ימנים, תלמדו מאמריקה
אחרי שנים במדבר הפוליטי, מה שהושיע את השמאל האמריקני ב '92 היו האמביציות והשנאות של מועמד ימני עצמאי. האם זה עומד לקרות גם פה?
עבור המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, שנות ה־08 היו סיוט מתמשך. לא רק שהם הפסידו בשלוש מערכות בחירות רצופות לנשיאות, אלא למעשה הרפובליקנים ריסקו אותם: בשנת 1980 הרפובליקנים ניצחו ב־44 מדינות מתוך ה־05, בשנת 1984 הרפובליקנים לקחו 49 והדמוקרטים רק אחת, ובשנת 1988 הרפובליקנים ניצחו ב־04 מדינות. מדובר בשורה של ניצחונות גורפים ומוחצים, מה שמכונה "לנד סלייד" באמריקה. המצב היה כזה קטסטרופלי, עד שהיו יועצים אסטרטגיים במפלגה הדמוקרטית שחשבו שהגיע סופה של המפלגה, ושככל הנראה הם לא יראו יותר את הבית הלבן אי פעם.
עד כמה המצב היה חמור תעיד האנקדוטה הבאה: במהלך הפריימריז של ,1988 שאלו את אחד היועצים הדמוקרטים מי המועמד המועדף עליו מהמועמדים בפריימריז. כשהוא נקב בשמו של מייקל דוקאקיס, שאלו אותו "כי יש לו סיכוי לנצח בבחירות לנשיאות?", היועץ השיב, בהתמרמרות: "לא, כי יש לו סיכוי לנצח במדינת הבית שלו". עד כדי כך גבר הייאוש.
אפילו לפני שנות ה־08, מצבם של הדמוקרטים לא היה מזהיר. במשך כל 24 השנים שבין שנת 1968 לשנת 1992 כיהנו באמריקה נשיאים רפובליקנים, מלבד הנשיאות של ג'ימי קרטר בשנים .1981-1977
על רקע המשבר הפוליטי העמוק שפקד את השמאל האמריקני, ניצחונו של ביל קלינטון בשנת 1992 הוא חשוב ודרמטי. באותה מערכת בחירות התמודד בצד הרפובליקני ג'ורג' בוש האב, שרץ לכהונה שנייה, ובצד הדמוקרטי ביל קלינטון. אבל היה גם מועמד שלישי: רוס פרו, מועמד "עצמאי", שבדעותיו נטה לימין אך רץ נגד הרפובליקנים. תוצאות הבחירות מלמדות שהריצה העצמאית של פרו פגעה בעיקר בימין: קלינטון קיבל 43 אחוזים מהקולות, בוש 37 אחוזים, ופרו 19 אחוזים. בדיעבד, הן יועצי הקמפיין של בוש והן יועציו של קלינטון הודו בכך שאפקט פרו סייע לקלינטון, פגע בבוש והיה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר בתוצאת הבחירות.
שנת 1992 היתה ללא ספק מהפך דרמטי באמריקה. ב־82 השנים שחלפו מאז, הדמוקרטים ניצחו ברוב מערכות הבחירות, והרפובליקנים הצליחו רק פעם אחת, בשנת ,2004 להשיג רוב קולות בקרב כלל המצביעים. שאר ניצחונותיהם - וזה של טראמפ במיוחד - נבעו משיטת האלקטורים המדינתית, אך ללא אחיזה ברוב האבסולוטי של הקולות. במבט לאחור, קשה שלא לראות בשנת 1992 את המפנה שהוביל לתחייה של השמאל באמריקה ברמה הפוליטית־לאומית.
למרות השוני המשמעותי בשיטת הבחירות ובתרבות הפוליטית, ישנם כמה קווי דמיון בין מה שהתרחש 1992־ב באמריקה למה שקורה היום בישראל. ראשית, באותו זמן בארה"ב, כמו היום בישראל, רוב המצביעים היו ימנים־שמרנים; שנית, מועמד שלא היה לו סיכוי כלל וכלל, התעקש להישאר במרוץ בשל איבה אישית כלפי הנשיא המכהן, ולא רק בשל פערים עקרוניים; שלישית, כמו בישראל היום וגם בארה"ב אז, השמאל היה מיובש אחרי שנים ארוכות במדבר הפוליטי ללא אופק.
מי שהושיע אז את השמאל האמריקני היו דווקא האמביציות והשנאות של איש ימין. האם זה עומד לקרות גם פה?