ניתוק פרו ישראלי

מי שחשב שמשאל העם יאפשר פרישה מהירה מהאיחוד התבדה מהר מאוד, כאשר התברר לכולם כי אי אפשר פשוט לפרוש.

למעשה, כדי שמדינה תוכל לעזוב את האיחוד היא חייבת להפעיל את סעיף 50 באמנת האיחוד האירופי, ורק אז מתחיל פרק זמן שבו מנסחים את הגירושין: הסכמי סחר, הסכמי הגירה וכו'. בריטניה הפעילה את הסעיף הזה רק בשנת 2017 אבל אז הכל הלך מדחי אל דחי. ראשת הממשלה תרזה מיי הקדימה את הבחירות לפרלמנט, וכתוצאה מכך השמרנים איבדו את הרוב שלהם. מיי נותרה מוחלשת ועם מורדים רבים במפלגתה, שסיכלו פעם אחר פעם את אישור ההסכם. בנוסף, הקואליציה שלה היתה תלויה בחברי הפרלמנט היוניוניסטים של צפון אירלנד, שחששו שההסכם שלה יביא לאיחוד דה פקטו וינתק אותם מב ריטניה. בדומה לקמרון, היא הבינה שקצה דרכה הפוליטית, והודיעה על התפטרותה.

בוריס ג'ונסון, שר החוץ תחתיה ומי שהיה אחת מהדמויות המרכזיות בקמפיין הפרישה, החליף אותה, ובדצמבר 2019 זכה בבחירות.

ג'ונסון הצליח להעביר הסכם משודרג עם האיחוד, ובשנת 2021 גם השיג הסכם שמסדיר את הסחר בין בריטניה לאיחוד.

עם זאת, יש מוקשים שאמנם הוסדרו על הנייר, אך היישום שלהם מורכב. כך למשל: איך מוודאים שצפון אירלנד, שהיא שטח בריטי, תוכל להמשיך לסחור ללא הפרעה עם רפובליקת אירלנד? כזכור, הסכם השלום בצפון אירלנד ביטל למעשה את הגבול בין בריטניה לאירלנד, אך כעת כשהחבל הברי טי נמצא מחוץ לאיחוד, יש בעיות מכס ומי סים. אולם, עיקר תשומת הלב של בריטניה מוקדש ליצירת הסכמים עם העולם במטרה להפוך את הממלכה ל"בריטניה הגלובלית".

המשמעות עבור ישראל עשויה להיות חיובית ביותר, בין היתר משום שהאיחוד האירופי היה יעד קשה לייצוא פירות ישרא ליים וסחורות אחרות, בגלל סוגיות משפ טיות ופוליטיות. גם הניסיונות החוזרים לה גביל או לסמן מוצרים ממפעלים שממוקמים מעבר לקו הירוק, כבר לא רלוונטיים בשוק הבריטי. בריטניה תחת בוריס ג'ונסון פרו ישראלית באופן מובהק, ונראה כי אין בכ וונתה להפלות את ישראל.