בריטניה השנייה נשכחה

כשראש הממשלה דיוויד קמרון הכ ריז על משאל העם בסוגיית האיחוד האירופי, הוא היה בטוח שהמשימה שלו תהיה קלה משתי סיבות: הראשונה - מחנה הפרישה היה מורכב מדמויות ססגוניות ואפילו קוריוזים. השנייה - הש מאל בבריטניה ייתן לו רשת ביטחון, כי האיחוד האירופי בסופו של דבר נתפס כבעל אוריינטציית שמאל ששם על נס את הרווחה של הפועלים.

אך אותן דמויות קיצוניות בימין השכילו לנצל את הזעם של השמאל כלפי האלי טות, הן של הלייבור והן של השמרנים. בצפון מזרח אנגליה, מעוז הלייבור ואיפה שנמצאים בני הצווארון הכחול קשיי היום, התמיכה עברה מ"הישארות" ל"פרישה".

הפופוליזם של פאראג' הפך להיות חוצה מפלגות, בין היתר בגלל המצב הכלכלי והחשש ממהגרים, והשילוב של שני הנו שאים האלו יצר את התחושה שהאיחוד האירופי, יחד עם האליטות בשתי המפל גות, רוצה ערכים אוניברסליים הומניטריים על חשבון הפועל הפשוט.

ביום המשאל, התחוור לקמרון עד כמה הוא לא הבין את הבוחר הבריטי, שמבחינתו שאלת האיחוד אינה שאלה של שמאל וימין, אלא שאלה של כבוד. "בריטניה השנייה" נשכחה מאחור על ידי הלייבור והשמרנים כאחד, והחליטה להודיע על כך לאליטות.

החלוקה בין תומכי האיחוד לבין תומכי הפרישה היתה גם בעוד רבדים, שהבליטו עד כמה יש שתי בריטניות: אחת של הפ ריפריות )בעד פרישה( ואחת של לונדון )נגד פרישה(; המבוגרים שהיו בעד פרישה בגלל הגאווה הלאומית, לעומת הצעירים שהתנגדו באופן נחרץ כי ראו את האיחוד כפתח עבור הקריירה שלהם, ובעלי השכלה אקדמית לעומת אלו נטולי תואר.

וכמובן, יש את הסקוטים, שרצו להישאר באיחוד האירופי כי לא רצו שלונדון תקבל עוד כוח. תוצאות המשאל הביאו לכך שב סקוטלנד מנסים כבר כמה שנים לערוך משאל עצמאות נוסף, כדי שיוכלו להיפרד מבריטניה ולחזור לאיחוד האירופי בלי שאר הממלכה. כך או כך, המשאל חשף עד כמה הצווארון הכחול הבריטי כבר לא רואה את ביתו בלייבור, ועד כמה הימין הבריטי מצוי במלחמת אזרחים על הנפש של בריטניה.