כוחן של מילים
לפני המדינה והרשויות, האחריות לשינוי אצל הבדואים מתחילה בחינוך ● "כשאתה מלמד אדם שפה, אתה צריך ללמד אותו גם מה לעשות איתה", אומר ג'האד, מנהל הגימנסיה לעברית ברהט
כל מי שחי בדרום
מכיר את הדואליות הזו. מצד אחד בכל פעם שרכב מהיר הופך שני נתיבים לשלושה, אתה מסנן, ״בדואי״. ומצד שני קשה להבין כיצד במרחק מאות מטרים מגורדי השחקים המיתמרים של באר שבע וקריית ההיי טק, יש עדיין אוכלוסיות החיות בפחונים בלי מים זורמים וחשמל זמין. בעבר ביקשתי לעורר מודעות לחיי אנשי הדרום, והצעתי לא מנים מהמרכז לשהות ביישובי הדרום כחצי שנה וליצור שם. אחד מהם ביקש לשהות תקופה ב״כפר לא מוכר״. כשפירטתי לו את תנאי המחיה, הזעזוע שלו היה עמוק והוא תהה איך אפשר לחיות כך.
אבל החיים חזקים גם מ״איך אפשר?״, והקבוע היחיד בחיינו הוא השינוי. השבוע דיברתי עם שני סוכני שינוי של החברה הבדואית, אנשים שגם אל מול תנאים קשים של חשדנות, מב פנים ומחוץ, עושים ויוצרים עתיד משותף וטוב יותר.
בתוארה הרשמי האני גדיר היא מנהלת תיירות וקשרי קהילה בפרויקט המרשים של ואדי עתיר. מדובר ביוזמה חדשנית של הקהילה הבדואית בנגב והמעבדה הבינלאומית לקיימות. חווה חקלאית המתבססת על תכנון בר קיימא בשילוב היבטים קהילתיים, סביבתיים, טכנולוגיים וכלכליים. אם כל זה נשמע לכם קצת אקדמי מדי, זה פשוט כי לא טעמתם את הלאבנה ויוגורט העיזים הנפלא שלהם.
עיניהם הבוהקות של הילדים הבדואים והיהודים למול אטרק ציות החווה מעידות שהשינוי הטכנולוגי כבר כאן. נוסף על כך, גדיר היא יזמית בלתי נלאית של עשיית קירוב לבבות וחברות. ובאירוע כזה בוואדי עתיר, בין שלל ילדים צוהלים למראה דוב פנדה ענקי, אני פוגש את ג׳האד אבו פריח, מנהל הגימנסיה לעברית ברהט. כן, יש דבר כזה, ועוד נגיע אליו.
אירועי התקופה הטילו את צילם הארוך על המפ גש, ורציתי לדעת כיצד השניים מבינים את הסיבות. ״האירועים רק הוכיחו עד כמה הממסד הישראלי רחוק מהתודעה הציבורית של הבדואים", אומר ג'האד, "יעיד על כך הוונדליזם שהתרחש לאחרונה בכביש 31 ובעיריית רהט. הממסד הישרא לי מנותק מהציבור הבדואי. הצד החיובי הוא שהניתוק מאפשר לחוקים המסורתיים לנהל את הנגב ולהביא לקונצנזוס שקט ור גוע, שלא מתחכך במדינה ובמשילותה. השלילי הוא שלפעמים חומקים דברים מידי השייח'ים וכלי האכיפה השבטיים למיניהם, דוגמת מה שהתרחש בזמן 'שומר החומות'".
"אך מיהם המתפרעים? צעירים מדור ה שגדלו עם טיק טוק בנייד בזמן שההורים נמצאים בפיגור טכנולוגי עצום. לפער הטכנולוגי יש חלק משמעותי בהתפרקות המסורת. ובמקומו עולה ומתגבש שבט וירטואלי במדיה החברתית, וזה שונה ומנבא את העתיד. שים לב שהרבה מהאירועים האחרונים התרחשו סביב הטיקטוק, מהרשתות החברתיות המודרניות".
גדיר מחזקת את דבריו: ״הסרטונים נוראיים. כל אדם הגון בח ברה הערבית בנגב נגד זה, כולנו נפגעים מזה - ערבים ויהודים. להגיד שהבדואים מושלים, ושאנחנו רוצים להחזיר את המשילות היהודית ולסמן כל ערבי שגר בנגב כמי שמפר חוק ועושה זאת בכוונה - זה רחוק מהמציאות״.
"אני סותר את התזה
שלפיה בנגב לא אוכפים את החוק", אומר ג'האד, "הבעיה העיקרית של הנגב ושל תושביו, יהודים כבדואים, מצויה בחוסר הסיקור התקשורתי בקנה מידה השווה לתושבי המרכז. כשמודדים את חוסר המשילות דרך איש תקשורת שמגיע מהחלל החיצון בין גדרה לחדרה, נסע לנופש בים המלח, ראה את הנוף בדרך והחליט שיש כאן היעדר משי לות - זה לא משקף אמת". אז התקשורת אשמה?
ג׳האד: "חוסר הסיקור התקשורתי של המצוקות השונות של החברה הבדואית, הריסות בתים, עוני, לידה מרובה וכדומה - יוצר הטיה. אם התקשורת היתה מסקרת כמה בתים הורסים וכמה צעירים שמשתוללים על הכבישים נתפסים בידי היחידות המיוחדות, אולי התודעה הציבורית היתה מתאזנת".
גדיר: "אני יודעת שאנשים חווים זאת כי התקשורת מתמקדת בדברים הלא טובים, אבל רוב האוכלוסייה היא בסדר, לגמרי אנשים טובים. העובדה היא שאין הסדרה ליישובים, מצב כל כלי רעוע וחוסר תעסוקה. בסוף חיים כאן אנשים שחשים שאת הדברים הבסיסיים שמגיעים לכל אזרח - הם לא מקבלים״. וזה פוטר את החברה הבדואית מאחריות?
גדיר: ״מובן שגם לחברה הבדואית יש אחריות, צריך להשמיע קול. המדינה צריכה להסדיר את היישובים ואת התשתיות. יש מחסור אדיר בתעסוקה, ומערכת החינוך דורשת השקעה גדולה יותר לבנות תוכניות עם סוכני השינוי מתוך החברה, וגם לת מוך בארגוני החברה האזרחית - כוכבי המדבר ואג׳יק תוכנית מנהיגות, שעושים עבודה נהדרת. למה הם צריכים לקבל תמיכה מגופים בחו״ל ולא מישראל?״. סמנו לי מה הדרך הנכונה להתקדם הלאה בעיניכם. גדיר: "קודם כל חינוך. אל תביאו מומחים מבחוץ שיגידו מה טוב, תעבדו עם הארגונים הקיימים בשטח. השיח התקשורתי צריך להדגיש את הדברים הטובים שקורים, וכדי שהחברה הבדואית בנגב תרגיש שייכות, חייבים חיבור כלכלי והסדרה. החברה הבדואית צריכה להוקיע מתוכה את העבריינים, אבל המשטרה והמדינה צריכות לטפל באלימות כמו שצריך, לא האזרחים".
ג׳האד חי את השינוי
בעבודת יומו. המסע המרתק שלו הוביל אותו מהכפר הלא מוכר כרכור דרך ילדות ברהט, ועד יזמות עסקית מצליחה ביבוא חלקי מכוניות מגרמניה. מפגש מקרי בכנס ספיר לחברה הוביל אותו לתפקיד דובר ועדות בכנסת ודובר הכנסת לחברה הערבית, ומשם נשלח לקורסים מתקדמים באקדמיה העברית.
״ידעתי שיש מקומות שלומדים עברית, אבל לא ידעתי שיש אקדמיה שחיה ובועטת רק לשפה העברית", הוא אומר, "אז גם הבנתי כמה קשה לבדואים להביע את עצמם אל מול נותני השי רותים. ב 2013 עקבתי אחר תהליכים של קליטת גלי ההגירה בג רמניה ובצרפת, וראיתי כיצד הם לימדו את שפת המדינה. תהיתי למה אצלנו לא משקיעים בלימוד השפה כדי שיוכלו לדבר בשפת המקום, לקחת חלק בחברה, לתבוע זכויות ולמלא אחר החובות.
"הסברתי לאנשים ברהט שאם לומדים את השפה העברית באופן הראוי והמקצועי, תוכל לטייל בכל מדינות העולם ולא תדע מילה - ועדיין תסתדר״. למה?
"בשפה העברית מוטמע ריבוי הגלויות. השפה העברית היא גיוון: אתה עולה לאוטובוס ומדבר עם יוצא בריה"מ, הולך לשוק ומדבר עם יוצא פרס, הולך לקניון ופוגש מישהו מהגרנד קניון - הדבק הזה של התרבויות השונות נוצר בעברית מכל האנשים והתפוצות, וזה הדבר שאתה יכול לרכוש וללמוד בכל מפגש עם השפה העברית.
"הגימנסיה לעברית היא יוזמה פרטית. אנחנו נותנים אפשרות ומענה לכל הגילים ללמוד את השפה העברית ברמה הכי בסיסית עד הכי גבוהה, בדרכי הוראה שונות וייחודיות. אנחנו גם שמים דגש על העצמה אישית - אין מצב שמישהו ייצא מהגימנסיה כשהוא יודע עברית, אבל יתבייש לספר סיפור בעברית. כשאתה מלמד אדם שפה, אתה צריך ללמד אותו גם מה לעשות איתה".
אם שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא ביטון, אומרת לך מחר: ג׳האד, בוא תקים לי גימנסיה עברית בכל יישוב בדואי, מה תשובתך? "אני אגיד לה בשמחה ובברכה. אין לי ספר שזה יתפור ויאחה הרבה מהקרעים שנוצרו במרחב הישראלי".