למיין את עצמנו
הספריות הגדולות היו כמגדל בבל מצמית, ופעמים אחרות כמקלט רוחני מפורענויות העיר
בודפשט. בכניסה לספריית ארווין סאבו השומר הקשיש מבקש תעודת חיסון כתנאי למעבר הסף. אבל החיסון היש ראלי אינו מוכר ברשימותיו, ולכן הכניסה נמנעת בנימוס. נותר רק לפסוע כמה צעדים לאחור ולהתבונן בשתיקה בחזית המבנה הישן, על חלונות הענק שצלב זכוכית סוגר עליהם, ועל גג האמבטיה האפור, דמוי כובע צילינדר מהודר, שחרטומו מתעגל לכדי עיטורים ומיני פסלי ראש זעירים.
סאבו, יהודי מתבולל שנולד כשמואל ארמין שלזינגר, קיבל דוקטורט בגיל ,22 ובגיל 33 כבר ניהל את הספרייה הראשית של בודפשט. כמהפכן סוציאליסט ואנטי מילי טריסט הוא כתב על חברת היעקובינים ופרסם מניפסט תחת השם היומרני "קרב ההון והעבודה", אך כעובד ציבור פרגמטי שאף להקמת רשת ספריות, שתפיץ ידע ואמנות לעניי העיר והכפר. ההגשמה ההיסטורית שלו היתה באימוץ ובפיתוח מואץ לשיטת המיון העשרוני האוניברסלי ,(UDC) שהיא אחת משיטות המיון בספרייה המוכרת לנו כיום, על נושאיה ועל תתי נושאיה.
כמעט לא שפוי להרהר בימינו על העידן שקדם לשי טות המיון והקיטלוג המודרניות; הספריות המתפקעות של אמצע המאה ה ,19 מאגרי ספרים וארכיבים מאובקים שבהם פקידים מתרוצצים אובדי עצות. אלו היו מפלצות ביבליופוביות שרק יד הגורל או סקרנות אינסופית הצליחו לחלץ מהן את הספר הנכון. אם נחשוב לרגע על הספרים הנשרפים בכיכר, על האותיות הפורחות בין הגיצים, או על הספרים הנשכחים, האבודים, שאין יד אחת שמשגת אותם בעולם - קשה לפסוק מה נורא יותר.
הספריות הגדולות, גם בתצורתן המוקדמת וגם בהופעתן בעידן הטכנולוגי, סיפקו לאדם חוויה אמביוולנטית. לעי תים הן היו כמגדל בבל מצמית, ופעמים אחרות כמקלט רוחני מפורענויות העיר. כאשר ז'ק אוסטרליץ, גיבור הרו מן של זבאלד, מביט ממגדל הספרייה הלאומית על פריז, הוא פונה לספרן שלצידו ואומר: "פה למעלה יש לו תמיד הרושם ששם למטה, לאט ובלי קול, החיים נשחקים, שגוף העיר חולה באיזו מחלה מסתורית שמתפתחת ומתפשטת מתחת לפני הקרקע".
כיום ספריית המטרופוליטן של ארווין סאבו זוכה לעדנה כמוקד עבודה לצעירים רבים. לחללי העבודה המתוכננים לעילא של המאה החדשה אין יכולת להתחרות אינסטגרמית בחדרי הקריאה הבארוקיים של ארמון וונקהיים, שהספרייה היא חלק ממנו. לכן שקעי חשמל הוצבו בצד אצטבאות העץ, ונתבי רשת הוסוו מאחורי כורסאות הקטיפה.
אל לנו לטעות: גם הספרייה העתיקה ביותר לא שינתה בזמננו במאום את ייעודה. אז כמו היום היא מציעה חוויה אסתטית, לפני היותה מחסן עצום של ידע. יש להודות: דווקא שליפה של ספר מן המדף היא הפעולה שמנפצת את האשליה המתוקה שמציע החלל. כי מהי הספרייה אם לא הרגע הקצר שבו נכנסים להיכלה: הוד, ענווה, וגעגוע למה שעוד לא נלמד, וכבר נשכח לבלי שוב.