אנטישמיות נוסח אמריקה
לינץ' בחובש כיפה בטיימס סקוור, ניפוץ חלונות של בתי כנסת, ציור צלבי קרס, שלטי "אין כניסה ליהודים"ברכבת התחתית יהודי ארה"ב ניצבים מול מציאות חדשה, שבה האנטישמיות ושנאת ישראל זוקפות ראש רבים מהפוליטיקאים, גם היהודים - שותקים היועץ היהודי של הנשיא ממליץ לוותר על סימני זיהוי חיצוניים כמו כיפות ומגן דוד "זה כבר לא רק אנשי העליונות הלבנה או ניאו־נאצים או תומכי
,"BDS־ה אומר סטיב מיינר ממיאמי ביץ', "לכל אלה אנחנו רגילים. מה שחדש עכשיו הוא גם ההמוניות וגם התעוזה: יש קבוצות רבות יותר שלוקחות חלק בזה, ויש הרבה יותר מקרים מאשר בעבר"
יוסף (ג'וזף) בורגן: "יצאתי מהרכבת התחתית ובזווית העין ראיתי שמישהו רודף אחריי. פתאום מצאתי את עצמי מוקף בקבוצה של אנשים שהתחילו לבעוט בי, להכות בי באגרופים, לרסס עלי גז פלפל. באותם רגעים חשבתי שאני עומד למות" גייב גרויסמן: "התגובה שלנו צריכה להיות חזקה ובלתי מתנצלת. התוקפים רוצים לקרוע את הזהות היהודית שלנו מהתמיכה בישראל ולשכנע אותנו שאינם אנטישמים, אלא רק אנטי־ישראלים. אסור לנו להתנהג כמו אנוסים בספרד"
בנמלי התעופה של ניו יורק ופלורידה שוב נשמעת נהמת המטוסים, במנהטן ובמיאמי ביץ' החנויות שוקקות חיים, וברחובות הולכות המסיכות ונעלמות. מגיפת הקורונה הולכת ומתרחקת מארה"ב, ומגיפה אחרת, עתיקה ומוכרת, מרימה שוב את ראשה. סרטונים אנטישמיים מציפים את הרשתות החברתיות וגולשים לרחובות, לבתי הכנסת, למוסדות החינוך, ולמעשה, לכל מי שהוא Visible"
"Jew - יהודי שניתן לזהות על פי סממנים חיצוניים: כיפה, מגן דוד, לבוש חסידי. כל פעיל יהודי - דמוקרטי או רפובליקני, אורתודוקסי, רפורמי או קונסרבטיבי, שמרן או ליברל - חוזר היום על המשפט: "אנחנו בשלב חדש".
את יוסף (ג'וזף) בורגן )31( אני פוגש ליד ביתו במנהטן. שלושה שבועות חלפו מאז הותקף באלימות על ידי חבורת פורעים פלשתינים בטיימס סקוור, והצלקות הפיזיות עדיין מלוות אותו. גם הנפשיות.
"הגנתי על עצמי עם הזרועות וכפות הידיים, כך שהמפרקים ביד עדיין כואבים", הוא אומר. "פיזית כמעט חזרתי לעצמי, אבל מנטלית זה יותר מאתגר. לא אכחיש זאת".
בורגן, רואה חשבון במקצועו, עובד מהבית מאז תחילת הקורונה. באמצע החודש שעבר הוא השתתף בשתי עצרות למען ישראל בטיימס סקוור, כשעל ראשו כיפה. "בעצרת הראשונה הכל עבר בשלום. שבוע לאחר מכן, בדרכי לעצרת השנייה, יצאתי מהרכבת התחתית לכיוון המקום שבו קבעתי להיפגש עם חברים. פתאום ראיתי בזווית העין שמישהו רודף אחריי.
"לפני שהספקתי לעשות משהו, מצאתי את עצמי מוקף בקבוצה של אנשים שהתחילו לבעוט בי, להכות בי באגרופים, ולסיום, לרסס עלי גז פלפל. שמתי את הידיים על הראש כדי להגן על עצמי. באותם רגעים חשבתי שאני עומד למות". איך הם זיהו אותך?
"בגלל הכיפה. לא החזקתי דגל ישראל, לא אמרתי שום דבר בעברית. רק חבשתי כיפה, כמו זו שיש לי עכשיו על הראש".
הלינץ' שעבר בורגן בכיכר צולם על ידי רבים. בסרטונים הוא נראה שכוב חסר אונים על הקרקע, כשחבורה של מוסלמים מתעללת בו, עד להגעת המשטרה. הוא פונה לבית החולים, ושוחרר כעבור כמה שעות. חלק מהתוקפים נעצרו, אחרים הצליחו להימלט.
בעקבות האירוע נערכה הפגנת ענק של הקהילה היהודית בלונג איילנד, שם גדל בורגן. הוא הוזמן לספר את סיפורו, ועשה זאת גם בעשרות ראיונות
שהעניק לכלי התקשורת האמריקניים. יש מנהיגים יהודים שהציעו ליהודים להסתיר סימני זיהוי חיצוניים, כדי לא להסתכן. מה דעתך?
"אני חושב שאף אחד לא צריך להסתיר את יהדותו. אני עדיין חובש כיפה עכשיו. בגלל מה שקרה, אני מביט יותר מאחורי הכתף כדי לוודא שהכל בסדר. אבל אם תהיה עצרת נוספת למען ישראל, אשמח להשתתף בה, עם הכיפה. אולי אנקוט צעדי זהירות ואלך עם קבוצה של אנשים ולא לבד, כדי לא להיות מטרה מבודדת. אבל לא אסתיר את העובדה שאני יהודי או שאני תומך ישראל.
"הדבר האחרון שאנחנו צריכים לעשות - ושהם רוצים שנעשה - הוא להסתיר את העובדה שאנחנו יהודים. אף אחד לא צריך לחשוש לצאת מהבית כי הוא משתייך למיעוט, ולא משנה אם אתה שחור, אסיאתי או יהודי.
"עלינו להתמיד, להיות חזקים, להראות שאנחנו יהודים ושאנחנו תומכים בישראל. במקביל, אסור להעמיד פנים שאיננו חיים במקום שבו אנחנו חיים. זאת תקופה מאתגרת. האדם שתקף אותי מסתובב עכשיו חופשי ברחובות. סביבתו רואה בו גיבור, והוא אומר שיחזור על המעשה ויבוא לפגוע בי או ביהודים אחרים. מטריד אותי שהוא לא נמצא עכשיו בכלא, אבל אני מנסה להמשיך קדימה".
התחושות והרשמים של בורגן משקפים את החששות והלקחים של מרבית הזרמים ביהדות ארה"ב. הר הגעש של האנטישמיות הרדומה באמריקה התעורר והחל לפלוט רסיסי לבה. הממסד היהודי, ששנים רבות העדיף להפנות את מבטו מהבעיה, מבין עכשיו שהתפרצות רחבת היקף היא תרחיש ריאלי, וכבר אי אפשר לומר "באמריקה זה לא יקרה". זה הרושם שקיבלתי ממסע בן שבוע בין קהילות, מוסדות ואישים יהודים בארה"ב.
האנטישמיות בארה"ב החלה לזקוף את ראשה כבר ,2013־ב ומאז, כל צד ביהדות ארה"ב האשים בכך את הצד האחר. בימין הדתי חשבו שאובאמה מלבה את השנאה לישראל, ולכן ליהודים; כשטראמפ עלה לשלטון, ייחס לו השמאל היהודי את השתוללות הניאו־נאצים ואנשי "העליונות הלבנה", כולל הפיגוע האנטישמי הקשה ביותר בתולדות ארה"ב - רצח 11 המתפללים בבית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, באוקטובר ,2018 ורצח האישה בבית הכנסת בעיירה פאוויי שבקליפורניה באפריל .2019
המחלוקות הפוליטיות לא נעלמו, וגם הפעם שמעתי על משפחות שנקרעות מבפנים בגלל חילוקי דעות. אבל למרות הפיצול הקשה, בנושא האנטישמיות מסתמנת הסכמה בזרמים המרכזיים, גם על העובדות וגם על המענה. אנשי השמאל הליברלי, וכך גם נציגים דתיים ושמרנים, מסכימים שיש התגברות מדאיגה מאוד של ההתקפות; שיהודים, ולא חשוב מה דעותיהם, מסומנים מייד כאחראים למעשיה של ישראל; ושמנהיגי השמאל האמריקני שותקים כאשר מדובר בפגיעה ביהודים.
גם רבים מהמנהיגים היהודים שותקים. 23 החברים היהודים בבית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית זעמו על ההתבטאויות של חברתם למפלגה, אילהן עומאר המוסלמית, שהביעה למעשה אהדה לחמאס. הם קיימו בחשאי שתי פגישות, אבל לא הצליחו להסכים על גינוי ברור ופומבי לדבריה. עומאר, מצידה, יצאה לקמפיין נגד, גייסה את תמיכתם של בכירים במפלגה, ולמעשה השתיקה את סימני העצמאות היהודית.
הנשיא ביידן, לעומתם, גינה את התקיפות האנטישמיות באופן חד וברור. גם בצד הרפובליקני, שהוא כיום התומך העיקרי בישראל, נשמעו גינויים חד־משמעיים.
על פי הליגה נגד השמצה, מספר התקריות האנטישמיות במאי 2021 היה 305 - כפול מאשר במאי .2020 "העלייה הדרמטית ביותר היתה בקטגוריית התקיפה", קובעת הליגה בדו"ח עדכני. "בימי מבצע שומר החומות אירעו ברחבי ארה"ב 11 תקיפות פיזיות נגד יהודים. יש עדויות שלפחות שבע מהן היו מונעות מכעס על הסכסוך במזרח התיכון".
בין האירועים המצוינים בדו"ח: פלישה של פורעים ערבים נושאי דגלי פלשתין למסעדה שבה ישבו יהודים, בקריאות "תתביישו!"; תקיפה של גבר יהודי בלאס וגאס על ידי אדם זר, שאמר לו ש"היהודים הם רוצחי תינוקות שאין להם זכות קיום"; הטרדה של תלמיד תיכון חובש כיפה מניו אורלינס על ידי תלמיד אחר, שקרא לעברו, "תוריד את כובע היהודים המלוכלך שלך"; והפגנה פרו־פלשתינית בוושינגטון, שבה קראו הצועדים בערבית, "הו, ח'ייבר, ח'ייבר, הו יהודים, צבא מוחמד ישוב". על פי הדיווחים שמגיעים לליגה נגד השמצה, יש מדי יום ציורים של צלבי קרס על מוסדות יהודיים, קללות נגד חובשי כיפה, כתובות נאצה, ועוד.
מנתוני הארגון עולה כי מספר התקריות האנטישמיות כמעט שילש את עצמו בשמונה השנים האחרונות. אם 2013־ב נרשמו 751 תקריות, 2020־ב זינק המספר ,2,024־ל וכבר עכשיו ברור שהשנה צפויה עלייה דרמטית נוספת. מעבר לגידול במספר האירועים, נרשמה החמרה ניכרת באופיים, שבאה לידי ביטוי בשני פיגועים רצחניים.
יהדות ארה"ב מונה, על פי ההערכות, בין שישה לשבעה מיליון איש (הפער נובע מהדרך שבה הם מגדירים את עצמם), כשני אחוזים מהאוכלוסייה. פיגועי השנים האחרונות הובילו לגל של התמגנות ושדרוג האבטחה במוסדות יהודיים, מחוף לחוף; אבל ְלמה שקרה לאחרונה, ובפרט בימי העימות בין חמאס לישראל, שום תוכנית אבטחה לא תוכל לתת מענה. חובשי כיפות וחסידים שמותקפים במכות ברחוב ללא סיבה, משפחות יהודיות שסופגות קללות ממכוניות חולפות, ניפוץ חלונות וציור צלבי קרס, שלטי "אין כניסה ליהודים" שנתלו ברכבת התחתית בניו יורק. ועל כל אלה נוספת השתיקה של הפוליטיקאים, התקשורת והממסד האקדמי. שתיקה, במקרה הטוב; יש גם כאלה שתוקפים את מי שדורש מהם לפרסם גינוי, עניין שפעם היה מובן מאליו.
הזינוק המבהיל בגילויי האנטישמיות לא הותיר את הקהילה היהודית אדישה. מאות עצרות למען ישראל התקיימו ברחבי ארה"ב בימי המבצע בעזה, ואחריהן באו הפגנות נגד האנטישמיות. בשבוע שעבר ביקרנו בשני הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים במדינה - פלורידה, שבה חיים כחצי מיליון יהודים, וניו יורק, שבה מתגוררים כמיליון וחצי. המטרה היתה לעמוד על הלכי הרוח בקהילות ולדבר עם תושבים על הפחדים ועל דרכי הפעולה האפשריות מול התופעה המאיימת על ביטחונם.
תחנה ראשונה: אנדרטת השואה, מיאמי ביץ', פלורידה
יום חמישי, 3 ביוני. כ־002 איש מגיעים לאנדרטת השואה במרכז מיאמי ביץ', להפגנה שכותרתה "ללא שנאה, ללא פחד". זה מספר נמוך בהרבה מציפיות המארגנים, וגם מזה שהגיע להפגנות קודמות למען ישראל. "אולי הציבור כאן פשוט התעייף מריבוי ההפגנות", אומרים כמה מהנוכחים, "אבל ייתכן גם שאנשים חוששים שהפגנה כזו תהפוך לזירת עימות עם הפלשתינים ותומכיהם".
הקהילה בדרום פלורידה, שמונה 123 אלף יהודים, אינה דומה בהרכבה לזו שמאפיינת את שאר ארה"ב. שליש מחבריה נולדו מחוץ לארה"ב והגיעו מקובה, מרוסיה, מישראל, מקנדה ומצרפת; הפלח האורתודוקסי גדול יותר לעומת ניו יורק או החוף המערבי; ופה, בדרום פלורידה, גם היהודים הדמוקרטים הם תומכים מושבעים של ישראל.
יום לפני העצרת גילתה סטודנטית יהודייה באוניברסיטת פלורידה שמישהו צייר צלב קרס על
הרב משה האייר: "אנחנו חיים בעולם שיש בו פחות עכבות. הפוליטיקה מפרידה בין אנשים, שמתירים לעצמם לעשות דברים שלא היו נעשים בעבר, ולא חשוב אם זה ניפוץ חלונות של יהודים במנהטן או ניפוץ חלונות בקפיטול" ג'ייקוב סלומון: "הסבב הנוכחי של האנטישמיות חמור ומדאיג יותר, כי זו פעם ראשונה שבה הוא נובע מהסכסוך הישראלי־פלשתיני. המרכיב השני הוא התרומה של הרשתות החברתיות. כולם שותפים לדמוניזציה של ישראל"
דלת החדר שלה במעונות, בצירוף המילה "נאצית". חשבון אינסטגרם של עסק יהודי נפרץ, והוכנסו אליו הערות אנטישמיות ואנטי־ציוניות. בעקבות הצטברות האירועים, החליטה הפדרציה היהודית של דרום פלורידה לקיים את העצרת דווקא באנדרטת השואה שבמרכז העיר.
"אלה כבר לא רק ניאו־נאצים או אנשי העליונות הלבנה או תומכי ,"BDS־ה אומר סטיב מיינר, חבר במועצה המקומית של אחת השכונות במיאמי ביץ'. "לכל אלה אנחנו רגילים. מה שחדש עכשיו הוא גם ההמוניות וגם התעוזה. כלומר, יש קבוצות רבות יותר שלוקחות בזה חלק - ערבים, מוסלמים, תומכי פלשתינים, וגם אנשי .Black Lives Matter ויש הרבה יותר מקרים מאשר בעבר. אלה סימנים מדאיגים".
מיינר חובש כיפה. הוא לא הסיר ולא יסיר אותה, אבל לא כולם נוהגים כמוהו. בתקשורת האמריקנית והיהודית דּווח על יהודים שמסתירים סימני זיהוי, פן יבולע להם. אהרון קיאק, שליחו של הנשיא ביידן לקהילה היהודית, צייץ בטוויטר: "מכאיב לי לומר את זה, אבל אם אתם מפחדים על חייכם או דואגים לביטחונכם, הסירו את הכיפה והסתירו את המגן דוד".
ג'ייקוב סלומון, ראש הפדרציה של הקהילות היהודיות בדרום פלורידה ויוזם ההפגנה, מספר על אווירה קשה בקמפוסים ועל חשש ברחובות. "היו כמה התקפות על רכוש, אדם צולם בווידאו כשהוא יורק על מנורה מחוץ לבית כנסת. הכל קורה לאור יום, במקומות ציבוריים. יש לנו אנשי אבטחה, ואנחנו נמצאים בקשר שוטף עם האף.בי.איי".
אני שואל אותו אם מסוכן ללכת ברחובות עם סממנים יהודיים. סלומון מהסס דקה ארוכה. "לדעתי לא", הוא אומר לבסוף. "אבל אני מכיר אנשים שמעדיפים לחבוש כובעי בייסבול במקום כיפות. גם אם תלך עם כיפה, סביר להניח שלא תהיה מושא לתקיפה, זה לא אירוע שקורה כל יום. המצב כאן לא חמור כמו בניו יורק.
"ועדיין, היום הרבה יותר גרוע כאן מאשר לפני עשר שנים, גם מבחינת העובדות וגם מבחינת התפיסה של היהודים, שמרגישים חוסר ביטחון. הסבב הנוכחי של האנטישמיות חמור ומדאיג יותר, כי זו פעם ראשונה שבה הוא נובע מהסכסוך הישראלי־פלשתיני. זה פותח שלב מטריד לשנאה הזאת.
"המרכיב החדש השני הוא התרומה של התרבות הפופולרית, הרשתות החברתיות, חלק מהסלבס. כולם שותפים לדמוניזציה של ישראל ולא מבדילים בין אנטישמיות לבין ביקורת. זה נהיה פופולרי לבקר את
ישראל. ומדובר באותם אנשים וארגונים שאמורים לדבר נגד חוסר סובלנות, כמו ,Black Lives Matter ארגונים שנלחמים באפליה וארגונים למען זכויות ללהט"בים. למה הם לא מדברים נגד האנטישמיות?" יש מספיק מנהיגים אמריקנים שמדברים נגד האנטישמיות?
"בכלל לא. מספר מובילי דעת הקהל שהתבטאו נגד ישראל גדול פי 100 ממספרם של אלה שגינו את ההתקפות האנטישמיות, וזו הערכה מתונה". מה זה אומר על עתיד הקהילה היהודית כאן?
"יש אנשים שמה שהם חווים היום מזכיר להם אירועים מלפני המלחמה בגרמניה. אנשים רואים מה קרה ללייבור בבריטניה, אפרופו ג'רמי קורבין. מה קרה בצרפת. זה מעורר בהם פחד. בצרפת, רוב היהודים הדתיים עוזבים לישראל. אנחנו לא שם עדיין. "אבל אנשים שאני מדבר איתם בקהילה שמים לב למה שקורה, גם ברמה האישית וגם ברמת הביטחון. אני מכיר את ההיסטוריה ואת מה שקרה בגרמניה של שנות ה־03. מי שלא שם לב לזה עכשיו, ישלם את המחיר אחר כך".
גייב גרויסמן, ראש עיריית בל הרבור שמצפון למיאמי ביץ', הוא בן הדור הצעיר והנחוש יותר. בעיר שלו התרחשה בעת המבצע בעזה אחת התקיפות שזעזעו את יהודי האזור: פלשתינים שישבו ברכב מסחרי תקפו בצעקות משפחה יהודית שנפשה בעיר. הם קראו, בין היתר, "היטלר צדק" ו"היהודים הרגו את ישו", ואז המשיכו הלאה, לריכוזים יהודיים נוספים.
בתגובה, קרא גרויסמן לנקוט קו תקיף נגד גל האנטישמיות. "אנחנו (היהודים) חייבים לשים בצד את ההבדלים הפוליטיים בינינו", הוא פותח את דבריו ומתקבל במחיאות כפיים סוערות. "ההבדלים לא חשובים, כשיש יריות או פגיעות מילוליות בבתי הכנסת. עלינו להתאחד כדי להילחם באויבינו. עלינו להיאבק למען האמת, עלינו להילחם על מקומנו בדמוקרטיה האמריקנית המדהימה, ועלינו גם להילחם יחד למען מולדתנו היהודית, מדינת ישראל, ומקומה בעולם הזה.
"עלינו להמשיך ללמד את ילדינו על שורשינו, על דתנו, על סיפורנו, על ההיסטוריה שלנו, על עתידנו, על ארץ ישראל שלנו, על מדינת ישראל שלנו, ואיך להגן על עצמם, פיזית ואינטלקטואלית. גם אלה מאיתנו שעד כה אינם חשים אי נוחות חייבים לעשות זאת, כי ההיסטוריה מלמדת אותנו שהזמנים יכולים להשתנות במהירות, וכשאנו נעשים שאננים, אנו הופכים לפגיעים.
"שמעתי את הקריאות שעלינו להסתתר ולהסיר את הסימנים המזהים שלנו, עלינו להילחם נגדן. כפי שאמר נתן שרנסקי: 'אין כוח בעולם שיכול לעמוד נגדנו כשאנחנו מרגישים חלק מההיסטוריה שלנו, חלק מהעם שלנו וחלק מהמאבק ההיסטורי'".
גרויסמן לא רק מטיף להחצנת הסממנים היהודיים, אלא גם עשה מעשה. בשיחה איתנו בשולי ההפגנה הוא סיפר כי לפני שבועיים החל לחבוש כיפה. "אני חושב שהתגובה שלנו צריכה להיות קולנית, גאה, חזקה ובלתי מתנצלת, כדי שלא נגיע לרמות אנטישמיות שאיננו רוצים להגיע אליהן. אנחנו עדיין לא במצב שיהודים לא יכולים לחיות בארה"ב, אבל ירח הדבש שלנו הסתיים. התוקפים ותומכיהם רוצים לקרוע את הזהות היהודית שלנו מהתמיכה בישראל ולשכנע אותנו שאינם אנטישמים, אלא רק אנטי־ישראלים ואנטיציונים. אם נאפשר זאת, אז לשם מה אנחנו נאבקים? אסור לנו להתנהג כמו האנוסים בספרד.
"נכון שהגישה שלי קשוחה וקולנית, ושההעדפה הקבועה בקהילה היא להימנע מעימות. אבל אני לא חונכתי כך, ואיני מאמין שגישה כזאת תעזור לנו לשגשג במדינה הזאת. לברוח מהבעיה או להסתתר בחדר כשהותקפת בקמפוס לא ייתן לך דבר. אבל הקהילה היהודית פה קטנה ואינה יכולה להרשות מריבות פנימיות בסוגיה הזו.
"אני רפובליקני. לפניי ואחריי דיברו ראשי עיריות יהודים שהם מהמחנה הדמוקרטי. בנושא הזה של אנטישמיות אנחנו מתואמים, מדברים מדי יום ועובדים כתף אל כתף. כשזה נוגע לפגיעה ביהודים, אין פוליטיקה".
ראית כמוני את השער של ה"ניו יורק טיימס", שרבים מכותביו יהודים, שבו התנוססו תמונות הילדים שנהרגו במבצע שומר החומות. אייב פוקסמן, שהיה מנהל הליגה נגד השמצה, כינה את השער הזה "עלילת דם" והודיע על ביטול המינוי לעיתון. אני טועה באמירה שיהודים לוקחים חלק בהסתה?
"אתה לא טועה כלל. בעשר השנים שאני נאבק באנטישמיות למדתי להתמודד עם גזעני העליונות הלבנה, מחרימי ישראל, מוסלמים שונאי ישראל. אבל הכי קשה זה לעמוד מול יהודים שיוצאים נגד בני עמם. לכן אני אומר שבראש ובראשונה, האחריות מוטלת עלינו, כיהודים".
הנאומים נמשכים. כדי לגייס תמיכה מחוץ לקהילה היהודית מוזמנים לבמה כומר, אימאם ומנהיגה היספנית. הם מדברים על חובתם של המיעוטים להתייצב זה להגנת זה, אף כי ברור שבשיח האמריקני הרחב, קולם של מנהיגי המיעוטים בנוגע לאנטישמיות כמעט לא נשמע.
בקהל אני מאתר את איוון שילדס, פעיל במפלגה הדמוקרטית ממוצא שחור, שבא להביע הזדהות. "חשוב מאוד שנראה את הסולידריות שלנו עם הקהילה היהודית בזמנים שבהם האנטישמיות בארה"ב עולה", הוא אומר. "לי אישית חשוב להיות פה לא רק כפעיל בקהילה, אלא גם ככומר בפטיסטי וכאדם שחור. הקהילה שלנו צריכה לעמוד עם כולם, כי השנאה היא בלתי נסבלת.
"אני גדלתי באלבמה של שנות ה־06 וה־07. שם ד"ר מרטין לותר קינג הבין שאנחנו צריכים בריתות וסולידריות עם אחרים כדי לגבש תמיכה לעניין שלנו בכל העולם. אחד הדברים החשובים שהוא עשה היה להזמין רבנים ומנהיגים יהודים.
"אני מכיר בקשר בין הקהילה השחורה ליהודים, ואני מודאג מכך שאין מספיק אנשים מהקהילה השחורה שמתייצבים. לכן אני פה עם אשתי - שנינו חושבים שצריך להתניע מחדש את הקשר בין הקהילה השחורה ליהודית. שתי הקהילות זקוקות לכך היום יותר מתמיד. לכן אני גם יודע עד כמה נוכחותי פה חשובה". אז אתה פה, אבל יש רבים שעושים קישור בין Black Lives Matter לבין הסוגיה הפלשתינית.
"אני תומך לחלוטין בישראל. אם מישהו היה משגר טילים לחצר שלי, הייתי מגן על עצמי ועל המשפחה שלי ככל יכולתי. זה נכון שבקהילה השחורה יש רבים שמזדהים עם הפלשתינים, אבל המאבקים שלהם ושלנו אינם דומים. אנחנו, הקהילה השחורה, לוחמים למען זכויות אזרחיות במדינה הזו על ידי בניית בריתות בדרכי שלום. אצל הפלשתינים, רבים נתמכים על ידי חמאס, וזה דבר שונה לחלוטין מתנועת השחרור שלנו".
אלא ששילדס מייצג את המיעוט בקהילה, או בכלל באגף הליברלידמוקרטי. עוד כמה אלפים כמוהו, ומעמד ישראל במפלגה הדמוקרטית היה משתפר.
תחנה שנייה: מוזיאון השואה, סנט פטרסבורג, פלורידה
יום ראשון, 6 ביוני: בדיוק באותו יום ובאותה שעה, בסנט פטרסבורג שבצידה השני של פלורידה, מרחק ארבע שעות ממיאמי ביץ', נערכת עוד עצרת למאבק באנטישמיות. מארגני העצרות בשתי הערים אינם יודעים כלל זה על פעילותו של זה.
כאן מתקיימת העצרת ליד מוזיאון השואה שבעיר, שעל קירותיו ציירו אלמונים צלב קרס שבוע לפני כן, ורשמו: "היהודים אשמים". עשרה ימים אחרי התקרית, מנהלת המוזיאון, אליזבת גלמן, עדיין אינה יודעת את נפשה מרוב צער, ואפילו ייאוש.
"הם לא יודעים מה דעתי על ישראל ומעשיה, וזה גם לא משנה", היא אומרת כשאנחנו נפגשים, שלושה ימים לאחר העצרת. "עצם העובדה שמדובר במוסד שקשור לשואה כבר הופך את כל היהודים לאשמים".
גלמן גדלה בשיקגו, שהיתה נקייה יחסית מאנטישמיות, ומתגוררת בסנט פטרסבורג מאז .2015 "זאת העיר המגוונת ביותר בארה"ב. הפער כאן בין דמוקרטים לרפובליקנים בבחירות הוא תמיד מזערי, וכולם חיים בשלום זה עם זה. זו קהילה פתוחה וסובלנית".
צלב הקרס התגלה בשעת בוקר מוקדמת, ואחרי שעתיים כבר נמחק. העניין הוא שזה לא צלב הקרס הראשון שמצויר על בניינים בעיר בחודשים האחרונים. "היו כמה אירועים כאלה, אבל זו הפעם הראשונה שנכתב 'היהודים אשמים', שזו אמירה אנטישמית מובהקת", אומרת גלמן. "כששמעתי על כך, חשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. כולם היו מאוד עצובים, כי הקהילה בעיר הזאת טובה יותר מזה.
"קיבלנו מייד תמיכה מכל הגורמים - העירייה, המשטרה, נבחרי ציבור. אבל העובדה שיש בשנה האחרונה גידול במספר האירועים האלה מדאיגה. נראה שהתוקפים האלה רק מחפשים סיבה להצית את השנאה, והעימות בעזה היה רק תירוץ. הרי אני חיה בפלורידה, לא בישראל, ויש לי מעט מאוד השפעה על הנעשה בישראל. למרות זאת, אנשים כאן מותקפים. מדוע? כי הם יהודים.
"אני שואלת שורדי שואה, שבאים למוזיאון לתת עדות, מה המסר שלהם לעולם. רבים מהם אומרים: שדבר כזה לא יקרה שוב לאף אחד. כך שהמסר הוא בוודאי ליהודים, אבל לא רק. חלק מלקחי השואה הוא מאבק באנטישמיות, אבל ביסודו של העניין, מדובר בשנאה שיש בתוך בני אדם. השואה התאפשרה בגלל שנאה של אדם אחד לאחרים, והמסר שלנו הוא שאין מקום לשנאה כזו".
מדי שנה מבקרים במוזיאון כ־051 אלף איש, רק מיעוטם יהודים. מתוך בחירה, המוזיאון אינו מציג תמונות זוועה מהשואה. "אנחנו רוצים שילדים יוכלו לבוא ולהתחבר למסר, ולא ילכו לאיבוד בין תמונות גרפיות שיותירו אצלם טראומה", מסבירה גלמן. במרכז הבניין קרון רכבת ישן, ששימש להסעת יהודים למחנות והובא מפולין.
אנחנו עוברים בין הקומות. עשרות ילדים מסיירים בין המוצגים והתמונות שעל הקירות. המספר 6,000,000 תלוי מעל. תיירים רבים נכנסים לבניין. בחוץ פזורים, בענק, דגלי קהילת הלהט"ב, כחלק מערכי כבוד האדם. אבל אף אחד לא מבין איך זה שבמעצמת העל, שבה חיו תמיד יהודים ללא חשש, מתרומם שוב נחשול השנאה ששטף את היהודים פעמים כה רבות בעבר.
גלמן מתארת גרף עולה של אנטישמיות בעשור האחרון. "תמיד היתה בארה"ב אנטישמיות סמויה, אבל אנשים ידעו מה אסור לומר. בשנים האחרונות, אנשים התחילו לומר דברים שבעבר הם לא העזו. ולא מדובר רק ביהודים, אלא גם באסיאתים, בשחורים, בהיספנים, במהגרים. 2017־ב נאלצנו להציב במוזיאון אבטחה חמושה בגלל איומים מתוך הקהילה העירונית, שאותה אנחנו משרתים, וזה גרם לי לבכות. כי המקום הזה היה אמור לתת תקווה לעתיד, לחנך לכך שדברים כאלה לא יקרו. והנה הם חוזרים". מה הלקח שלך?
גלמן משתהה זמן רב לפני שהיא משיבה. "יש כל כך הרבה שנאה בעולם, מתחת לפני השטח וגם מעליו. זה מפחיד ומבהיל. העם היהודי לא יכול לפתור לבד את בעיית האנטישמיות. אם נדבר רק לעצמנו, כיהודים או כמוזיאון, לא נפתור דבר. אנחנו חייבים בעלי ברית, חייבים לשוחח עם עוד קהילות שסובלות מאפליה וללכת למקום שממנו באה האנטישמיות - השנאה. פעמים רבות אנשים לא מודעים לכך שהם אנטישמים; חלקם בכלל לא יודעים מה זה יהודי". זה נשמע קצת נאיבי.
"נגיד שזה נאיבי. מה האפשרות האחרת? אני נאיבית מבחירה. עבורי, זו התקווה לעתיד. זו תפיסת העולם שלי, וזה המסר של המוזיאון". יש מחשבות על עלייה?
"לא. ביקרתי בעבר בישראל, אבל אני לא שוקלת לעשות עלייה. אני יהודייה אמריקנית ואזרחית העולם".
תחנה שלישית: בורו פארק, ברוקלין, ניו יורק
יום שני, 7 ביוני. ברכבת שמביאה אותי אל המרכז החרדי של ניו יורק לא חסרים יהודים מזוהים. המגבעות, השטריימלים והקפוטות גודשים את בני ברק של אמריקה, כפי שהיה מימים ימימה. האנטישמיות לא זרה להם; כאן מרגישים את שנאת היהודים כבר שנים, והרבה יותר מאשר באזורים אחרים.
בשנים האחרונות נרשמו בברוקלין מאות מקרים של לינצ'ים, קללות, מכות, ניפוץ חלונות, הרס מכוניות, ושאר מיני ונדליזם. אורח חייהם של היהודים כלל לא מאפשר את הסתרת הזהות, וכמו בריכוזים חרדיים אחרים, התחושה היא שרשויות החוק אינן מגינות על המותקפים. כל האנשים שעימם שוחחנו ביקשו לשמור על עילום שמם: הם חוששים
הרב ארי לם: "לאמריקה יש נטייה לכפות את הסיפור שלה על אחרים בעולם. סבב הלחימה האחרון של ישראל וחמאס הוצג בארה"ב כעימות בין אנשים לבנים לאנשים כהי עור. הפנטזיה האמריקנית היא זו שהתהפכה"
אליזבת גלמן: "אני שואלת שורדי שואה, שבאים למוזיאון לתת עדות, מה המסר שלהם. רבים מהם אומרים: שדבר כזה לא יקרה שוב לאף אחד. כך שהמסר הוא בוודאי ליהודים, אבל לא רק. ביסודו של העניין, מדובר בשנאה בתוך בני האדם"
איוון שילדס: "אני תומך לחלוטין בישראל. אם מישהו היה משגר טילים לחצר שלי, הייתי מגן על עצמי ועל המשפחה שלי. אצל הפלשתינים, רבים נתמכים על ידי חמאס, וזה דבר שונה לחלוטין מתנועת השחרור של הקהילה השחורה"
יוחנן דאן: "מתי שומעים גינויים לאנטישמיות? רק אם באותו אזור או באותו זמן היתה פגיעה גם במיעוט אחר. אם יהיה אירוע אחד של גרפיטי על מסגד ועשרות אירועים של פגיעה ביהודים, בשמאל יגידו שהם 'מגנים התקפות על כל הצדדים'"
שהתוקפים יכו שנית.
ש' חגג בשבת לפני שלושה שבועות בר מצווה לבנו הצעיר. בנו הבוגר, בן ה־81, יצא ממקום האירוע והלך עם האחיין שלו מרחק 4 ק"מ עד בורו פארק. "ואז תקפו אותם שלושה צעירים מוסלמים. הם היכו אותם באגרופים בראש, בגב, ולמעשה בכל הגוף.
"הם דרשו מהם לצרוח 'לשחרר את פלשתין', אבל לא הצליחו, כי הבן והאחיין שלי נאבקו בחזרה. כשהתוקפים הלכו לאוטו שלהם להביא מקלות קריקט כדי להכות אותם, הם התחילו לברוח. ואז עצר לידם נהג אּובר מוסלמי, שהגיע משום מקום. הם חששו שהוא אחד מהתוקפים, אבל הוא נשבע להם שכוונותיו טובות. למרות שהיתה שבת, בגלל שזה היה פיקוח נפש, הם עלו על האוטו, והוא הוריד אותם במרחק כמה רחובות משם. ככה למעשה הם ניצלו".
זו לא היתה התקרית האנטישמית היחידה שבה נתקל ש' לאחרונה. יום לפני שיחתנו הותקפו בתו וחברותיה בקללות בטיימס סקוור, לאחר שכמה אנשים זיהו אותן כיהודיות, על פי לבושן. "הם קיללו אותן וצעקו 'לכו ,'*** 'יהודים דפוקים, צאו לעזאזל מניו יורק', ועוד. לא שמעתי זעקות שבר מפוליטיקאים. רוב הפוליטיקאים, גם היהודים, שותקים".
יוחנן דאן, פרשן המגזין החרדי "משפחה", מוליך אותי בין אתרי התקיפות של השבועות האחרונים. בצומת אחד היכו שני נערים, ליד בניין אחר תקפו עוברים ושבים וניסו לפרוץ לבית מדרש. צלבי קרס הם עניין שבשגרה. דאן עצמו, חסיד קרלין סטולין, מנע מעשרת ילדיו לצאת מהבית בלילות בימי הפרעות, למעט דברים הכרחיים.
דאן גם מסביר מה לדעתו הדינמיקה הפוליטית, המביאה לכך שמנהיגי השמאל האמריקני שותקים, בכללם יהודים. "כאן באזור נמצא מחוז הבחירה של הסנאטור צ'אק שומר, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, היהודי שהגיע לתפקיד הבכיר ביותר בהיסטוריה האמריקנית. בראיון רדיו לתחנה יהודית לפני כמה שנים הוא כינה את עצמו 'שומר ישראל', ומאחורי הקלעים הוא מתחזק את קשריו עם הקהילה ומנסה לעזור עם תקציבים ומרכיבים אחרים.
"אבל בפומבי, שומר כמעט לא מעז לומר דבר, בגלל החשש שאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, המנהיגה הפופולרית של השמאל הפרוגרסיבי במפלגתו, שמתגוררת גם היא במחוז, תתמודד נגדו ותנצח. הוא ראה מה קרה לאליוט אנגל, חבר קונגרס ותיק, שהפסיד למתחרה צעיר ופרוגרסיבי, והוא חושש שאם יתבטא בעד היהודים באופן מובהק, יפסיד את קולות הצעירים.
"מתי שומעים גינויים לתקיפות אנטישמיות? רק אם באותו אזור או באותו זמן היתה פגיעה גם במיעוט אחר. כלומר, אם יהיה אירוע אחד של גרפיטי על מסגד ועשרות אירועים של פגיעה חמורה ביהודים, בשמאל יגידו שהם 'מגנים התקפות על כל הצדדים', ויזכירו את היהודים. גינוי שעומד בפני עצמו לאירוע אנטישמי לא יהיה".
תחנה רביעית: מנהטן, ניו יורק
בפן סטיישן, בטיימס סקוור ובשאר רחובות מנהטן לא חסרות כיפות. גם עברית נשמעת מעת לעת. קשה לשפוט אם פחות או יותר מבעבר, אבל אין ספק שהסממנים היהודיים לא נעלמו מהבירה היהודית של אמריקה. מצד שני, תור הזהב של יהדות אמריקה בעשורים האחרונים כבר אינו כשהיה.
אלחנן פופקו, מחנך בשני בתי ספר במנהטן, מספר כי תלמידים יהודים סובלים מחרדות. "באופן פרדוקסלי, דווקא אלה שלומדים בבתי ספר ציבוריים, עם תלמידים לא יהודים, חוששים יותר. בימי הלחימה בישראל הם ספגו אמירות כמו 'אתה יהודי, אני לא רוצה לשבת לידך'. לעומתם, מי שלומדים בבתי ספר יהודיים לא נקלעו לחוויות כאלה". הרב משה האייר, העומד בראש אחד הארגונים היהודיים הגדולים והחזקים ביותר בארה"ב, האיחוד האורתודוקסי ,)OU( אומר שהוא "מצפה לגינוי ברור של ההתקפות נגד יהודים. בלי אבל, בלי הקשר, בלי לחבר אותו לדברים אחרים או למיעוטים אחרים. אנחנו עובדים קשה מול הדרגים הבכירים ביותר כדי לחזק את ההגנה על הקהילות, וגם כדי שהדברים הנכונים ייאמרו".
אנחנו נפגשים במשרדו שליד וולסטריט. האייר מציע הקשר רחב יותר לגל ההתקפות על היהודים בצפון אמריקה: "אנחנו חיים בעולם שיש בו פחות עכבות. אנשים מגיבים בהתלהמות לכל כיוון. עושים דברים אלימים בפרהסיה. מסגרות מתפרקות. הקיטוב גדל בתחומים רבים. הפוליטיקה מפרידה בין אנשים, שכבר לא חשים קשר או אחריות זה כלפי זה. לכן הם מתירים לעצמם לעשות דברים שלא היו נעשים בעבר, ולא חשוב אם זה ניפוץ חלונות של יהודים במנהטן או ניפוץ חלונות בקפיטול. זה ההקשר שבו אני רואה את הדברים". הרב ארי לם, היסטוריון שעומד בראש ארגון "בני ציון", שמקדם שיתוף פעולה בין־דתי, אומר כי "מעולם לא ראיתי ברחובות היקפים כאלה של אנטישמיות. לראות אצלנו, בעיירה טיֵנק בניו ג'רזי, הפגנה נגד ישראל - אלה דברים שלא נראו. או החשש של מועצת העיר להניף את דגל ישראל, בניגוד להחלטה שלהם עצמם מלפני כמה חודשים. זאת אנטישמיות לשמה. התעוזה של שונאי ישראל לבוא ולהפגין בריכוזים יהודיים או חסידיים - שלחלקם כנראה לא ממש אכפת מישראל - אלה דברים שלא נראו". מה ההסבר שלך?
"לאמריקה יש נטייה לכפות את הסיפור שלה על אחרים בעולם. סבב הלחימה האחרון של ישראל
וחמאס הוצג בארה"ב כעימות בין אנשים לבנים לאנשים כהי עור. אתה ואני יודעים שאלה דברי הבל, שהרי רוב החברה בישראל בכלל ממוצא מזרחי־ספרדי. כך שבשום אופן לא מדובר בלבנים נגד שחורים, ואפילו לא לגמרי בסיפור של יהודים נגד ערבים, כי החברה הישראלית לא מורכבת רק מיהודים.
"העיתונאי מתי פרידמן הסביר, במאמר שפרסם לאחרונה, שבעת קום המדינה, הגיבור הקלאסי באמריקה היה קאובוי לבן וגבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות - ארי בן כנען ב'אקסודוס', כפי שגולם בסרט על ידי פול ניומן. הוא התאים לדמות של הגיבור הישראלי באותה עת.
"היום הדברים התהפכו, כי הגיבורים בארה"ב של היום הם אנשים כהי עור, בשעה שישראל עדיין נתפסת או מוצגת כלבנה והחזקה. הפנטזיה האמריקנית היא זו שהתהפכה, ואין לה שום קשר למציאות שמתרחשת בישראל. אמריקה אוכפת את החטאים שלה עצמה על ישראל ועל אחרים. וזו נקודה קריטית. כרגע, ישראל משלמת על כך את המחיר". מה המשמעות של גל האנטישמיות הזה על העתיד של יהדות ארה"ב?
"יש הבדל עצום בין הָגלויות הקודמות של העם היהודי לבין הגלות הנוכחית באמריקה. בכל הגלויות הקודמות נזקקנו תמיד לשליט או למדינה שיארחו אותנו וישמרו עלינו. הם נהנו ממה שיכולנו לתת, אבל נפטרו מאיתנו כשהיה להם נוח. הגלות כאן, באמריקה, היא הראשונה שבה המארח צריך אותנו יותר. אמריקה צריכה את היהודים, כי היא מדינה שמבוססת על הרעיון של חירות לפני האל. זה רעיון יהודי, ששורשו בתנ"ך ובדברי חכמים".
ואם דברים יחמירו?
"אני יכול בכל רגע להצטרף למשפחה שלי - ההורים שלי ואחותי, שגרים בישראל. הקהילה, בית הכנסת והצבא שלי תמיד מחכים לי שם".
עוד לפני שישקלו עלייה, רבים מהיהודים שעימם שוחחנו בניו יורק מדברים דווקא על הגירה לפלורידה. הסיבות שהם מציינים הן המסים הנמוכים בפלורידה, התקנות שהיו נוחות יותר בתקופת הקורונה, וגם מנעו קריסה של העסקים, וגם הביטחון האישי. "בניו יורק המשטרה מוחלשת, בגלל הגישה הליברלית של המושל וראש העיר", אמרו לנו כמה מהם. "בפלורידה יש משטרה חזקה, והרבה פחות תוקפים פוטנציאליים".