מלחמה מפוספסת

למלחמת לבנון השנייה היו יותר מעלות מכפי שקבעו מקטרגיה, ויותר חסרונות מכפי שציינו תומכיה. בפרספקטיבה של 15 שנה, יתרונה הבו לט הוא השקט המוחלט וחסר התקדים שהיא הביאה לגבול הצפון, וחסרונה - בעוצמה הצבאית שצבר חיזבאללה בעקבותיה ובמאזן ההרתעה ההדדי שהוא יצר מול ישראל.

צה"ל נכנס למלחמה ב 2006 לא מוכן, בלשון המעטה. לפיקוד הצפון לא היו תוכניות מגובשות למלחמה בלבנון, וכמות המטרות של יעדי חיזבאללה היתה זעומה. ממילא פעלה ישראל מהבטן ולא מה ראש, כדי לנקום על חטיפת אהוד גו לדווסר ואלדד רגב )בהמשך לחטי פתו של גלעד שליט לעזה שלושה שבועות קודם לכן(. התוצאה היתה תהליך כאוטי של קבלת החלטות, שבמרכזו חיפוש עקר אחרי תמונת ניצחון - שלא הושגה.

במלחמת לבנון השנייה נבטה תוכנית הפעולה של ארגוני הט רור, שבאה לידי ביטוי מאז וגם במ בצע האחרון בעזה: לנצל את השטח הבנוי ואת האוכלוסייה כמחסה כדי לשגר רקטות לשטח ישראל, ולה עביר את הדילמה לצד הישראלי: אם צה"ל יתקוף מהאוויר, ייהרגו אזרחים רבים ותקום צעקה עולמית; אם צה"ל ייכנס קרקעית, יחכו לו מלכודות רבות - מטענים, טילי נ"ט, מנהרות ועוד - כדי להרוג ולחטוף חיילים.

אופן הפעולה הפשוט הזה הוביל מאז למרוץ חימוש ולמידה של שני הצדדים. חיזבאללה, וכמוהו ארגו ני הטרור בעזה, החלו להתחמש בכמות עצומה של טילים, תחילה סטטיסטיים ובאחרונה גם מדויקים, כדי לפגוע במטרות איכות בלב ישראל. הארגון גם הצטייד בשלל אמצעי לחימה נוספים: מרחפנים ומל"טים, דרך טילי חוף ים ויכולות תת ימיות, ועד יכולות סייבר ולוחמה אלקטרונית - כדי לשבש את פעילות צה"ל, ובעיקר כדי לגבות מחיר מישראל. כשמוסיפים לזה את תוכניתו השאפתנית ל"כיבוש הגליל" - לחדור לשטח ישראל ולתפוס יישוב או מוצב שלם - מבינים עד כמה דרמטי היה סיכול תו כנית המנהרות שלו, ובעיקר, עד כמה סבוכה תהיה המלחמה הבאה בצפון.

אבל גם צה"ל עשה דרך ארוכה מאז .2006 בעק בות המלחמה ההיא באה לעולם מערכת כיפת ברזל )ובהמשך לה גם מערכת שרביט קסמים ליירוט רק טות וטילים לטווחים בינוניים, לרבות טילי שיוט(, שהיתה הכוכבת הבלתי מעורערת של ארבעת המ בצעים האחרונים בעזה.

צה"ל גם הצטייד במערכת מעיל רוח להגנה מפני טילי נ"ט, ובעיקר שכלל את תוכניות ההתקפה שלו, בדגש על איסוף סיזיפי של אלפי מטרות כדי שהמ לחמה הבאה תגבה מחיזבאללה מחיר שיגרום לו להרהר מראש אם ברצונו להיכנס אליה.

מאזן ההרתעה הזה פועל, כא מור, על שני הצדדים. ישראל לא מעוניינת להעביר את העורף שלה חוויה חסרת תקדים בעוצמת ההרס והנפגעים שלה, וחיזבאללה לא רוצה לראות שוב את כל המגדלים בדאחייה קורסים, את האוכלוסייה הדרום לבנונית נוהרת צפונה בחי פוש אחרי מקלט, ואת עצמו הופך ממגן לבנון למחריב שלה.

ולמרות השקט )המבורך(, צריכה ישראל להכות על חטא על שלא ניצלה את מלחמת לבנון השנייה כדי לגבות מחיז באללה מחיר כבד יותר, ועל כך שאפשרה את הת חמשותו האקספוננציאלית בשנים שאחרי המלחמה. זה לא אמור לרפות את ידיה מלפעול בעתיד, אם תזהה פוטנציאל של היווצרות של איום אסטרטגי על ביטחונה )בדגש על תוכנית הטילים(.

במקרה כזה, צריך לקוות שהטעויות בניהול המל חמה הקודמת ובקבלת ההחלטות לא יחזרו על עצמן: מהצורך לגייס מילואים במהירות ולהפעיל את תוכ ניות המשק לשעת חירום, דרך מעבר מיידי למתקפה )כולל קרקעית( וגביית מחיר לא רק מחיזבאללה, אלא גם ממדינת לבנון שבחסותה הוא פועל, ועד לתיאום ציפיות מוצלח יותר עם העורף וניהול מע רכה תודעתית שתבהיר, בסופו של יום, מי באמת ניצח ומי הפסיד.

למרות השקט )המבורך(, צריכה ישראל להכות על חטא על שלא ניצלה את מלחמת לבנון השנייה כדי לגבות מחיזבאללה מחיר כבד יותר, ועל כך שאפשרה את התחמשותו בשנים שאחרי המלחמה

צילום: רויטרס חיילי צה"ל נסוגים מלבנון בתום הלחימה