אדוות של שכול

הגיבורה שלי ביום הזיכרון היא השכנה שתמכה וטיפלה באובדן שפקד את הבית שממול נכון שרשמית זה יום שמוקדש לזיכרון דמותם של הנופלים. יום אחד בשנה שכולו חיבוק למשפחות חללי צה"ל ולנפגעי הטרור. ובכל זאת, אני רוצה לחבק אותך, לבכות איתך, לשאת איתך את המשא הכבד שעל כת

היא השכנה. כל השבוע היא שם בבית האב לים, מנהלת את השבעה ביד רמה ואוהבת. חותכת את הסלט דק דק, מניחה בצלחת לצד החביתה ומחלקת לאבלים. העיניים שלה לא יורדות מהם, עוקבות אחרי הראשים המוכרים, שנבלעים בים המנחמים הפוקדים את הבית. היא מוודאת שכולם, גם הילדונת הדקיקה, הכניסו משהו לפה. היא שם בש בילם. בתפקיד. האבל והזעזוע האישי שלה על ידידתה שנרצחה ארוזים היטב.

היא חוזרת לביתה שלה בשעת לילה מאוחרת, סובבת בין החדרים. למרות העייפות, ערימת הכלים בכיור לא מכעיסה אותה. היא מודה לאל על בית שוקק חיים, ותכף מתייסרת על שמחתה בשלם, כשהבית הסמוך חסר. היל דים כבר בעולם החלומות, שואפים ונושפים שלווה. היא לא שמה לב שהיא עצמה לא נושמת, מאז שאור כבה בחלון שממול.

בתום השבעה היא לא צריכה עוד לנצח על פסטיבל האבל הרשמי, שדועך אט אט. המתים מתים והחיים חיים. היא מביטה בהשתאות בבני הבית השכן, על כוחות הנפש לאחוז בשגרת החיים, ליפול ולקום ולא לשקוע. היא מתל בטת מתי להתרחק ולאפשר למשפחה השכולה את המרחב לבנות יחד פרטי מחודש שימלא את החלל, ומתי להיות שם בשבילם, קרובה וקשובה. רק לעצמה היא שוכחת להקשיב.

כאבי הלב שלה לא אוהבים שלא מדברים אותם. הם מתאמצים לפלס לעצמם נתיב אוויר החוצה. תחילה החיכוך עם המוות דווקא מעצים את תאוות החיים. היא מתנפלת על החיים, הרי הם עלולים להיות כל כך קצרים. מתענגת על אוכל טוב, על בגדים חדשים, על חופשה משפחתית, אפילו מפרגנת לעצמה קפיצה לחו"ל. מתמלאת באושר רגעי, ואז מכה בה הריקנות. בשביל מה כל זה?

במקום להתמודד עם השאלות המנקרות, היא קוברת את עצמה בעשייה. כל הזמן ב ,doing בעבודה, בהתנד בות, בבית. רק לא לשבת, כי אז הקולות מתחילים לש קשק ולדפוק. גם לקרוא ספר כבר אי אפשר. תולעת הס פרים שהיתה, מאבדת כעת את הריכוז אחרי כמה שורות. האותיות מתערפלות, הגעגוע לחברה שאבדה צובט, הבית החסר שממול שורט, והחרדות מדירות שינה.

את, במעגל השני של השכול, דווקא את הגיבורה שלי ביום הזיכרון הקרוב. נכון שרשמית זה יום שמוקדש לזי כרון דמותם של הנופלים. נכון שיום אחד בשנה הוא כולו חיבוק למשפחות חללי צה"ל ולנפגעי הטרור. ובכל זאת, ביום הזיכרון הקרוב אני רוצה לחבק דווקא אותך, לבכות איתך, לשאת איתך את המשא הכבד שעל כתפייך. אולי סוף סוף תרשי לעצמך להתאבל על החברה שאיבדת, על מה שאבד בך.

ואחרי שיום הזיכרון יסתיים וזיקוקי יום העצמאות יצ בעו את השמיים, אני רוצה להישאר איתך עוד רגע קצר וללחוש לך באוזן שתנשמי. לא בטוח שתמיד כל כך בריא להסתער על החיים. מותר גם לעצור, לדבר את הכאב, את הפחד והחרדות. גם אם זה מביך שדווקא בני המעגל הראשון משדרים חוזק ועוצמה, ואילו את, הרחוקה מגלי ההדף של הפיגוע, מרוסקת. את לא משפחה שכולה, השבח לאל שכל אהובייך חיים ובריאים, אבל האובדן בבית ממול מפורר אותך. היית גיבורה כשתמכת וטיפלת באחרים, עכשיו הגבורה היא לטפל בעצמך.

היא השכנה. אתה החבר לצוות. את בת הדודה. אתה, שהיית בזירה. את, שהפיצוץ קרע את אוזנייך. אתה, שי רדת בתחנה רגע לפני שהמחבל שלף את הסכין. את, נהגת האמבולנס שהגיעה ראשונה אל השקט שאחרי. אתה, הכתב שמשדר משדרות תחת צבע אדום. אני, העיתונאית שכותבת מבית האבלים. כולנו, כל העם הטוב הזה, המעגל השני או השלישי, מיטלטלים מאדוות אבני הטרור והשכול.

שנים עברו עד שהבנתי את ההשלכות והמחירים של סיקור עיתונאי וכתיבה ספרותית מבתי אבלים. כמו הש כנה הייתי בתפקיד, חושבת על האבלים, על המעגל הרא שון, מודעת לאחריות הכבדה שבתקיעת מיקרופון לפיו של אדם בשעתו הקשה. טרודה בשאלות אם ואיך נכון לגשת אליהם בזהירות. מתי להיות רחוקה ומתי קרובה. מה לשאול ומה לשתוק.

משפחות שכולות הן לא סלבס שבחרו בחשיפה הציבו רית. ברגע נמהר אחד חייהן הפרטים והאנונימיים מולאמים והופכים לנחלת הכלל. עם השנים והמתים ניסיתי לנסח לעצמי כללים, איך לסקר בתי אבלים בזהירות. למשל, לא להעז לדפוק בדלת שבה ביקר מלאך המוות בלי לברר טלפונית מראש אם המשפחה מעוניינת לדבר. למשל, לש לוח למשפחה לאישור את הטקסט לפי ההורדה לדפוס.

בתהליך המפגש עם עשרות משפחות שכול, פחות הק דשתי מחשבה להשפעה עלי, כמראיינת וככותבת. כדי לכתוב שכול צריך לנשום אותו עמוק פנימה, לתת לו להרעיד את נימי הנפש. להסנפה הזאת יש מחיר. היא גם עלולה להיות ממכרת ומסוכנת.

בבתי האבלים פגשתי לא פעם קולגות, עיתונאים וצל מים. את הכאב משתפים שם בהנהון ראש, פחות מדברים עליו. נוח יותר להיות בתפקיד, להיות כתב גיבור שמש דר תחת אש טילים, או עיתונאית שמסקרת במקצועיות מאופקת עוד הלוויה עצובה. לדבר על המחיר? על הכאב שנערם עם השנים? להודות בדפיקות הלב של עיתונאי קטן שלי שלא יישן בלילה?

את יום הזיכרון השנה אני רוצה להקדיש לנו, המעגל השני והשלישי, כדי שלא נשכח את עצמנו, תוך כדי תמי כה במשפחות השכולות וחיבוקן. שנחזק אותן ונלמד מהן איך צומחים למרות ומתוך הכאב, איך מתרגמים אדוות של שכול לאדוות של הנצחה, נתינה ועשייה. שנלמד מהן איך שותלים בתוך שריטות האובדן ניצנים של חיים. ●