א' הוא הגיבור שלי
אורית מרק אטינגר כותבת על הקשר המיוחד עם האיש שהציל את חייהם של אמה ושני אחיה: "הוא ראוי להשיא משואה בערב יום העצמאות"
לראות את א' זו חוויה מטלטלת עבורי כל פעם מחדש. פגשתי אותו לראשונה ביום הרביעי של השבעה על אבא שלי, בקיץ .2016 הוא בא בשעות הצהריים עם אשתו ועם עוד כמה מבני משפחתו. ישבנו איתם אחיי ואני. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם האדם, שהתברר לנו במהלך השבוע שהוא זה שהציל את אמא, את פדיה ואת תהילה.
במהלך השבעה הגיעו מפקדים בצבא, שהסבירו לנו שהפיגוע היה יכול להיגמר אפילו גרוע יותר. המחבלים תכננו לעשות וידוא הריגה. לאחר שירו את 29 היריות שהרגו את אבא, פצעו אנושות את אמא ופגעו בפדיה ובתהילה, הם הסתובבו חזרה אל הרכב ההפוך כדי לרצוח את כל מי שנשאר בחיים. בזכות א' ואשתו, שעצרו ליד הרכב שלנו כדי לעזור, המחבלים הסתובבו מהר וברחו.
המפגש איתם היה משונה, כי הם לא ידעו עברית. קרובת משפחה אחת תרגמה חצאי משפטים, מה שעזר לנו להעביר להם את המסר על כך שאנחנו אסירי תודה, ושאין באמת מילים להודות להם. הם התרגשו לראות אותנו, כאבו את המוות של אבא ואיחלו רפואה שלמה לאמא, שעוד נאבקה על חייה בבית החולים.
הפעם הבאה שפגשתי את א' היתה אחרי הרבה זמן. שמעתי ממנו על התנאים המזעזעים שבהם הוא חי, ופשוט לא האמנתי. זה גרם לי לתחושה קשה מאוד. איך ייתכן שאדם, שמבחינתי הוא הגיבור שלנו, שהציל את חיי המשפחה שלי, חי בצוש רה משפילה כזאת?
אם המוות של אבא גרם לנו לשבר עצום כל כך, שעד היום מנסים לאחות אותו, אני לא יכולה לדמיין איך היינו מתמודדים עם אובדן של אמא, של פדיה או של תהילה. זה משהו שאני לא מסוגלת לחשוב עליו. לכן כל מפגש עם א' מעלה בי רגש עז של הכרת תודה ואמפתיה, וגם צביטה גדולה בלב עם מעט רגשות אשמה, על כך שנהרסו לא' החיים בגלל שעזר למשפחתי.
עד כמה שהחיים שלנו מורכבים ומלאי חוסר, גם א' איבד את המשפחה שלו באיזשהו אופן. הוא איבד את החיים שהיו לו עם אשתו, הפסיד את ההיריון הראשון שלה ואת לידת בנו הבכור. היום, כשאני עצמי חווה את ההיריון הראשון, כואב לי אפילו יותר, כי אני לא מבינה איך אפשר לעשות את זה בלי שותף. א' איבד גם את הבית שלו. הוא איבד כל כך הרבה, רק כי עזר למשפחה יהודית. כי בחר להתנהג באנושיות ולעזור לילדים ולאישה פצועים, שזקוקים לעזרה.
במקום לחיות בכבוד, כגיבור במדינת ישראל, הוא חי תקופה ארוכה ברחוב. אכל אוכל מפחים, אם בכלל, עבד בפרך בעבודות שונות, כדי לפרנס אישה וילד שלא ראה כמעט שלוש שנים. עד היום הוא חי בפחד שאולי יום אחד יבטלו לו את האישור הזמני שיש לו (שגם עליו הוא צריך להילחם מחדש בכל שנה), ושיחזירו אותו לכפר שלו ביהודה ושומרון. אם יגיע לשם, חייו וחיי משפחתו יהיו בסכנה גדולה.
בעיניי, א' ראוי להשיא משואה בערב יום העצמאות. הוא אדם שבחר להקריב את עצמו כדי להציל חיי ישראלים, כדי להציל את חייהם של האחים שלי ושל אמא שלי. למרות המראות הקשיים, הוא תפקד בשטח, עזר להם, הגן עליהם ונהג בקור רוח. גם עבורו זו היתה חוויה ששרטה את הנפש, עד היום הזה. הוא חווה פוסטשטראומה לכל דבר. כששאלתי אותו אם היה עושה זאת שוב, הוא אמר בצורה ברורה: "למש רות הסיוט שאני עובר בארבע וחצי השנים האחרונות - כן. הייתי עושה זאת שוב".