"סמוטריץ' טועה", אמר לי אחד ממצביעיו

השבוע צלצל הטלפון, ומהעבר השני של הקו עלה קולו של אדם מבוגר, שביקש לדבר איתי על שני מאמריי האחרונים, שעסקו בדילמת ההמלצה של חברי הכנסת הערבים להרכבת הממשלה, במיוחד אנשי רע"מ על בנימין נתניהו. בן שיחי אמר: "אני מנהל בית ספר לשעבר, בבחירות האלו הצבעתי לציונות הדתית... ואני חושב שסמוטריץ' טועה ומפספס הזדמנות גדולה בכך שהוא פוסל את רע"מ". לא הופתעתי.

לדעתי, 120 חברות וחברי הכנסת שהחלו אתמול את כהונתם אינם קשובים למה שמתרחש ברחוב ולהלכי הרוח של בוחריהם. לא הבוחרים הערבים, שאינם רוצים לראות את נציגיהם יושבים על הגדר ונמנעים מנקיטת עמדה וממימוש כוח השפעתם. ולא חלק גדול מבוחרי הימין, שמוכנים לשקול שיתוף פעולה קואליציוני עם המפלגות הערביות, ובפרט רע"מ - שבעיני רבים הלכה רחוק מאוד, ואולי אף נטלה סיכון פוליטי גבוה בקו הפייסני שאימצה, כפי שבא לידי ביטוי בנאומו של יו"ר המפלגה, ח"כ ד"ר מנסור עבאס.

נכון, תהליך שינוי עמדות מצריך זמן, במיוחד במדינה מורכבת כל כך כישראל, שיש בה קונפליקט סבוך בין הרוב למיעוט. אולם בדבר אחד רבים מאוחדים: הבחירות הרביעיות עייפו את כולם, יהודים וערבים כאחד.

כבר שנים שהציבור הערבי מעוניין לראות את נציגיו משפיעים על הנעשה במדינה, לוקחים חלק בעשייה ומפסיקים להתבוסס בשוליים הפוליטיים, הגיאוגרפיים והכלכליים. זו שעתם של המנהיגים, ראשי המפלגות, לבוא ולומר שמפלגה ערבית לפחות תוזמן להיות שותפה בדיוני הרכבת הקואליציה, בין שתהיה חברה בממשלה הבאה ובין שתימנע מכך. הסכר הגדול והחשוב שייפרץ ברגע זה יפתיע בעוצמתו, משום שעם ההשפעה תצוף גם תחושת השייכות - וחשוב מכך - האחריות הקולקטיבית המשותפת.

70 שנה שהמפלגות הערביות נמצאות רק באופוזיציה. אם זה הכיוון המסתמן גם לעשורים הבאים, אולי עדיף כבר לשריין 10 כיסאות סמליים בלבד לחברי כנסת ערבים, בזמן שהמשחק הפוליטי האמיתי יתנהל רק בין 110 חברי הכנסת של המפלגות היהודיות.

לכן אינני מתפלא לשמוע יותר ויותר יהודים המביעים אכזבה מהדחייה האוטומטית והמיידית של רע"מ. בכל כך הרבה מדינות בעולם הצליחו היהודים, כמיעוט, להגיע למעגלי ההשפעה - בארה"ב, בצרפת ואפילו במרוקו. שילובם של נציגי האזרחים הערבים בקואליציה עולה בקנה אחד עם האתוס של העם היהודי ועם האינטרס של מדינת ישראל.

הציבור הערבי בישראל נושא תרומה עצומה בכל תחומי החיים: רפואה, כלכלה, חינוך, מדע, השירות הציבורי, תרבות - ואיפה לא. אחרי יותר משבעה עשורים הגיע הזמן שהנהגת המדינה תפתח את הצוהר הזה ולו כדי להעניק תקווה לדורות הבאים.