הגול העצמי של קמרון

שנת 2015 היתה שנה מצוינת עבור ראש הממשלה הבריטי דאז, דיוויד קמרון: הוא הוביל את מפלגת הש מרנים לניצחון גדול בבחירות, שבהן כבשה את הפרלמנט ברוב מוחלט.

אבל את הניצחון של 2015 הוא לא היה משיג כנראה בלי ההבטחה לערוך משאל עם על המשך החברות באיחוד האירופי. למעשה, ההבטחה שלו היתה חלק מהני סיון למנוע זליגת קולות חמורה ממפלגת השמרנים למפלגת העצמאות של בריט ניה בראשות נייג'ל פאראג', המנהיג של הקמפיין לפרישה מהאיחוד.

למעשה, לפאראג' ולשאר תומכי הפ רישה בשנת 2016 היו כמה קלפים מנצ חים, שנותרו ללא מענה הולם מצד תומ כי ההישארות. אך הקלף המנצח האמיתי היה יותר עניין של מזל מאשר תכנון: גל המהגרים ששטף את אירופה היווה כר פורה למתנגדי האיחוד לצאת בקמפיין רווי הפחדות - חלקן מוצדקות, חלקן מו מצאות - על כך שהישארות באיחוד פי רושה אובדן הזהות הבריטית ואי שליטה על הגבולות )אף שבריטניה נהנתה כבר כחברת האיחוד משליטה מלאה על גבו לותיה(. כך או כך, קמרון הבטיח - ולכן גם קיים. הוא הודיע על משאל עם שבו תוצב בפני הבוחר שאלה פשוטה, "האם על בריטניה להישאר באיחוד האירופי או לעזוב אותו". התוצאה: ב 23 ביוני 2016 הכריעו הבריטים ברוב של 51.9% לעומת 48.1% על פרישה. קמרון התפטר למחרת.

אף שמשאל העם לא היה מחייב מבחינה משפטית, ואף שלא הוצג לו"ז או הסכם שיסדיר את הפרישה, ולכן מעשית ניתן היה לגרור את יישום ההחלטה ואפילו לא לכבד אותה, קמרון החליט שבתור מי שנשא את דגל ההישארות, הכישלון הוא שלו - והוא הודיע על ההתפטרות. ראש הממשלה של הימין, צחוק הגורל, הופל על ידי הימין הפופוליסטי שחישק אותו בהבטחה למשאל עם. רק ב 2020 בריטניה פרשה מהאיחוד באופן רשמי. אך קמרון, שללא ספק חשב ב 2015 שעתידו זוהר לפניו כאחד מראשי הממשלה הח שובים בהיסטוריה הבריטית, ייזכר כנראה לדיראון עולם )או לשמחת רבים( כמי ש"איבד" את אירופה.