המנגנונים הסמויים של ההשכחה

רון רייגן היה רק בן 12 כאשר ניגש אליו אביו לשיחה שנצרבה בזיכרונו ונחרתה בנפשו. סיפור הרקע הוא סוף מלחמת העולם השנייה, כאשר אייזנהאואר - המפקד הכללי של צבא ארה"ב - נחשף למראה הגוויות והזוועה במחנות הריכוז. הוא הורה לצלם את הזוועות ולשלוח את הצילומים לרונלד רייגן - קצין במחלקת ההסרטה של צבא ארה"ב - כדי שזה יעבד אותם לחומרי הסברה. רייגן הזדעזע ממה שראו עיניו, אבל מאוחר יותר, אי שם בשנות ה־06, שלף את החומרים במיוחד עבור בנו על מנת לחלץ מהם מסר חינוכי: הוא ניגש לבנו רון, ולאחר שסיפר את סיפור המלחמה, הסביר־הדהד את הלקח: "עם בריונים צריך להתעמת!"

לימים, כאשר נבחר לנשיא ארה"ב, סימן רייגן את משטר האייתוללות של איראן כבריון של ימינו, נציג תורן של הרוע. בתחילת שנות ה־08 סימן את המשטר הקומוניסטי כגילום הרוע; וכשהופיע בשנת 1987 מול שער ברנדנבורג בברלין, סמלה של גרמניה על עברה הנאצי, קרא למוטט את החומות החוצות את העיר.

מאז נפילת גרמניה הנאצית, הופיעו משטרי רשע על במת ההיסטוריה בדמותם של בריונים שונים בתחפושות שונות. ולמרות זאת, המסר המהדהד של רייגן לא תמיד הופנם, אולי להפך. עולמנו הלך והידרדר כאשר רעיונות עוועים פרוגרסיביים החלו להתפשט, רעיונות שבעצם קובעים שאין טובים ורעים (האמת יחסית), אלא מדכאיםמדוכאים או חלשים־מוחלשים. לאסוננו, הרעיונות הללו החלו להתקבע באמצעות זרועות שונות של עיצוב תודעה, בין השאר באמצעות תעשיית הסרטים: מאז שנות ה־09 הוליווד אינה מציגה עוד את אמריקה כצד הטוב בסיפור כי אם להפך. אם להיות פשטני לרגע, חסידי האופנה הפרוגרסיבית התעקשו שאם אך נניח לבריון, המפלצת המאיימת על שלום העולם, או נשביע את רעבונה, היא תתרצה ותניח לכולם. היגיון הפוך לא עולה על הדעת.

אובאמה, ביידן, ואיתם רבים אחרים, מבטלים למעשה את הלקח של הנשיא רייגן, כמו גם את זה של ג'ורג' בוש בזמנו, ופעם אחר פעם מבקשים "לעשות עסקים" עם משטר האייתוללות האיראני־רצחני. זה, אגב, אותו ביידן שהכריז לפני ימים ספורים על ביטול הסנקציות שהטיל בזמנו טראמפ כנגד התובעת הכללית בהאג, פאטו בנסודה, אותה אישיות שמהלכיה בפועל מייצגים היפוך גמור של הגדרת הטוב והרע במסורת המערבית.

הרעיונות הללו חלחלו לציבור הרחב באמצעות היפוך היוצרות. הנה למשל, אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו יורק, הגדיר את פייסנות ביידן כלפי איראן כ"עוצמה". לא פחות. אפשר גם למשמע את העם באמצעות משטר לשוני. כי הרי מהו "פוליטיקלי קורקט"? - שפה שהעיקרון המנחה שלה הוא: אל תשתמש במילים שירגיזו את המיעוט/החלש, גם אם המיעוט הזה הוא בריון; ובמילים אחרות, ותר על האמת גם אם פירוש הדבר שבטווח הארוך אתה מגדיל את הסיכון שתשלם על כך מחיר כבד. דרך נוספת שננקטה להטמעת רעיון העוועים הזה היא באמצעות תיוג וסימון מנהיגים מ"הדור הישן", כגון טראמפ ונתניהו, כתלושים מהמציאות או כאלו שמשעבדים את הפוליטיקה העולמית לטובת האינטרסים שלהם. כך למשל, רבים ממובילי דעת הקהל בישראל נהגו, ועדיין נוהגים, לבטל את הקו הלוחמני של נתניהו כלפי איראן (ובזמנו את מאבקו למען ביטול הסכם הגרעין) בטענה כי האיש "אובססיבי", או שהקו הלוחמני שאותו הוא מוביל אינו אלא מניפולציה שנועדה להסיח את הדעת מבעיותיה "האמיתיות" של ישראל.

סירובם של חלק ממנהיגי העולם המערבי במאה ה־12 להתעמת עם הבריון התורן פירושו דחיקה הצידה של מורשת צ'רצ'יל ופרישת שטיח אדום דווקא למורשת צ'מברליין. הקו הזה, המשוריין ומגובה בשפה "ניטרלית", "לא מרגיזה", הוא בעצם המנגנון הסמוי המעקר לקח חשוב של השואה, ובעצם משכיח את זכרה.

סירובם של חלק ממנהיגי העולם המערבי במאה ה 21 להתעמת עם הבריון התורן פירושו דחיקת מורשת צ'רצ'יל. זהו, בעצם, המנגנון המעקר לקח חשוב של השואה