זה לא אומץ, זו הפקרות

התדרוך פורסם. בכל חזית הופקד פרשן אחר לדבררו. בנט מנהל לכאורה מו"מ אמיתי עם נתניהו, אך בפועל ממשלתו עם לפיד כבר קורמת עור וגידים. נותר רק להלבין את המהלך. ומה המסר שיופץ לשם כך? הממשלה שתכלול את לפיד, כח"ל, עבודה, מרצ, ליברמן, סער ובנט בראשה - הונחו הכתבים, אינה ממשלת שמאל. פנינה תמנו־שטה היא שמאל? אורנה ברביבאי זה שמאל? ליברמן זה שמאל? יש שם 13 מנדטים של שמאל (העבודה ומרצ) והשאר זה "מרכז וימין". ובאופן דומה, אותם פרשנים (שעמדתם שמאלה ממרצ) חוזרים שוב להסביר למצביעי הימין מי טוב עבורם: "נתניהו? הוא בכלל לא ימין. איזו מדיניות ימין הוא קידם?"

נתניהו לא עשה מספיק, הם מסבירים, ובאותה נשימה גומרים את ההלל על ממשלת הכלאיים, כשלגביה מובטח שתעשה הרבה פחות. שהרי כיצד תתפקד ממשלה מימינה ועד מרצ? מעמיחי שיקלי וזאב אלקין ועד איבתיסאם מראענה ומוסי רז? הרי מול 13 המנדטים של בנט וסער, ניצבים 13 המנדטים של מרצ והעבודה, בהבדל אחד: ה־31 שמשמאל לא חשבו לרגע לעבור לגוש הימין לאחר הבחירות, כפי שעשו מקביליהם.

מה למשל תעשה ממשלת "לא קורונה לא מעניין" לגבי ההסכם המתגבש מחדש סביב מאווייה הגרעיניים של איראן? מה בדיוק יהיה המסר לממשל האמריקני ולאירופה על הסרת הסנקציות? סער יתנגד ומיכאלי תעודד? לפיד ינאם בפני הדמוקרטים ויכריז על גיבוי מלא לביידן, ובנט יקרא לרפובליקנים לעצור זאת? איזו מדיניות תונהג? ומתי זה יתחיל "לעניין", אם בכלל, את הממשלה? ומה לגבי התביעה בבית המשפט הבינלאומי בהאג? האם ליברמן יקרא להחרים את התובעים בזמן שניצן הורוביץ יזמין אותם לישראל?

והנה הגענו לפלשתינים. הקולות מממשל ביידן, מירדן ומאבו מאזן ברורים - הם הבאים בתור. האם לפיד וגנץ יעבדו על תוכנית ההתכנסות, בזמן שבנט ושקד יבקשו לפנות את חאן אל־אחמר? האם תמר זנדברג תיסע לקברו של ערפאת, כשסער ישלים את ההכנות לצוק איתן ,2 שכל כך רצה "לנצח" בזמנו? והאם יהיה זה שוב גנץ שיתגאה בדאגה לחיי אזרחים עזתים, בזמן שליברמן מחסל את הנייה?

ומובן שגם בסוגיה הכלכלית, שלכאורה לשמה תקום אותה ממשלה, הכוחות מנוגדים. דמיינו שמרצ והעבודה תעלינה מסים בזמן שבנט מגבש את תוכנית סינגפור. עד כמה אפשר להגחיך את האידיאולוגיה? וחמור מזה, עד כמה אפשר לזלזל בצורך האמיתי, הקיומי, לנהל כאן מדינה?

הסיבה היחידה שחבורת הפוליטיקאים הזאת מרשה לעצמה להמשיך ולהשתעשע במשחק התפקידים הזה על גבנו, היא שנתניהו ביצר את כוחה ומעמדה של מדינת ישראל מבחינה כלכלית, מדינית וביטחונית, ועל חשבון האשראי הלאומי הזה, שהוא יצר, הם רוצים לכהן, לכל הפחות בשיתוק, למשך ארבע שנים. ואת החידלון הזה והארכיטקט (בנט) העומד בראשו, הם מכנים במונחים של "אומץ".

אך במדיניות, בל נשכח, אין ואקום. עמידה במקום הופכת להידרדרות מהירה לאחור. ועל כן, להקמת ממשלה שאין לה כל כוונה לעסוק בסוגיות הכי הרות גורל למדינה, קוראים במילה אחת פשוטה: הפקרות.