ביחד או לחוד?
יהודית כהן: "כילדה, אני זוכרת שאמרו על חנה ביידיש, 'היא בוכה הרבה'. אני אם שכולה 27 שנה, והזוי לבקר אדם אחרי דבר כזה. ובכל זאת אני זוכרת את הביקורת שהיא בוכה הרבה, כאילו זה לא בסדר"
"לפני ימים מספר נפל בתלפיות אבנר ליכטנשטיין, ובמודעת האבל של המשפחה הננו קוראים 'כל המשפחה תמשיך ללחום עד הניצחון'. האב הזה, והאם הזאת, איזה גבורה בליבם! עם משפחות כמשפחת ליכטנשטיין, בוא יבוא הניצחון המלא".
"ממה התלהב הכתב של עיתון דבר?", מתקוממת יהודית כהן, אמו של נועם כהן ז"ל. "איזו זכות היתה לו לומר דבר כזה? מה, הם עקדו את הילדים למזבח?"
יהודית היתה בת 6 בזמן מלחמת העצמאות. סבתא שלה, בילה ליכטנשטיין לוי, היתה אחותו של יהושע. "בשבילי יהושע היה כמו דוד", היא אומרת, "ידעתי שיעקב ואבנר נפלו, אבל לא ידעתי ממש מה זה אומר, לא ידעתי מה המשמעות של הורה שמאבד ילד, שניים. בכל שבת, במשך תקופה ארוכה, הוא היה בא אלינו הביתה לאחר התפילה ויושב איתנו. לא יכולת להרגיש שעבר עליו משהו. אם לא הייתי יודעת שהבנים שלו נהרגו לא מזמן, לא הייתי שמה לב שמשהו שונה.
"את חנה כמעט לא ראינו. היא היתה שבורה. כילדה אני זוכרת שאמרו עליה ביידיש, 'חנה בוכה הרבה'. אני אם שכולה כבר 27 שנה ומכירה המון הורים שכולים. אני יודעת איך אני התמודדתי, איך אחרים התמודדו, וזה הזוי לבקר אדם אחרי דבר כזה. זה לא הגיוני שאדם לא נשבר אחרי אירוע כזה. ובכל זאת אני זוכרת את הביקורת, שהיא בוכה הרבה, כאילו זה לא בסדר".
אלמכיאס: "במודעות האבל ובמה שפורסם בעיתונות רואים משפחה גיבורה, ש'ממשיכה עד הניצחון'. אבל פתאום, כשאתה קורא מה נאמר במכתבים האישיים, המשפחתיים, אתה מבין שהסיפור הרבה יותר מורכב. כלפי חוץ האמירות היו יפות - לא לשבור את הניצחון. אבל השבר היה מאוד גדול. היתה שם משפחה מרוסקת, שאף אחד לא עזר לה, כי יש 6,000 הרוגים במלחמה, ואין דבר כזה קצינת נפגעים. 'שיגידו תודה שיש קבר ישראל, כי יש כאלו שגם זה אין להם'. מצב נורא".
הסופר חיים באר, שהעביר את שנות ילדותו בחנות של הוריו, מול המכולת של משפחת ליכטנשטיין ברחוב מלכי ישראל, נחשף לשכול הנורא. "מתוך פנים החנות, ממעמקי החנות, בקעה יבבה נוראה, חלולה, ואני הייתי מבועת", הוא מספר, "את היבבה הזאת לא אשכח כל חיי. כשיצאנו מהחנות שלנו, שאלתי את אמא שלי מה זה היה, והיא אמרה: 'זאת חנה ליכטנשטיין. היא ובעלה איבדו במלחמת השחרור שני בנים. אומרים שברק לא פוגע בעץ יותר מפעם אחת. במקרה הזה הוא פגע פעמיים'".
בסוף הקיץ של שנת תש"ח נותרו בשדה הקרב רק שניים מבני המשפחה - אלי ליכטנשטיין וגיסו, אורי ריינהולד. יעקב ואבנר נפלו במלחמה, משה היה בשבי הירדני, ויוכבד היתה בבית, חולה.
בפברואר 1949 שוחרר משה מהשבי הירדני, במסגרת חילופי השבויים עם ישראל. במעבר הגבול בין מזרח ירושלים למערבה, בשער מנדלבאום, אמר לו קצין צה"ל: "תתכונן לפגישה עם משפחתך. המצב אינו כפי שהיה כשעזבת". משה, ששמע מפי אחד השבויים על נפילתו של יעקב, אמר: "כן, אני יודע שיעקב נפל". הקצין אמר לו: "גם אחיך אבנר נפל. אתה חוזר לבית שבור".
בכפר סבא פגש משה את אשתו חוה, וראה לראשונה את בנו התינוק, עמירם יעקב, שהיה בן שמונה חודשים.
באוגוסט 1950 הועבר יעקב ליכטנשטיין מהקבר הזמני בשכונת סנהדריה למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. כעבור עשרה חודשים הוטמן לצידו גם אחיו הצעיר, אבנר.
יהושע, חנה ואלי החליפו את שם משפחתם מליכטנשטיין לאבנר, לזכר בנם הצעיר שנפל. בסלון ביתם הישן בשכונת יגיע כפיים ניצבו תמונותיהם של יעקב ואבנר. יהושע התמודד עם השכול באיפוק, וחנה בשבר בלתי נגמר, שלא התאחה עד יום מותה .1967־ב
"אני זוכר את היגון הכבד שרבץ על הבית שלהם", מספר חיים באר, "חנה ליכטנשטיין היתה באמת סמל היגון. לא עלה חיוך על שפתותיה. אמא שלי אמרה שהיא 'כל כולה פצע'. תמיד כשראיתי אותה העיניים שלה היו נפוחות מבכי, קרועות לרווחה, שיער לא מסודר. כילד זה מראה נורא.
"יהושע דומה בעיניי לאהרון, אחיו של משה רבנו, ששכל את שני בניו, נדב ואביהוא. כתוב בתורה 'ויידום אהרון', וזו ההגדרה המושלמת ליהושע. הוא היה מאופק, שמר הכל לעצמו".
1952־ב הגשים יהושע חלום ישן ורכש משק במושב כפר ורבורג. הוא הקים שם רפת עצמאית ועסק בחקלאות.
יוכבד ואורי ריינהולד היו ממקימי המושב אביגדור, שליד כפר ורבורג. היא עבדה שם כמזכירת בית הספר האזורי. ברבות השנים פתח משה מסגרייה בירושלים עם חברים. אחר כך עבר עם אשתו לכפר סבא, שם גידלו את שלושת ילדיהם - עמירם, עמנואל ואבנר (נריק).
אלי (אלימלך) אבנר־ליכטנשטיין השתחרר מצה"ל. הוא חזר לירושלים והתחיל לעבוד כשוליה אצל טכנאי קירור. באותה תקופה הכיר את תמר, שתהפוך לימים לאשתו. בתום שנה של לימודים אינטנסיביים סיים בהצלחה את בחינות הבגרות ועבר את הבחינות לטכניון. הוא החל ללמוד הנדסת קירור, ואז עבר עם תמר לארה"ב, ללמוד במכון הטכנולוגי של אינדיאנה. אחרי שנתיים וחצי הפך למהנדס מכונות.
בתחילת שנות ה־06 חזרו השניים לארץ, ואלי התמנה לאחראי האחזקה והפיתוח של מיזוג האוויר באוניברסיטה העברית. 1962־ב נולדה בתם הבכורה רינה. הבת רחל נולדה כעבור שלוש שנים.
אלי עבר קורס קצינים במילואים, ושירת במסגרת המילואים בחטיבת ירושלים. 1966־ב התמנה לקצין מבצעים גדודי, בדרגת סרן. במלחמת ששת הימים שירת כקמב"ץ של גדוד 66 ולחם בגבעה הצרפתית, בבית לחם ובגוש עציון.
ביום השלישי לקרבות, 8 ביוני ,1967 השתתף בכיבוש חברון - העיר שבה נרצח סבו 38 שנים לפני כן. אלי היה בין מניפי דגל ישראל בפתח מערת המכפלה.
"מערכה זו היתה בעיניי כחלום", כתב לאחותו יוכבד ולבעלה אורי, "ניצחון זה ברכסים הסוגרים את העיר שבה הקיזה משפחתנו את דמה נראה כפרי דמיון חולני, לולא מוניתי סגן מושל נפת חברון. אלי ליכטנשטיין חוזר למקום קבורת ר' אלימלך ליכטנשטיין - אין זאת אלא להסביר את הכתוב: 'בשוב ...'ה היינו כחולמים'".
במכתב אחר, למשה ולחוה, הוא נשמע לא פחות נרגש: "אמש פרצנו דרך בית לחם ונכנסנו לחברון. תארו לכם רגשותיו של רבי אלימלך העולה לעיר, שממנו נלקח שמי".
אלי מונה לסגן המושל הצבאי של נפת חברון. ב־21 ביוני כתב ליוכבד ולאורי: "המלחמה בעיר (ירושלים) החלה במקום שבו נפגע אבנר, וכוחות האויב נשברו לרסיסים במקום שבו נפגע יעקב. היה בזה משום סמל ונס. אי לכך, מינויי לסגן המושל הצבאי אינו אלא המשך טבעי לסגירת מעגל ההיסטוריה שלנו בארץ".
בספטמבר 1967 הלכה חנה לעולמה, והיא בת .69 השכול הכבד והמחלות שמהן סבלה הכניעו אותה. היא נקברה בבית העלמין סנהדריה, בקבר שבו היה טמון בנה יעקב, ועל מצבתה נכתב: "אשר קידשה מקום קברה בדמי בניה, יעקב ואבנר הי"ד, שמסרו נפשם על הגנת ירושלים במלחמת הקוממיות תש"ח".
ביום חמישי, 27 ביוני ,1968 השתתף אלי באימון גדודי ברמת הגולן. האימון הסתיים לאחר חצות, וקבוצה של חמישה קצינים ירושלמים, ובהם אלי, ביקשו לשוב הביתה עוד באותו לילה. הם יצאו לדרך ביום שישי בשעה 2 לפנות בוקר, ובכביש גהה, ליד בני ברק, איבד הנהג את השליטה במכונית והתנגש בעוצמה בעמוד בטון. כל החמישה נהרגו במקום.
"בחיים לא אשכח את הרגע שבו שמעתי על האסון הכבד", מספרת יהודית כהן, "אני שומרת מסורת, וביום שישי אחר הצהריים הקשבתי למהדורת החדשות האחרונה לפני כניסת השבת. פתאום אמרו שחמישה קצינים נהרגו, וציינו את השם של אלי. הייתי בהלם".
20 שנה לאחר שני אחיו נפל גם אלי, והוא בן .37 שוב ניצבו קציני צה"ל בפתח ביתו של יהושע ליכטנשטיין. קשה לשער את התחושות שחלפו בו באותם רגעים. מבין ששת ילדיו, רק שלושה נותרו בחיים - שמואל, משה ויוכבד.
ועדיין, כלפי חוץ שמר על איפוק. "הוא לא דיבר על תחושותיו", אומרת יהודית בעצב, "היה לו מאוד קשה, אבל הוא בחר להדחיק הכל. טוב שחנה נפטרה לפני נפילתו של אלי".
מייד לאחר ששמע על מותו של אלי, פנה יהושע בן ה־96 למשרד הביטחון בבקשה חריגה: לאפשר לו לקבור את בנו השלישי לצד שני אחיו. משרד הביטחון התכוון להיעתר לבקשה, אבל בדיקה העלתה שהחלקה הישנה בבית העלמין הצבאי בהר הרצל היתה מלאה.
"ליד שני קברי הבנים היה עץ גדול", מספר ד"ר אלמכיאס, "הוחלט לעקור אותו, כדי לפנות
מקום לקבר של אלי לצד אחיו. תחשוב איזו סיטואציה לא נורמלית זאת, לחפש מקום לקבור את הבן השלישי במשפחה אחת".
ביום הזיכרון ,1969 כמעט שנה לאחר נפילתו של אלי, ספדה לו אחותו יוכבד בבית העלמין בהר הרצל, מול שלושת הקברים. "הנוף הנהדר בבית הקברות מעורר אותי בכל פעם בעת ביקורינו בו", אמרה, "תמיד חשבתי - אה, אילו יכלו לראות את מקום מנוחתם! אחד המקומות הנפלאים והמרהיבים בעיר מולדתם. כשהיו נערים, היו אלה הגבעות 'מחוץ לעיר', שאליהן הגיעו אולי בשבתות ובחגים.
"הרגשתי אשמה על שנתתי דעתי לאוויר הצח, לשמיים התכולים המבצבצים מבין העצים שגדלו במשך שנים, לאבן הירושלמית העוטרת את סביבת הקברים, ליופי, לשקט, למנוחת העולמים. שני אחיי הקטנים טמונים כאן לעולם, ואני מוצאת בי הכוח והעת להתפעל ולנשום אוויר צלול כיין. הם נחים כאן זה ליד זה כבר הרבה שנים. דייריו הראשונים של היכל הנעורים והאלמוות.
"אבל אלי, שאליו באנו עתה במיוחד - הוא התפעל כמוני ממקום מנוחת אחינו. הוא מיהר תמיד, איחר תמיד, ותמך ביד רפה את אמא, ולעיתים גם את אחותו. הוא הכיר את יפי המקום וראה בגידולו. לפאתי מזרח נוספו חלקות חדשות, ונערים חדשים, בני שנתונים אחרים, הובאו לכאן במשך השנים.
"אי אפשר להרהר כעת על יופי ומנוחת העולמים שאלי לא הכיר בחייו. במקום הברוש שגדל כאן, ליד יעקב ואבנר, נכרה הקבר החדש לאלי. הברוש התמיר היכה שורשיו במשך השנים, ובוודאי חדרו השורשים כזרועות ארוכות ונכרכו סביב גופותיהם של יעקב ואבנר. אילולא ברוש זה, היו מפרידים עתה בין שלושת האחים, ששיחקו יחדיו, השתוללו וטיילו לבטח בילדותם אל הגבעות שהיו 'מחוץ לעיר'.
"יעקב ואבנר הפכו לחלק מזיכרונות הילדות. לשני אחים קטנים, יפים ואהובים, אשר לעולם יהיו כאלה. עיני תכלת לאחד וחומות עיני השני, שיער בהיר לאבנר - כהה ליעקב, גוף מוצק נערי לשניהם, וחיוך נצחי לשניהם. לא ראיתיהם ברגעיהם האחרונים, ולא אדע מראה פניהם בעת סבלם.
"אלי היה אחד מאיתנו. יחד ביקרנו את יעקב ואבנר, יחד התפעלנו, מיהרנו, בגרנו. לא זיכרון הוא, אך נתח מן החיים. וידע את יפי המקום וצחות האוויר. לא נוכל להתנחם ולמלמל לעצמנו: אהה, אילו ידע את מקום מנוחתו. ידע את אי המנוחה, את החיים, העמל, השאיפות, המאמץ, חיי המשפחה. ידע את האהבה וחדוות הילדות בשתי בנותיו. לא נוכל למלמל על קברו: אהה, אלי, לו ידעת מקום מנוחתך!
"את אי המנוחה לו יכולנו להחזיר".
יהושע ליכטנשטיין העביר את השנים האחרונות לחייו בבית אבות בתל אביב. באותה תקופה נהג ללכת לשפת הים ולהביא משם צדפים, שאותם הדביק על לוחות עץ, עיטר וכתב פסוקים או משפטים משמעותיים. את יצירותיו חילק לבני המשפחה.
"כשהבן הגדול של משה, עמירם, עמד להתחתן, חוה הזמינה לחתונה את שר הביטחון משה דיין", מספרת יהודית כהן, "דיין הגיע, ושאל את יהושע מה שלומו. בתשובה, הרים יהושע אצבע לשמיים ואמר: 'עוד מעט הוא לוקח גם אותי למעלה'".
יהושע הלך לעולמו ביולי ,1971 שלוש שנים לאחר מות בנו השלישי. הוא היה בן 72 ונטמן בבית הקברות בסנהדריה, ליד רעייתו חנה. על מצבתו נחקקו המילים: "איש ירושלים, הולך תמים ופועל צדק. יהושע לייב אבנר־ליכטנשטיין - ב"ר אלימלך זאב, מקדושי חברון. קידש מקום קברו בדמי בניו: יעקב, אלימלך ואבנר הי"ד, שנפלו במערכות ישראל".
ב־7 באוקטובר 1973 ספגה המשפחה המורחבת מהלומה נוספת. סרן צבי (ציקי) ברוידא, נינו של הרב אלימלך זאב ליכטנשטיין והנכד של מאשה, אחותו של יהושע, נפל במלחמת יום הכיפורים. הוא עמד בראש כוח טנקים שלחם בקרבות הבלימה מול המצרים ונחשב נעדר במשך חודשיים, עד שגופתו התגלתה בשטח שהיה בשליטת המצרים.
יוכבד ליכטנשטיין נפטרה ,1991־ב ללא ילדים. גם היא נקברה בסנהדריה. היחידים שנותרו בחיים מבין ילדיהם של יהושע וחנה היו שמואל ומשה.
יהודית כהן ויורם אלמכיאס מכנים את משה "שומר הגחלת", מאחר שהוא זה שדאג שסיפורם של אחיו ייצא לאור, למען יידעו כולם. "הוא חי בביתו בכפר סבא, מוקף בציוריה היפהפיים של רעייתו חוה ז"ל ובהרבה מאוד תמונות, קטעי עיתונות ומסמכים שקשורים להוריו, לאחיו שנפלו וליתר בני המשפחה", מספרת יהודית.
אנחנו יושבים בסלון רחב הידיים של יהודית כהן בשכונת בית הכרם בירושלים, מרחק הליכה מבית העלמין הצבאי בהר הרצל, שבו טמונים שלושת האחים לבית ליכטנשטיין ובנה של יהודית, נועם. ב־31 בפברואר 1994 יצא נועם כהן, שהיה אז רכז צעיר בשב"כ, יחד עם שני אנשי שב"כ נוספים, כדי לאסוף פלשתיני ששימש מקור מודיעיני. הם נקלעו למארב בלב העיירה ביתוניא, בפאתי רמאללה, וכהן נפגע אנושות. באותו יום נפטר מפצעיו, בגיל .28
"אני זוכרת את עצמי בהלוויה שלו", אומרת יהודית, "אב שכול פנה אלי ואמר לי: 'תהיו
חזקים'. לא עניתי, אבל אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות חזקה. לאנשים מאוד נוח שהמשפחה השכולה חזקה, כי אז הם יכולים להיות בשקט. מאוחר יותר באותו יום פנו אלי בני זוג מרמות מנשה, שנועם שירת עם בנם בסיירת מטכ"ל. הבן שלהם נהרג מאוחר יותר בטיול. שאלתי אותם אם אפשר לחיות עם השכול, והאבא אמר: 'אפשר, אבל כל אחד צריך למצוא את הדרך שלו'. זה היה משפט מפתח בשבילי - כי הוא אמר לי שאפשר לחיות, משהו שאתה כמעט לא מאמין בו אחרי מכה כזאת.
"בנוסף לרצון לשמר את זכרה של המשפחה המופלאה הזאת, יש בי גם רצון להעלות על סדר היום את ההתייחסות למשפחות - מה עושים ולא עושים. אני מרגישה הזדהות עם כל אדם שאיבד את ילדיו, ובוודאי עם חנה ליכטנשטיין. לחברה היה נוח לראות מישהו כמו יהושע - שקט, לא מציק. אתה פוגש אותו בחתונה ויודע שהוא לא יגיד 'למה הילד הזה התחתן והילד שלי באדמה'. זה לא פופולרי לומר את זה, אבל אני מעזה, בגלל מה שחוויתי.
"היום, 27 שנים אחרי נפילתו של נועם הי"ד, אני מעזה לבטא את הדברים ולקרוא תיגר. לא רק בשמי, אלא גם בשמם של רבים ורבות אחרים, שנמנעים מלהוציא את הדברים מפיהם, ואולי אפילו מלהגיד אותם לעצמם".
ד"ר אלמכיאס מדגיש את חשיבות הסיפור של משפחת ליכטנשטיין לדורותיה. "בעיניי זה לא רק סיפור משפחתי, אלא הוא אומר משהו על ההתמודדות עם שכול בשנותיה הראשונות של המדינה. חנה, האם השכולה, מביאה לנו את התחושה של בנים גיבורים שנפלו על המולדת, משדרת במודעה שהמשפחה מפרסמת אומץ רוח, אבל חושפת המון כאב וקושי במכתבים שלה. הייתי רוצה שיידעו שיש כאן עוצמה בלתי רגילה. זה לא עוד סיפור גבורה, אלא סיפור שמבטא כאב גדול".
בבית העלמין הצבאי בהר הרצל קבורים זה לצד זה יעקב, אבנר ואלי. מדי פעם נאספים ליד הקברים מניין מזדמן או קבוצה קטנה של מבקרים, אומרים קדיש או קוראים פרקי תהילים.
שמונה מבני משפחות ליכטנשטיין וארקין נפלו במערכות ישראל: הרב זאב אלימלך ליכטנשטיין, שלושת נכדיו - יעקב, אבנר ואלי ליכטנשטיין, חיים ישראל ארקין, נכדו אליעזר ארקין, ציקי ברוידא ונועם כהן.
אבל סיפור הגבורה המדהים הזה לא הסתיים. ב־6 במארס 2008 פרץ מחבל לישיבת מרכז הרב בשכונת קריית משה בירושלים, פתח באש ורצח שמונה תלמידים. אל"מ דוד שפירא, אז קצין צעיר שהיה בחופשה, מיהר למקום, עקף את השוטר שניסה לעצור אותו מלהיכנס, ויחד עם אדם נוסף, הרג את המחבל. שפירא הוא בן אחותה של יהודית כהן והנין של בילה לוי, אחותו של יהושע.
"אתה שואל אם הגבורה זורמת במשפחה? יש בזה משהו", אומרת יהודית, "ברור שזו לא משפחה של אנשים שמחפשים חיים קלים בצבא או בשירות הביטחון". וד"ר אלמכיאס מוסיף: "השושלת של המשפחה נמשכת. הסיפור הזה הוא לא רק על משפחת ליכטנשטיין, אלא על כל תקומת העם בארצו. במבט־על יש כאן סגירות מעגל מדהימות. סבא שהגיע לארץ כעולה חדש ונרצח בחברון בתרפ"ט, ונכדו, שמשחרר את מערת המכפלה. גבורה שחוצה דורות ומגיעה עד היום. זה הסיפור של כולנו, שמדבר על עלייה לארץ, השתרשות, הקרבה, כאב, שכול ותקומה".
"אני זוכר את היגון הכבד שרבץ על ביתם", מספר הסופר חיים באר, "אמא שלי אמרה שחנה היא 'כל כולה פצע'. תמיד כשראיתי אותה העיניים שלה היו נפוחות מבכי, קרועות לרווחה. כילד זה מראה נורא"