחוגי המחתרת ההולנדית, המליץ לאמי להוציא אותי משם. הוא אמר לה כי הגרמנים מתרכזים במוסדות - בתי חולים, בתי אבות ובתי יתומים. אף אחד לא חשב על מחנות מוות. לא ידעו על זה שום דבר".
גם האב מאיר ביקש מסרלינה כי תוציא את בנם מבית היתומים ותדאג להסתירו, אך היא אמרה לו כי לא יעלה על הדעת שמישהו ייגע בילד בן ארבע. לבסוף שמעה לעצות והוציאה משם את בנה. זמן קצר לאחר מכן החל גירוש יהודי ליידן, ובמארס 1943 הגיעו הגרמנים לבית היתומים ולקחו את הילדים ואת הצוות החינוכי למחנה המעבר ומשם נשלחו לאושוויץ. אף ילד לא שרד.
רוני: "התגוררנו בדירה קטנטונת באזור של היהודים. מדי בוקר אמא ואני הלכנו לבית
"הם ראו בנו ילדים לכל דבר ודאגו לכל מחסורנו. אף פעם לא הרגשנו שנתנו לנו פחות מאשר לילד הביולוגי שלהם. לא התחבאנו. ההוראה היתה שאסור לצאת מהבית. הבהירו לנו שאסור להגיד שאנו יהודים ושעלינו לקרוא להם אבא ואמא"
הספר שבו עבדה. ידעתי שיש אנשים רעים שהם גרמנים שלוקחים ילדים. אמא תמיד היתה מוכנה עם מזוודה קטנה".
החשש מגירוש השפיע על אהרון מנחם הקטן. "אני זוכר כמה פחדתי שאמא תיעלם. אני זוכר את האפלה המוחלטת ברחובות, את תחושת האימה שחוויתי באותם לילות ארוכים, הידיעה שבלילה באים חיילים ולוקחים אנשים. נצמדתי אליה מהרגע שהחשיך, ובכל פעם שהיא נכנסה לשירותים או למקלחת, הייתי דופק על הדלת וצורח".
לסרלינה, כמורה, היתה תעודה המעידה על היותה עובדת חיונית. לילה אחד נשמעה חריקת בלמים מחוץ לחלונם. "נשמעו נקישות על הדלת, אמא פתחה ועמד שם קלגס גרמני. היא הראתה לו את האישור שלה, אבל הוא אמר לה 'לא באנו לקחת אותך, באנו לקחת את הילד שלך'. בחוץ עמד אמבולנס ללא חלונות. אמא אמרה 'הוא רק ילד קטן' והם השיבו, 'אנחנו אוספים ילדים מגיל .'3 היא הודיעה לגרמני שהיא באה איתי. עלינו לאמבולנס שהיה חשוך לחלוטין. כשהגענו לנקודת הריכוז כבר המתינו מאות ילדים".
לאחר שהציגה את התעודה שלה, שוחררו השניים. כחודשיים לאחר מכן, שוב דפיקה בדלת באמצע הלילה, ושוב הראתה את האישור שלה. "אני כבר הבנתי, ופחדתי מאוד. הנציג היהודי בנקודת האיסוף אמר לאמא 'נשארו מעט ילדים באמסטרדם. זו הפעם האחרונה שאנו משחררים אותך. בפעם הבאה את נוסעת איתו'. אמא שלי הבינה שהיא לא יכולה להשאיר אותי איתה יותר".
המשפחה החדשה
סרלינה יצרה קשר עם הדוד בעל הקשרים במחתרת וביקשה שימצא מקום מסתור לבנה. למחרת לקח אותו הדוד לטיול בפארק, שם המתינה נציגת המחתרת ההולנדית. "דודי אמר שהוא חייב ללכת לעבודה, ושהאישה הזאת תיקח אותי לטיול. היא נתנה לי סוכרייה ונפרדתי ממנו. טיילנו קצת, האכלנו את הברווזים. היא שאלה אותי אם אני רוצה לנסוע ברכבת וקפצתי משמחה".
ברכבת הם נסעו לכפר בשם הויזן. רוני זוכר את הנסיעה, את הרמקול שהכריז על התחנות, את עגלת השתייה. כילד הביט בהשתאות בקרונות המרווחים, בנוף של טחנות הרוח והפרות הרועות בשדות. כשהגיעו לכפר לקחה אותו האישה לבית דו־קומתי. את פניהם קיבלו בני הזוג יוהאן ודינה ואן־סטרטן.
"האישה אמרה לי, 'אתה יודע שאתה יהודי ושלוקחים עכשיו ילדים יהודים. אתה תישאר פה, זה המקום החדש שלך. כשתיגמר המלחמה אמא שלך תחזור לקחת אותך, אבל כרגע אתה לא יכול לחזור אליה'. פרצתי בבכי ובצרחות. לא הבנתי למה אמא שלי נטשה אותי. אחרי כמה שעות נרגעתי. וזהו. זו היתה המשפחה החדשה שלי בשלוש השנים הבאות".
רוני מספר כי הזוג היה אתאיסטי והומאני בהשקפתו. כאשר נודע להם כי הנאצים מגרשים יהודים, החליטו להצטרף למחתרת ההולנדית. נוסף על רוני, הם הסתירו בביתם ילדה נוספת בת גילו בשם מריון, והעניקו מחסה לנערה יהודייה בת 16 במסווה של העסקתה כעוזרת בית. בהמשך הסתירו שני ילדים נוספים.
משפחת ואן־סטרטן הפכה לכתובת עבור נמלטים. דינה היתה אחראית לזיוף תעודות ואישורים ויוהאן היה אחראי להפצתם. כדי להסביר לתושבי הכפר את נוכחותם של אהרון מנחם ומריון בביתם, הומצא סיפור כיסוי שלפיו אימצו שני יתומים שהוריהם נהרגו בהפצצה ברוטרדם. הם הנפיקו להם תעודות זהות מזויפות שהתבססו על ילדים אמיתיים שנהרגו בהפצצה, והגישו בקשת אימוץ.
הבקשה אושרה, אהרון מנחם וולף הפך לרונלד ויטפיין ובקיצור - רוני. מריון הפכה למריטיה. בני הזוג אף קיבלו מכתב הוקרה מהלשכה להשמת ילדים, שבו נכתב: "אנו משוכנעים שמעשה אצילי זה מצידכם יתברר כבעל משמעות מרחיקת לכת לעתיד עמנו, ועל כך אנו מודים לך כבר כעת".
"הם ראו בנו ילדים לכל דבר ודאגו לכל מחסורנו", מספר רוני, "אף פעם לא הרגשנו שנתנו לנו פחות מאשר לילד הביולוגי שלהם. לא התחבאנו. ההוראה היתה שאסור לצאת מהבית, שאסור להגיד שאנו יהודים, ושעלינו לקרוא להם אבא ואמא".
רוני זוכר שנסע ברכבת ביחד עם דינה ובנה התינוק לסידורים. קצין גרמני התיישב מולם ושאל אותה מדוע לבן הגדול שלה שיער חום ועיניים חומות, ואילו הבן הקטן בלונדיני עם עיניים כחולות. בקור רוח אמרה לקצין כי גם כשהבן הגדול שלה היה קטן היו לו עיניים כחולות ושיער בלונדיני.
באירוע אחר קיבל יוהאן מידע מאיש קשר במשטרה על כך שבכוונת הגרמנים לערוך חיפושים בכפר. בני הזוג אמרו לרוני ומריון כי עליהם להתכסות בשמיכה, להעמיד פני ישנים ולהתחיל לצרוח ולבכות אם מרימים את השמיכה. החיילים ערכו חיפוש ברחבי הבית. "היינו במתח. שכבנו מתחת לשמיכות רועדים מפחד", מספר רוני. דינה ביקשה מהקצין לשמור על השקט כיוון ששני ילדיה עדיין ישנים והיא חוששת שייבהלו. הקצין נענה לבקשה והגרמנים לא גילו את מה שהיה מתחת לאפם כל הזמן - שני ילדים יהודים.
"זאת אמא שלי!"
כחצי שנה לפני תום המלחמה נאלצו בני הזוג לברוח מהכפר בעקבות הלשנה, ורוני הועבר לדירת מסתור אצל משפחה אחרת, נוצרית־קתולית ("אצלם למדתי להתפלל ולהצטלב"). כשהסתיימה המלחמה, במאי ,1945 חזרו דינה ויוהאן לכפר כדי לקחת את הילדים אליהם הביתה מדירות המסתור שבהן שהו בחצי השנה האחרונה. משפחות הילדים הגיעו לאסוף אותם מביתם של דינה ויוהאן, מלבד רוני, שאותו לא בא איש לאסוף.
משראו בני הזוג ואן־סטרטן כי אף אחד לא בא לקחת את רוני, החליטו לאמץ אותו באופן חוקי. "הייתי קשור אליהם מאוד, אהבתי אותם. שלוש שנים הם היו אבא ואמא שלי וראיתי את עצמי חלק מהמשפחה".
בינתיים, בארץ ישראל, דאגה סרלינה לגורל בנה. כשנה קודם לכן, ביוני ,'44 עלתה ארצה כחלק מחילופי אוכלוסין בין הגרמנים לבריטים, תמורת החזרת מאות טמפלרים שהתגוררו בארץ ישראל. סרלינה, אמה ואחותה נכנסו לרשימה בת מאות יהודים הולנדים אשר נשלחו למחנה הריכוז ברגן־בלזן לצורך החלפה עתידית, וזאת משום שאחות נוספת, אשר התגוררה בארץ, הצהירה עליהן כקרובי משפחתה.
בברגן־בלזן הועסקה סרלינה במיון הנעליים שהגיעו ממחנות ההשמדה. כשעזבה את המחנה שקלה 38 קילוגרם בלבד. עם הגעתה לישראל אושפזה בבית החולים, עברה טיפול ושיקום והשתחררה כעבור שנה. הידיעות הנוראות על אודות גורלם של יהודי אירופה כבר הגיעו לאוזניה. "היא הבינה שייתכן שאיני בין החיים".
לאחר שחרור הולנד פתחה בבירורים. מקור המידע העיקרי אז היו רשימות הילדים הניצולים אשר התפרסמו ועודכנו לפי הצורך, אך שמו של רוני לא הופיע. לבסוף, קרובת משפחה רחוקה נזכרה כי כאשר אספה את ילדיה ממקום המסתור שלהם, ראתה ילד שאף אחד לא בא לקחתו. דודיו של רוני נסעו מייד לכפר.
"הם צלצלו בדלת והיא נפתחה. זיהיתי אותם מייד, כאילו לא עברו שלוש שנים, וצעקתי 'הנה דוד פליפ ודודה רות'", מספר רוני. במברק שנשלח באותו היום לסרלינה נכתב: "נמצא בריא ושלם". שבוע לאחר מכן הגיעו שוב הדודים, הפעם עם אלבום תמונות, וביקשו מרוני לזהות את אמו. הוא דפדף באלבום וכשהגיע לתמונה של סרלינה, הצביע ואמר: "זאת אמא שלי".
רוני נשאר בבית משפחת ואן־סטרטן עוד כמה חודשים, בהמתנה לסרטיפיקט (אשרת העלייה), וביוני '46 עלה לארץ ישראל והתאחד עם אמו. עד למותם של בני הזוג ואן־סטרטן, שמרו רוני ואמו על קשר הדוק עימם. 1970־ב הם הגיעו לישראל, קיבלו מדליה ונטעו עץ בחורשת חסידי אומות העולם.
"פעם שאלתי אותם אם הם עשו את מה שעשו כי הם אוהבים יהודים. יוהאן ענה לי שהוא היה עושה את זה עבור כל אחד שהיה נקלע לאותה סיטואציה".
אביו של רוני שרד את השואה והמשיך להתגורר לאחר המלחמה בהולנד, ובמהלך השנים נפגשו השניים כמה פעמים.
רוני למד בישראל חינוך והתקדם עד לתפקיד מנהל כפר נוער. "כמחנך אין לי ספק שההקרבה של בני הזוג ואן־סטרטן והסיכון שהם לקחו כדי לשמור עלי ועל שאר הילדים, הטביעו בי את חותמם במידה רבה. לא ההורים שלי חינכו ועיצבו אותי, אלא הם והמעשים שלהם. בזכותם אני חי. הם הקריבו את עצמם, ואין דבר יותר גדול מאשר אדם שמוכן למות למען מישהו אחר".
"אני זוכר כמה פחדתי שאמא תיעלם. אני זוכר את האפלה המוחלטת ברחובות. עד היום אני זוכר את תחושת האימה שחוויתי באותם לילות ארוכים, הידיעה שבלילה באים חיילים ולוקחים אנשים. נצמדתי אליה מהרגע שהחשיך"