מפגש חולות הכדורגל הגדול של אירופה
1 שמועות גונבו לאוזניי כי שירות השידור המ לכותי הבריטי, ה ,BBC גוף תקשורת שמרן שלא חורג מכללי הטקס, יורה לשדר התורן בחדשות הבוקר של יום ראשון הקרוב, להודיע כי "בוקר טוב, היום גמר היורו". אפילו אנגליה העיקשת לקדושת גמר הגביע האנגלי, תחרוג ממנהגיה המחמירים. מה עוד שהתברר לה שהיא עצמה תהיה נוכחת בגמר טורניר גדול, הפעם על תקן משתתפת לכל דבר, לראשונה מאז 30 ביולי 55 ,1966 שנה בסך הכל. מה בער לבריטים באמת?
הכדור האחרון ממלחמת העולם השנייה בין אנג ליה לגרמניה נורה 21 שנה אחרי סיומה הרשמי של המלחמה, בדקה ה 101 של גמר גביע העולם בוומבלי. גיבור המשחק האמיתי היה קוון סובייטי מאזרבייג'ן. בלי ,VAR בלי עדשות וללא משקפי מולטיפוקל, ראה טופיק בחראמוב שהכדור של ג'ף הרסט נחת על קו השער ממש - ואישר את ה 2:3 הקריטי. הגרמנים טענו ש"הרוסי" בחר לתת לנקמה את העשרה רובל שלו. אבל זה נגמר 2:4) בסיום(, ואוהדי אנגליה שהגיעו למשחק רשמי באזרבייג'ן, עלו לקברו של הקוון והניחו זר.
עד שלשום "וומבלי "66 היה ה"מקסיקו "70 שלהם - אירוע שחלק מגיבורי האומה שנוצרו בו כבר לא חיים, כולל וינסטון צ'רצ'יל, שעצם עיניים שנה קודם ולא ראה איך רבים כל כך חייבים הרבה כל כך למ עטים כל כך. חוץ מהמלכה אליזבת, כמובן, שהיתה אז בת 40 כשישבה בתא הכבוד, ועכשיו היא בת ,95 חיהו 2בועטת. הניצחון על גרמניה של יוגי לב, טבע באנגלים את הביטחון שנזקקו לו, שהם יכולים להתגבר על נבחרת גדולה ורבת מוניטין מהם. אלא שאז בא שלשום בוומבלי אותו אירוע פנדל ענק, מפוקפק לתפארת, בטח בעידן שבו רואים הכל ולא צריך את עיני הנץ של בחראמוב. לרגע התעקש הארי קיין להיכנס לנעליו של גארת' סאות'גייט מחצי גמר היורו של 1996 נגד אנדראס קפקה השוער, ולרשת אותו בתור מחמיץ הפנדל )התורני( המחריד בתולדות הממלכה. אבל קיין לא היה מוכן לסחוב את החרפה על הכתפיים עוד 25 שנה, הסתער על ההדיפה של קספר שמייכל - וכבש! ואז הוא נשכב על הגב, כל השחקנים טיפסו עליו, ואנגליה טיפסה לגמר.
מבחינת הסיכוי להגיע לגמר - אנגליה היתה אולי מועמדת שישית. ביורו הזה היא שיחקה את כל מש
חקיה בלונדון, חוץ מרבע הגמר מול אוקראינה, וזה שירת אותה. אבל סאות'גייט, שקל להתפתות לדי מוי הסרק סביב מראה הפקיד שלו, היה למאמן המ שוכלל והחד בטורניר, כזה שידע לצוד את חולשות היריבות בזמן זהב. העובדה שכמעט לא השתמש גם באליל במונחים שלהם כמו מרקוס רשפורד, מצבי עה על עוצמתו. מחרתיים "הפקיד" יפגוש את רוברטו מנצ'יני וחברו ג'יאנלוקה ויאלי של איטליה, חולת הכ דורגל הגדולה השנייה ביבשת לצד אנגליה. ביורו הזה, הקיבעון והמסורת האיטלקית של כדורגל קשוח זזו הצידה, ובמקומם קיבלנו כדורגל על סף המהפכ ני, תוסס, התקפי ומגוון. ככל שהטורניר הלך והתפ תח, קיבעה איטליה את עצמה כפייברוטית לזכייה. צרפת כרגיל הגיעה יהירה, בלגיה הזדקנה, הולנד לא היתה רצינית, גרמניה מלבד הברקה מול פורטו גל היתה אובדנית. איטליה שיחקה כדורגל חדשני, והיתה בשיאה מול בלגיה בקרב מסחרר. לגמר היא מגיעה אחרי חצי גמר מפרך מול ספרד, שבו היתה רוב הזמן בדרך לעוף, אבל עשתה חסד ליורו האדיר ושרדה אותו כדי לספר שהיא האחרונה לעצור את
בעלת הבית. אגב היורו, במקביל יש גם את הקופה אמריקה. למרות הופעות נהדרות של מסי וברזיל, שאלתי חברים אם קמו 4לראות. אף אחד לא קם. מה זה אומר? ומה איתנו? לפני ארבעה חודשים הגיעה לכאן דנמרק למשחק הכנה שהסתיים ב 0:2 קליל להם ומביך לנו. בקושי עברנו את החצי מול נבחרת ברזל. החודש הזה הד
גיש עד כמה נבחרת ישראל לא שייכת לליגה הזאת, ולא משנה כמה נבחרות תוסיפו ליורו. עלייה חד פעמית שלנו מאיזו קומבינה לא תשנה את המצב. אנחנו אפילו לא ברמה של פינלנד, הונגריה, שווייץ או איסלנד. לא מאמן אוסטרי ישנה את זה, וגם לא ערן זהבי ומוחמד אבו פאני. פה לא יעזור שום בנון. פה צריך רמונט, ומי ישלם?