מה כבר כל ההבדל?
"האב השכול" האלמוני שצוטט כאן לא מבין שאנחנו כבר לא בגולה, ו"הגורם הביטחוני הבכיר" זורה כניעה ופחד ● אביו של סגן הדר גולדין מגיב לטור של יפעת ארליך מהשבוע שעבר
לפני שבוע כתבה כאן יפעת ארליך מאמר בשם "לחזור הביתה", שבו הביעה אמפתיה ללאה, רעייתי ואמו של הדר, הנמצא בידי האויב שש שנים ושמונה חודשים. אבל יפעת גם הציבה בפנינו שני "אלמונים" המתייחסים אל "המצב".
אני מזכיר לכולם במה המדובר: שני חיילים מצטיינים שזרוקים אצל האויב - סמ"ר אורון שאול, מצטיין נשיא מחטיבת גולני, וסגן הדר גולדין, מפקד צוות מצטיין מחטיבת גבעתי. מדינת ישראל לא רק שלא מנקה את הביזיון הזה, אלא נכנעת לאויב, מאכילה אותו, מחממת אותו, וכעת אף מחסנת אותו מפני קורונה, בלי להשיב את החיילים הביתה. זה "המצב".
האלמוני הראשון שהביאה יפעת היה "אב שכול", שאמר לה שאינו מבין את משפחת גולדין, שהרי "יש מיליוני יהודים בעולם שלא זכו לקבר ישראל". אני חייב לדבר עם ה"אלמוני" הזה. אדם שלא מבין מה ההבדל בין מיליוני היהודים הנטבחים, שנזרקו לכל עבר ונשרפו חיים, לבין חללי צה"ל שמוחזקים בידי האויב, אינו מבין מה עברנו מעם משועבד בגלות לעם ריבוני בארצו. הוא בעל מנטליות גלותית, נשאר לצערי תקוע בינות לגויים היכולים לפזר אותו, להשמיד אותו ללא קבר וללא ציון. עוד נחזור אליו.
האלמוני השני - "גורם ביטחוני בכיר", המשכנע את יפעת שממשלת ישראל עושה את חובתה ומוכר לה את תמצית הקונספציה שאמורה להרגיע את הקוראים והקוראות, עד ששלושה נציגים של צה"ל ידפקו על דלתם. הוא בונה הסבר ארוך שאין בו משפט אחד שלא ניתן להפריך. אבל חמור מכך, הוא פוגע בשלושה ערכי יסוד.
הערך הראשון הוא שאנחנו מחזירים את החיילים משדה הקרב - חיים, פצועים או מתים. מי שלא מחזיר את החללים משדה הקרב, ינטוש את הפצועים ויפקיר את החיים. תשאלו את פולארד.
הערך השני הוא שאנחנו לא נכנעים לטרור. כולם יודעים שכשרוצה חמאס לשרוף - הוא שורף, כשרוצה חמאס לירות טיל על אוטובוס של חיילים - הוא יורה, כשרוצה חמאס לאיים על נשיא המדינה - הוא יורה מטח כבד על העיר שדרות, והורג כך אזרח היושב במכוניתו, משה פדר. כשהוא רוצה לצלוף ולהרוג חייל גבעתי, סמ"ר אביב לוי, הוא יצלוף ויהרוג אותו, וכשהוא רוצה להבריח את ראש הממשלה גם מאשדוד וגם מאשקלון, הוא יבריח. והאלמוני, "גורם ביטחוני בכיר", מסביר: "ישראל קיבלה החלטה עקרונית לשמור על השקט בדרום". על זה בדיוק כתב ז'בוטינסקי בהמנון של תנועת בית"ר "כי שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש". כשהשקט הוא שקר - הוא לא שקט, הוא רפש, והוא מוביל להפקר דם ונפש. בדיוק. אנו נכנעים לטרור.
הערך השלישי הוא שאנחנו אומרים את האמת. כדברי "גורם ביטחוני בכיר" - "ממשלת ישראל בחרה שלא לשחרר מחבלים". ביום שני השבוע השתחרר המחבל מחמוד שחאדה אבו עיישה מנוסיראת, שישב 17 שנה בכלא ועתה הוא חוזר לעזה. מתפלל על חוף הים ומכשיר את עצמו "להמשיך במאבק". עשרות מחבלים כאלה משתחררים בכל חודש מאז מלחמת צוק איתן, כולם משתחררים לעזה, כולם מקבלים תפקידים בחמאס, כולם משתלבים במנגנון הרצח. יש מי ששורף, יש מי שחופר מנהרות, יש מי שמתאמן לתקוף מהים ויש מי שבונה פצצות מהחומרים שישראל מעבירה - דשן חקלאי, צינורות להשקיה, ברזלים לבניין. והגורם הבכיר מוכר לעם ישראל שישראל לא משחררת מחבלים.
זה מה שהגורם הבכיר לא רוצה להבין - אין כאן שקט, ואין כאן גרם של ביטחון, ואין כאן ריבונות. יש הרפש, יש ההזניה של כל הערכים הללו. יש כאן גלות של הנפש, וכאן מונח האתגר האמיתי שלנו, האתגר של בני חורין. איך יוצאים מכבלי הקונספציה הגלותית הזו? איך משתחררים ממנה, לפני שהיא תהרוס אותנו?
התשובה מתחילה באתגר של ההבנה המהותית, שהכל מתחיל בהשבת החללים. לא אמפתיה משפחת גולדין צריכה, אלא התגייסות ליוזמה - להחזיר את החיילים מידי האויב, בדרך שבה אנחנו נחליט. אנחנו, בני החורין. "הגורם הביטחוני הבכיר" מייצג את ההפך: את השעבוד העצמי, המחשבתי. כשאתה מחפש את התירוץ המאפשר לך לא לעשות כלום, בעוד הערכים שלנו מוטלים בעפר, אתה ממשיך להיות עבד. להביא חלל לקבר ישראל זה המאמץ שעיקרו היכולת להיות ריבון, להיות חופשי. זה חקוק בהלכה, זה טבוע בערכי צה"ל.
המאמר של יפעת ארליך קלע אל מפנה הזמנים הזה בלוח השנה: יוצאים ממצרים, נוצרים את זיכרון השואה, הולכים אל העצמאות. לפני שזוכים בעצמאות, זוכרים את חללי צה"ל. בדרך הזו, דרך חיינו, הוטלה זוהמה: ההפקרה שאנו מפקירים את חיילינו כאתנן לאויב. איך נגיע לעצמאות כשהאויב מחזיק במתים שלנו וסוחט אותנו, ואנו משלימים עם הסחיטה הזו? איזו חירות היא זו ואיזו עצמאות היא זו?
ונחזור לאתמול, ליום הזיכרון לשואה ולגבורה. רחל לוין ז"ל היתה לוחמת בגטו קובנה ופרטיזנית ביערות. לפני כמה שנים פגשה אותי ותפסה אותי ביד הברזל שלה. אישה בת .90 היא אמרה: כשהיינו ביער עם הפרטיזנים, נפצע לנו אחד הבחורים ונאלצנו להשאיר אותו ביער. הוא היה בן של רופא וקראו לו גולדין, והוא היה דומה מאוד לבן שלך. אתה מזכיר לי את מה שאני לא יכולה לשכוח. אל תוותרו, אתם חייבים להחזיר את הדר החייל, כי אחרת - מה כבר כל ההבדל?
רחל לוין נפטרה, אני מקווה שמורשתה והאומץ שלה ינערו את האב השכול האלמוני, שלא מבין מה ההבדל בין ריבונות לגולה, ואת הגורם הביטחוני הבכיר האלמוני, שזורה כניעה ופחד. כשנחזיר את חיילינו משדה הקרב, כולנו נבין.