מנרדפים לפטריוטים

"כלום אין לעם הזה במשותף, חוץ מזה שכולם ניסו לרצוח אותנו בכל העולם אז כולם ברחו לפה. חוץ מזה - כלום", אומר שאולי במערכון של "ארץ נהדרת" מערב הבחירות. הוא טועה, כמובן. יש בינינו הרבה במשותף מעבר לעובדה שכל העולם נגדנו. העניין הוא אחר, והוא עולה ביתר שאת דווקא בימים אלו, שבין יום השואה ליום הזיכרון, והוא: מה הקשר שלנו לארץ הזאת, הקשר האמיתי, זה הנובע מזכות ומאהבה ולא מפחד ומתחושת רדיפה?

אקדים ואומר: באמת כל העולם נגדנו. אולי לא כל, אבל מספיק. וגם אם הוא לא כרגע, הכל דינמי, ובקלות מתהפך נגדנו, ע"ע אובאמה־טראמפ־ביידן. זה היה נכון אז, ,1939־ב וזה נכון גם היום, באנטישמיות האירופית ובשאיפות ההשמדה האיראניות. הסכנה לא חלפה, ולא ברור אם או מתי תחלוף, אבל חייב להיות משהו מעבר לזה.

בשנים הקרובות ניפרד מאחרון שורדי השואה. הילדים שלנו כבר לא ישמעו את הסיפור מאלו שראו בעיניים את השנאה התהומית, והיו עדים למוח המעוות שהטיל גזירה אחרי גזירה, עד שהציג לעולם את יכולתו השיטתית להשמיד אותנו. הם כבר לא יראו את הכאב הבלתי נתפס של מי שראה את כל משפחתו עולה לשמיים בעשן אושוויץ. עוד מעט השמדת יהודי אירופה תהיה רק עוד חלק מההיסטוריה, כמו חורבן בית המקדש או כמו האינקוויזיציה, ולא משהו שקרה לשכן. המסר יהיה עקיף, נלמד, במקרה הטוב, ולא חווייתי.

מעבר לכך, האם מדינת ישראל היא לא יותר מממ"ד? התחושה שלי היא שהרבה יותר קל למערכת החינוך לדבר עליה ככזה, ולכן היא כבר לא עוסקת בציונות פוזיטיבית, כזו שניזונה מהקשר העמוק לארץ. הרבה יותר קל להיות נרדף מפטריוט.

בכל העולם פטריוטיות, אהבת מולדת, היא רגש מקובל, רק כאן זה נחשב לסנטימנט לאומני וולגרי. בפורטו ריקו שרים "פורטו ריקו, לעולם לא אעזוב אותך ואני מאוהב בך", כאן שרים בהתנצלות "אין לי ארץ אחרת". זה לא יחזיק מעמד.

בניגוד לפורטו ריקו, לצרפת או לתאילנד, את הקשר שלנו דווקא למקום הזה אפשר להסביר מכל כך הרבה כיוונים, שהם לא רק ארץ לידה ותרבות משותפת. אין הרבה עמים עם היסטוריה כל כך עתיקה בארץ כלשהי. העמים שסבבו אותנו אז, נכחדו כולם. התרבות הבבלית המפוארת, האימפריה המצרית והאשורית - כולן אינן. בארצותיהם יושבים היום שבטים ערביים. רק אנחנו חזרנו, עם הגעגועים, השפה, הדת והדנ"א של אותם חבר'ה שחפרו בורות בבאר שבע, חצו את הירדן, הפילו את חומות יריחו ורקדו בשמחת בית השואבה בבית המקדש.

העובדה שעדי ההשמדה אט־אט הולכים מאיתנו לעולם טוב יותר, כואבת ומלווה תחושת החמצה, אך יש בה גם קריאה. לא קריאה לשכוח, חלילה, להקל ראש או להניח את החרב. אלא קריאה לסט שורשים נוסף, היונק מאהבה ולא מפחד, מטיולים ומהיסטוריה, ממורשת ומגאווה, מחריש ומבציר, ולא רק מקרב ומשכול. "ֵאין כּוְֹבִשׁים ֶאת רֹאשׁ ַהֶסַּלע - ִאם ֵאין ֶקֶבר ַבּמּוָֹרד!" כתב המשורר הבית"רי שלמה סקולסקי, וצדק. אבל לא די בכך. צריך עוד קשר לסלע. זהו תפקידנו החינוכי.

העובדה שעדי ההשמדה נפרדים מאיתנו כואבת ומלווה בתחושת החמצה, אך יש בה גם קריאה - לסט שורשים נוסף, היונק מאהבה ולא מפחד