בבושקה שלי

שלושה דורות של אימהוּת בעייתית עומדים במרכז ספרה של מרים קוץ חילופי המספר האפקטיביים, המתובלים בטון מקאברי וסרקסטי, מיטיבים להדגיש את חוזק הגנטיקה ההורית, אך גם יוצרים בלבול ז'אנרי

את ספרה החדש, "בייבי בלוז", מקדישה מרים קוץ, סופרת, עורכת ומחזאית, לשני הוריה שכבר נפטרו, בתוספת האמירה "אתם תמיד כאן". האם הם גם כאן, בספר? השאלה מתבקשת, מאחר שהוא עוסק ביחסים הסבוכים והמורכבים של בנות עם הוריהן, ובעיקר עם אמן. לטרנד הכתיבה על הורה, ממשי או מדומיין, ועל היחסים איתו, יהיו פעמים רבות מרכיבים זהים: הביקורת כלפי ההורה תהיה נוכחת באופן משמעותי ותיראה כמו התקוממות מאוחרת של ילד פגוע. הכתיבה תהיה מעין ניסיון מאוחר של הכותב ליצור היגיון בכאוס, להבין את העבר ואולי גם להשלים איתו.

ונדמה גם שלמרבית ההורים המתוארים בספרים מסוג זה יש תכונות משותפות, ובראשן - נרקיסיזם. ההתנהלות שלהם מתוארת לעיתים קרובות כאגוצנטרית, ביקורתית, מנותקת מרגשות ומצורכי הילד, ולעיתים גם הזויה, על גבול השיגעון. לראש עולה מייד האם המיתולוגית בגי לומה של גילה אלמגור ב"הקיץ של אביה" הוותיק והטוב, שהקדים את הטרנד הזה, או דמות האב בספרה של גליה עוז, עמוס עוז, המתואר כתוקפני וכסדיסט.

נראה כי הכותבים מנסים, חלקם לראשונה בחייהם, למ צוא את קולם באמצעות הכתיבה ולספר את סיפורם - בעיקר כדי להנכיח אותו, לקבל נחמה, לבוא חשבון עם ההורים ולעזור לעצמם. אלמגור סיפרה בזמנו כי "כתבתי את הסיפור הזה לעצמי, כדי לא להשתגע". גם יאיר כספי, בספרו האוטוביוגרפי "הילד שכמעט הציל את אמו", כתב את זיכרונותיו הקשים על אמו חולת הנפש כדי לה ציל את עצמו, לאחר שאותה לא הצליח.

ספרה החדש של קוץ מצטרף לטרנד הזה, אם כי אין בו הצהרה או רמיזה לחוויה אוטוביוגרפית. למרות זאת נראה שהנושא - יחסיהן המורכבים של אם ובת - בכל זאת בוער בכותבת. הוא נשען על שתי גיבורות, שכל אחת מדברת בקולה לסירוגין: רובין, אישה שמאבדת את אמה ביום לידת בתה הבכורה ומחפשת אחר זהות אביה, ואמה, מיכל, המספרת את קורות חייה ביומן, שהבת קוראת לאחר שאמה כבר מתה. חילופי המספר בין הבת לאם מעניקים לנו שתי נקודות מבט על האימהוּת: זו של הבת המספרת וזו של אמה הכותבת. שתיהן מתגלות כאימהות נרקיסיסטיות, שהילד )במקרה הזה, הבת( נתפס בעיניהן כמטרד, אבן נגף שהוטלה לחייהן ללא הכנה מוקדמת. שתי האימהות סובלות מדיכאון אחרי לידה, לא בהכרח מאובחן, בטח לא אצל מיכל, שחיה בתקופה שבה אבחון בעיה כזאת בכלל לא היה בתודעה המקצועית והטיפולית. הן אינן יודעות כיצד להתמודד עם מציאות החיים החדשה שבה נוסף יצור חסר אונים ותלותי לחייהן, בעודן רוצות, מי יותר ומי פחות, להמשיך בחייהן הקודמים. נראה כי האימהות בסיפור נוצרו כדמויות קיצוניות על מנת שהמסר של המחברת יועבר באופן ברור - אימהוּת, בעיקר לבנות, היא מלאכה קשה, וכשאין לאישה דמות אם חיובית ובריאה לחקות אותה, היא נידונה לפקפק ביכולתה להיות אם טובה, וכתוצאה מכך ללקות בדי כאון אחרי לידה. משם הדרך קצרה לאימהוּת בעייתית ומורכבת. מה שמייחד את ספרה של קוץ הוא הניסיון הכן להיכנס לראש לא רק של הבת המספרת, אלא גם של אמה, שמקבלת קול משלה )ניסיון שנעשה גם אצל שי גולדן עם אביו בספרו "המצאת החיים"(, ולהבינה. ההבנה שמתקבלת מקריאת שני הנרטיבים היא שאימהוּת לא מתפקדת אמנם נובעת מסביבה ומתנאי חיים מורכבים ומאתגרים, אבל גם מגנטיקה, ויותר מכל - מהעברה בין דורית. רובין, אישה ש"לא מוכנה להיות אמא", ולא חשה כלפי בתה חום או התלהבות, היא בת לאם נעדרת ונוטשת - מיכל - ילדת פרחים

בפעמים אחרות הוא פחות משעשע, ונראה כאילו הוא נדחף בכוח לתוך הטקסט. מטרתו היא, כך נראה, להחליק את המידע הקשה בגרון ולהקלילו, ובכך לאפשר לכותבת להגיד ולספר דברים קשים מבלי להישמע מטרחנת, ומבלי להסתכן בדיכוי הקורא.

אך מצד שני, ההומור הנוכח בנרטיב של אחת מגיבורותיו גם מקשה על קטלוגו של הספר. בחלק של רובין, הבת, הספר נראה כצ'יק ליט )סוגה שמרבה להשתמש בהומור קליל, לעיתים במשקל נוצה(, ובחלק של אמה, מיכל, הוא נקרא כספר "רציני" בעל תובנות חשובות ואמירות נוקבות.

גם הכתיבה נעה מקלילות לעומק. חווית הקריאה היא, אם כן, אקלקטית. יש קוראים שיתחברו לצד הקליל, הציני והמחויך של הספר, ואחרים לנרטיב המהורהר יותר. היפית, משוחררת וחסרת אחריות, שילדה אותה בגיל צעיר והזניחה אותה רוב חייה. מיכל היא אם שעברה בעצמה ילדות מאתגרת, עם לנה, שגם היא לא ידעה איך להיות אם תומכת וטובה. שלושה דורות של אימהוּת בעייתית. כל אחת מהאימהות חיה בתקופה אחרת לגמ רי, אך חווה קשיים דומים להתחבר לבתה. נראה כי בכל אם נמצאת אמה, שבתורה מכילה את אמה, כמו בובת בבושקה אינסופית, ושום דבר לא יעצור את ההעברה הבין דורית חוץ ממודעות מאוד גבוהה, ובעיקר - יכולת סליחה.

חילופי המספר בין הבת לבין האם הם אפקטיביים במובן זה. לכל אחת מהן קול אחר, והוא מתבטא בנרטיב השונה שלהן. לאם, מיכל, קול רציני, אינפורמטיבי, ששוטח את קורות חייה המאתגרים בפר טנות. לבת, רובין, טון מקאברי, ציני וסרקסטי.

ההומור של קוץ הוא פעמים רבות מקורי ומתוחכם )"אורנה הסבה את ראשה ועברה לתנוחת מבט נוקב תקרה... זה נראה כאילו הרוב המכריע של החולים פה משוכנעים שהמוות יגיע מהתקרה"(. אך

צילום: אורן כהן לא רק נטישה, אלא גם העברה בין דורית. למצולמות אין כל קשר לביקורת