הצהרת כוונות
ממשלת בנט צלחה השבוע את האתגר הביטחוני הראשון שלה, אבל זה לא הרף שיצפה לה בשנים הקרובות ● הקבינט המדיני ביטחוני יכונס מעתה תדיר, לסדרת דיוני עומק ● על הפרק: החלטה מיידית בעניין איראן, חיזוק המערכים לקראת מלחמה בצפון והכנה לאפשרות של פעולה אגרסיבית ברצועה ● ומעל לכל: הגדרת אופי יחסיו של צה"ל עם החברה הישראלית
ממשלת בנט צלחה השבוע את האתגר הבי טחוני הראשון שלה. צעדת הדגלים עברה בשלום מבלי לעורר גלי הדף מיותרים, וגם האירועים בעזה היו בשליטה בעוד ישראל מקפידה לעמוד בהתחייבותה כי "דין בלון כדין רקטה".
זה לא רף האתגרים שיצפה לממשלה החדשה בשנים הקרובות. יעמדו בפניה שורה של עניינים, שכל אחד מהם מחייב גיבוש מדיניות והתוויית דרכי פעולה. סביר שהקבינט המדיני ביטחוני - שמיעט להתכנס בשנים האחרונות - יכונס כעת בתדירות גבוהה, לסדרה של דיוני עומק. על הפרק: איראן, ארה"ב, הגזרה הצפונית והזירה הפלשתינית, מבנה הצבא ותקציבו, ועוד.
"התליין מטהרן"
האתגר הראשון והמיידי הוא הגרעין האיראני. המע צמות ואיראן עומדות על סף חתימת הסכם גרעין חדש. למעשה, ארה"ב שאפה לסגור עניין עוד לפני הבחירות לנשיאות באיראן שיתקיימו בשבוע הבא, אבל דווקא האיראנים הם שהקשיחו עמדות.
ההערכה הרווחת היא שהמנהיג העליון, עלי חמינאי, מבקש לתת את ההישג של הסרת הסנקציות שכרוכות בהסכם למי שצפוי לנצח בבחירות, אברהים ראיסי, שמרן קשוח )שבתפקידו כתובע הכללי באיראן זכה לכינוי "התליין מטהרן"( שכעת נעשה ניסיון "לעגל" את דמותו, כנראה כחלק מבנייתו כמנהיג העליון הע תידי. הבחירה בו - תוך טאטוא כל מועמד אפשרי אחר מהדרך - מעידה כי איראן תמשיך בקו הלעומתי שלה למערב, לרבות בתחומי הגרעין, הטרור וההת בססות האזורית.
ההסכם הצפוי לא ישחרר את ממשלת בנט מעיסוק בנושא. נהפוך הוא: היא תידרש להחליט, מיידית, מה לעשות. איראן הרבה יותר קרובה היום לגרעין מכפי שהיתה כאשר ארה"ב פרשה מההסכם ב .2018 גם מאמ צי החבלה בתוכניתה הגרעינית, שרובם יוחסו לישראל,
ספק אם חיזבאללה מעוניין במלחמה, אבל כדאי יהיה לבחון מחדש את הנחות העבודה גם בקשר לחיזבאללה וללבנון, שעוברת כעת משבר כלכלי חסר תקדים ויכולתה לתפקד כמדינה מוטלת בספק
לא הסיטו אותה מהמסלול.
לצד הכנת אופציה צבאית עדכנית, נדרש תיאום עמוק עם האמריקנים )ועם השותפות האחרות להס כם, בדגש על האירופאים( כדי לנסות ולהשפיע על הממשל לממש את התחייבותו להסכם שיהיה Longer"
,"and Stronger ובמקביל גם להגדיר קווים אדומים, כמו גם לקבוע מה ייעשה אם יתברר כי איראן מפרה קווים אלה.
זה יחייב מאמץ דיפלומטי מסונכ רן, שראשיתו בסלילת נתיבים לליבו של הממשל החדש. התיאום המדיני ביטחוני עם האמריקנים הוא בליבת עוצמתה של ישראל, ונדרש לחזקו. ישראל אמנם סירבה עד כה לבקש מהאמריקנים תמורה על חזרתם המסתמנת להסכם, כדי שהדבר לא ייראה כאילו היא מוכנה לדון או להתפשר בסוגיית הגרעין האיראני, אולם מרגע שההסכם ייח תם אפשר יהיה לשים מחדש הכל על השולחן - כולל יכולות שעד כה נחסמו בפני ישראל.
השקעה בפתרונות התקפיים
איראן תעמוד במוקד של שלוש סוגיות נוספות, שקשורות ביניהן. הראשונה, הייצור הסדרתי של אמ צעי לחימה, ובעיקר טילים ארוכי טווח ומדויקים, וכלי טיס בלתי חמושים, שמועברים גם לבני חסותה באזור. השנייה, מאמציה לפתוח חזיתות נוספות מול ישראל, בעיקר בסוריה ובלבנון, ובמידה פחותה גם בתימן, בעיראק ובעזה. והשלישית, פעילות הטרור הנמשכת שלה, באזור וברחבי העולם.
בשנים האחרונות מנהלת ישראל מערכה קבועה נגד הפעילות האיראנית הזאת. תחת הכותרת מב"מ )המערכה שבין המלחמות( מתבצעת פעילות שוטפת לקטיעת מאמצי ההתבססות האיראנית בסוריה, ול שיבוש העברת אמצעי לחימה מתקדמים לשלל גו רמים באזור - ובעיקר לחיזבאללה בלבנון. המערכה הזאת צברה עד כה נכסים והישגים רבים, אבל היא לא גרמה לאיראן לשנות את התוכניות שלה. כעת, יהיה נכון לבחון את מידת יעילותה, כמו גם את ההתאמות שנדרש להכניס בה.
כחלק מכך, יידרשו החלטות בנוגע לחיזבאללה ול זירה הצפונית. מבין צוותי התחקיר שמונו בעקבות המבצע האחרון בעזה, זה שבוחן את ההשלכות על מערכה עתידית בלבנון )שבראשו עומד אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם( הוא החשוב ביותר. עוד בטרם השלים את עבודתו, ברור כי המלחמה הבאה בצפון לא תדמה לשום דבר שראינו בעבר; ישראל נדרשת להיערך אליה לא רק צבאית, אלא גם מבצעית ובעיקר בצ בירת לגיטימציה בינלאומית ובהכנת מערכי תודעה יעילים.
גם סוגיית הטילים והרקטות מחייבת דיון מעמיק, והחלטות כב דות. מעזה נורו בשומר החומות 4,400 רקטות, שגרמו להיקף נסבל של נפגעים ונזק. במלחמה בצפון – שתהיה מן הסתם גם "מלחמת הטילים הראשונה", שבה ישוגרו לישראל טילים וחימושים נוספים לא רק מלבנון, אלא גם מסוריה, מעזה, ואפשר שגם מעיראק, מתימן ואולי גם מאיראן עצמה – תעמוד ישראל בפני איום חסר תקדים, שמחייב השקעות עודפות במערכות ההגנה האווירית, אבל גם בפתרונות התקפיים וטכנולוגיים שיביאו לצמצום האיום והנזק הפוטנציאלי.
ההרתעה בצפון אמנם חזקה, אבל חסן נסראללה חזר בנאומו האחרון לדבר על "תיק פתוח", כלומר על כוונתו לנקום את הרג הפעיל שלו בקיץ שעבר בדמשק. ספק אם חיזבאללה מעוניין במלחמה, אבל על רקע הצלחתו החלקית של המודיעין בקריאת מהלכיו של חמאס בעזה, כדאי יהיה לבחון מחדש את הנחות העבודה גם בקשר לחיזבאללה וללבנון, שעוברת כעת משבר כלכלי חסר תקדים ויכולתה לתפקד כמדינה מוטלת בספק.
קרדיט בכל ארמון
גם העניין הפלשתיני יעסיק את ממשלת בנט, על שני חלקיו. אבו מאזן נמצא כבר בשלהי תקופתו, ול עיתים קרובות נדמה כי הוא מאבד עניין וקשר עם המציאות. סובביו מהדקים קשרים עם חמאס, שאותו הם מזהים )ובצדק( כגורם רב כוח שיחייב לכל הפחות
שותפות עתידית.
השקט הביטחוני היחסי ביו"ש בנוי בעיקר על מאמצי צה"ל והשב"כ, אבל גם במידה רבה על שיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלשתינים. בתקופה האחרונה התרופפה אחיזתה של הרשות בכמה אזורים, והאלימות גברה. ישראל לא תגיע להסכם עם הפלשתינים בתקופת בנט )וכנראה שגם אחריו(, אבל יש לה כל אינטרס לשמר את הרגיעה. הדרך לשם תעבור, כך נראה, גם בחי דוש המגעים המדיניים עם הרשות, מן הסתם בתיווך ובלחץ אמריקני.
הידוק הקשר עם הרשות מתחייב גם כחלק מקביעת אסטרטגיה ברורה מול רצועת עזה, עניין שישראל נמנעה ממנו עד כה. שומר החומות ביקש לחזק את ההרתעה מול עזה, אבל הישגיו טרם עוצבו והגזרה שברירית מאוד. לא מן הנמנע שישראל תידרש לפעולה אגרסיבית נוספת ברצועה בקרוב, כדי להבהיר את גבולותיה: שקט מוח לט מעזה וניתוק הקשר שלה לירושלים, ובהמשך לכך – כניסה לשיחות )בתיווך מצרי( שיאפשרו את שיקום הרצועה תוך צמצום ההתעצמות הצבאית של חמאס.
הסוגיות הפלשתיניות ייתנו לממשלה החדשה כר נוח גם להידוק הקשרים עם העולם הערבי המתון. מצרים היא בת ברית קרובה עבור ישראל, ואת הקשר המדיני עם ירדן - שזועזע בשנים האחרונות על רקע הקצר בין המלך עבדאללה לראש הממשלה בנימין נתניהו - חובה לחזק.
גם "הסכמי אברהם" הם קרקע נוחה להידוק התיאום בשלל נושאים ומול כלל האיומים; לא ברור עד כמה ניתן יהיה להרחיבם בתקופה הקרובה ולצרף אליהם מדינות נוספות, אבל מתחת לפני השטח תמשיך יש ראל לזכות בדלת פתוחה כמעט בכל בירה ובארמון בטווח של אלפי קילומטרים. ועדיין, כדאי יהיה לישראל לגבש מדיניות ברורה מה היא מוכנה לעשות בתמורה לשלום, למשל מול דרישה עתידית צפויה של סעו דיה ליכולות צבאיות מתקדמות )מהאמריקנים( בדומה לאלה שקיבלו האמירויות.
כבר לא פרה קדושה
הממשלה החדשה לא תוכל גם לחמוק מהדיונים שנוגעים לצה"ל: למבנה שלו, לתוכניות שלו, ליחסים שלו עם החברה הישראלית. סביר שהיא לא תדרוך על המוקש של גיוס חובה לכל, וממילא ספק אם יש בכך צורך )וזאת למרות האינטרס הפוליטי של חלק מהשותפות בקואליציה(; אבל אם היא תקדם, למשל, שירות לאומי או אזרחי - גם לערבים - היא תעשה שירות מעולה לעצמה, וגם למדינה ולצבא, שמתמו דד עם תחושה גדלה של "פראייריות" בקרב אלה שכן משרתים בו.
עוד קודם לכן על הממשלה לדון בתוכנית הרב שנתית "תנופה", שאמנם מתקדמת - אף שמעולם לא אושרה בקבינט, וממילא גם לא תוקצבה בהיעדר תקציב מדינה.
צה"ל זקוק לתוכניות ארוכות טווח, והיעדרן פוגע ביכולותיו, ובמשתמע בכשירותו. כשר ביטחון אמנם אישר בנט את התוכנית )וגנץ אישר אותה אחריו(, אבל כעת יש שעת כושר לעשות את התהליך הנכון מראשיתו: קודם כל לשאול מהי תפיסת הביטחון של ישראל ומה היא מצפה מהצבא שלה, ובהמשך לכך לאשר תוכניות שיממשו את חזונה.
לאוזניים שאינן מקצועיות הדברים עלולים להישמע כמו עניין תיאורטי אקדמי, אבל מדובר בדיון הכרחי. שדה הקרב השתנה דרמטית, ונדרשת מדיניות ברורה בשלל עניינים - מהגדרה של מהו ניצחון )ובמשתמע מה זה אומר על השקעה במערכות לחימה ובצבא היב שה, ועל היחס שבינו לבין חיל האוויר(, דרך האיומים על העורף ואופי המענה להם, וכלה בפתרונות טכ נולוגיים מבצעיים שחלקם מחייבים השקעות כבדות וארוכות טווח.
מעל לכל זה, חייבת הממשלה החדשה לבדוק את מבנה הצבא, את מודל השירות בו ואת אופי היחסים שלו עם החברה הישראלית, כאמור. צה"ל כבר מזמן אינו פרה קדושה: המוטיבציה לשירות בו קטנה בהת מדה, ולא כל הטובים מסכימים להמשיך בו ולהישאר לשירות קבע. מי שרוצה לנצח במלחמות העתיד, שיהיו בוודאי, חייב להשקיע בצבא, במי שמשרת בו, ובת נאים שלהם )ובארגוני הביטחון האחרים(. בלעדי זה, תתקשה ממשלת בנט לעמוד בהצלחה באתגרים הס בוכים שמצפים לה. √