דיר אל באלק
כל אירוע במרחב הציבורי: פוליטי, מדיני או ביטחוני, מתרחש בשתי זירות. זירת השטח והזירה התקשורתית. במקביל למקום ולזמן שבהם מתרחש המקרה בפועל, הוא גם מתווך ומשווק לציבור על ידי עיתונאים, דוברים, סרטונים בטלגרם ושיתופים ברשתות החברתיות.
אין לי נתונים מדויקים, אבל נדמה ששיעור עצום מכלל האירועים הביטחוניים נועד מלכתחילה להתרחש במישור התקשורתי, בשעה שהאירוע ה"אמיתי" עצמו, בשטח, הוא בעל חשיבות שולית ובא רק לספק את הפלטפורמה.
איני מצוי בפרטים של מה שהתרחש השבוע בדיר אל אסד, ובאופן מכוון לא טרחתי להתעדכן לפני כתיבת טור זה, מאחר שמה שקרה בשטח הוא שולי לחלוטין וההשפעה שלו על ביטחון מדינת ישראל היא אפסית. לעומת זאת, הביזיון הלאומי כפי שהוא משתקף בסרטונים אשר תיעדו את שהתרחש שם מהווה פגיעה ביטחונית קשה וישירה במדינת ישראל, פגיעה שהיא חלק ממערכת של מחדלים. עוד הפסד למדינת ישראל, הפסד שעליו כולנו משלמים במזומן.
כאמור, כל מה שכתבתי עד עכשיו נחשב לידע מקובל בצורה רחבה, וכמעט מובן מאליו. מה שנותר לאדם הסביר אשר רואה את חיילי מג"ב מוכים, מושפלים ונמלטים בפחד הוא לתפוס את הראש ולשאול את עצמו, האם הפיקוד של משטרת ישראל לא מבין את מערך הכוחות הפועלים על מנת לשנות מציאות פוליטית, מערך שמובן מאליו לכל נער בתיכון? ראיתם את חיילי משמר הגבול בורחים מדממים כשנשקם האישי עליהם? ראיתם אותם נסוגים בציוד קרב מלא מפני עבריינים בכפכפי אצבע? משטרת ישראל, אם עוד לא הבנתם, אנא הבינו עכשיו: הסרטונים אינם מתארים את האירוע, הסרטונים הם האירוע.
איש לא מתעניין במה שקרה לפני. הנסיבות? למי אכפת. גם אם בה משך השבוע תעסוק המשטרה במעצרים המוניים בדיר אל אסד ו"תנקה" את העיירה, זה לא יהיה דבר מלבד צעד מעורר רחמים. האירוע נגמר מזמן חברים, והפסדנו.
המשטרה לא מבינה את מהות האירוע שבו היא מטפלת. המושגים שלה לגבי המטרה, המשימה, ומה שמגדיר "ניצחון" לא שייכים למציאות הישראלית. עד שהיא לא תבין את ההשפעה הנפשית הדרמטית, המ כוננת, שיש לכל סרטון כזה על כל הצדדים המעורבים בסכסוך, אנחנו נמשיך להפסיד. אתם תרגישו את זה בבטן. את ההשפלה והזעם. את הבושה והצער על הבחורים המקצועיים, הטובים והערכיים ביותר שיש למדינת ישראל להציע כשהם נתונים למרמס, מופקרים בסיטואציה שמובנת לכל מי שעיניו בראשו, למעט המפקדים שלהם.
התגובה צריכה להיות כזו שאינה מידתית. תגובה כוחנית, ובעיקר - פומבית. מצפים לזה השוטרים, מצפים לזה האזרחים, ויותר מכולם מצפים לתגובה כזו אזרחי ישראל הערבים. מהאנרכיה במגזר אמנם סו בלים היהודים, אבל הקורבנות האמיתיים של האימפוטנציה הלאומית הם הערבים. עד שלא יקום המפקד שיבהיר לכל הנוגעים בדבר מי כאן בעל הבית, לאיש לא יהיה כאן בית.